יהושוע פרימור וחיים פניכל

אלי אשד אתר הגבורה
יהושוע פרימור

יהושוע פרימור


לפניכם סיפורו של אחד המקרים הבודדים - אולי היחיד בתולדות צה"ל - שבו שני אנשים ששהו בקומנדקר אחד במשך כמה שעות שנמשכו כנצח בקרב הראשון והמכריע של מלחמת ששת הימים כולה :קרב צומת רפיח , קיבלו - כל אחד מהם - עיטור על גבורה. אחד מהם נהרג וקיבל את אות העוז רק לאחר מותו.



עיטורי צה"ל הם אותות ועיטורים המוענקים לחיילים וקצינים בצה"ל שהפגינו אומץ וגבורה יוצאי דופן, בדרך כלל בשעת לחימה. רבים בין מקבלי העיטורים נהרגו תוך כדי המעשה שבגינו עוטרו.

"סמל חיים פניכל ז"ל שימש כמש"ק צוות סיור. ביום ה-5 ביוני 1967, נפגע בהסתערות על מוצבי רפיח והועבר ברכב לטיפול רפואי. רכב זה נכנס לשדה מוקשים. סמל חיים פניכל ז"ל, שהיה פצוע ברגלו, התנדב לחלץ את הרכב משדה המוקשים, ירד מהרכב, פינה בעזרת דקר את המוקשים והוציא את הרכב מהשטח הממוקש. בהמשך התנועה נפגע שנית ונהרג. על מעשה זה הוענק לו : עיטור העוז." ניסן תשל"ג, אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי

(לקוח מהספר "בעוז רוחם: עיטורי הגבורה, העוז, המופת, צל"שי הרמטכ"ל ואותות ההערכה מטעם הרמטכ"ל תש"ח –תשע"ג 1948-2013, בהוצאת צה"ל ומשרד הביטחון, 2014, עמ' 195)

"ביום ה-5 ביוני 1967, שימש יהושע פורמן  פרימור כנהג  נ"נ (נושאת נשק). הוא פינה, בצומת רפיח, פצועים תחת אש יעילה. תוך כדי פעולתו נפצע יהושע בראשו ולמרות זאת המשיך בביצוע משימתו. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת". ניסן תשל"ג, אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי

(לקוח מהספר "בעוז רוחם: עיטורי הגבורה, העוז, המופת, צל"שי הרמטכ"ל ואותות ההערכה מטעם הרמטכ"ל תש"ח –תשע"ג 1948-2013, בהוצאת צה"ל ומשרד הביטחון, 2014 עמ' 198)

במלחמת ששת הימים החטיבה של יהושוע "ג'וקי" (שהוא דודו של כותב שורות אלה) הייתה חטיבת השריון ששימשה כחיל החלוץ הבלתי מעורער של צה"ל. היא הבקיעה בסיני חמישה מערכי אויב חטיבתיים לאורך חמישים קילומטר בסיני, והגיעה לאל עריש בתוך שמונה שעות בלבד!

הקרב שעליו קיבל יהושוע פרימור את אות המופת של צה"ל נחשב לאחד מהקרבות המכריעים של מלחמת ששת הימים. הוא התחולל ביום הראשון של המלחמה, בחמישי ביוני, בצומת רפיח, והוא המחיש עד כמה מהירות התנועה והלחץ הרצוף שהופעלו על האויב ערערו את ביטחונו, הקשו עליו לנקוט מהלכי תגובה וזרזו את הצלחת החטיבה.

 

חטיבה שבע, ובראשה יחידת הסיירים שלה בפיקודו של אורי אור, הוכיחה כיצד יחידה צבאית ממושמעת וחדורת מוטיבציה יכולה להשיג הצלחות מהירות גם כנגד התנגדות עזה של האויב.

וזאת, בין היתר, בזכות תדריכים והנחיות מוקדמות שהשאירו למפקד בשטח מרחב פעולה רב. על חטיבה 7 פיקד אלוף משנה שמואל גונן, הידוע בכינויו "גורודיש". חטיבה 7 הייתה חלק מאוגדה 84 של חיל השריון, שעליה פיקד האלוף ישראל טל, הידוע בכינויו "טליק".

יהושוע היה חייל מילואים בפלוגת הסיור החטיבתית בפיקודו של סרן אורי אור, שהייתה חיל החלוץ של חטיבה 7.

פלוגת הסיור של חטיבה 7 הייתה יחידה חטיבתית שבה שירתו רק חיילים באיכות הגבוהה ביותר. היא הכשירה אותם כלוחמים - החל בטירונות, דרך אימון הסייר וכלה בפיקוד על חיל רגלים. יהושוע פרימור שהיה בעל עבר מרשים של לחימה היה לוחם מילואים ביחידה.

לפני המתקפה הגדולה כונסו אנשי היחידה ושם נאמרו להם הדברים הבאים בידי המפקד האלוף ישראל טל: "

אנחנו יוצאים להציל את העם היהודי ואת העולם התרבותי.

גורל העם היהודי, גורל התרבות היהודית כולה ונכסי הרוח שלו תלויים בנו  ובלחימתנו. עוד לא הייתה לישראל שעת מבחן קשה כל כך, מאז מלחמת השחרור. גם אז היינו מוקפים מכל עבר על ידי כוחות עוינים שקמו להשמידנו השמדה פיזית ממש.

זכרו: האויב אינו מבקש להסתפק בניצחון בשדה הקרב, הוא מאיים להשמיד את נשינו ואת ילדינו ואת התרבות שלנו. מלחמה זו היא לנו לחיים או למוות ולכן... כל אחד יסתער עד הסוף... אם רצוננו לנצח במלחמה, שומה עלינו לנצח בקרב ראשון זה. קרב היבשה הראשון הוא קרב המבחן בינינו לבין הצבא המצרי. לעמים אחרים, לצבאות אחרים, מותר להפסיד את הקרב הראשון. צבאות גדולים רשאים לפעמים להפסיד גם קרב שני ושלישי.

יש להם עומק אסטרטגי לנסיגה, להתאוששות, ללמידת לקחים, להתארגנות ולהסתערות מחדש. לנו אין. לנו אסור להיכשל בקרב הראשון. זכרו: הצד שיכריע בקרב הראשון יכריע לא רק יעד פיזי, מורכב משטח הכוחות, אלא יכריע קודם כל יעד פסיכולוגי ומוראלי.

הצד שינצח בקרב במבחן הראשון יעבור למתקפה, והצד הנכשל יעבור לנסיגה. לנו אין לאן לסגת. לכן זכרו: אין נסיגה, אין עצירה! יש רק הסתערות קדימה.יש לכבוש כל יעד ויעד ויהיה אשר יהיה המחיר באבדות. עלינו לנצח או למות".

טל המשיך ופרסם בדף מיוחד שחולק לאנשי היחידה בבוקר החמישי ביוני 1967 את הדברים האלו שהופיעו תחת שמו (ונכתבו בידי כותב הצללים עמוס עוז):

פקודת יום לעוצבת הפלדה בוקר 5 ביוני 1967

חיילי עוצבת הפלדה!

ניתן האות.

היום נצא לרסק את היד שנשלחה לחנוק את צווארנו. היום נצא לפתוח לרווחה את שער הדרום שהונף בידי התוקפן המצרי.

שריונינו יביאו את המלחמה אל עומקי אדמת האויב. לא ששנו אל הקרב הזה. האויב רצה בו, האויב פתח בו והאויב יקבלנו אחת אפיים. נזכור: זו הפעם השלישית הונף עלינו הפגיון המצרי. זו הפעם השלישית שגה האויב באשליה המטורפת: לראות את ישראל כורעת על ברכיה.

בדם, באש ובברזל נעקור מלבו את המזימה הזאת.

 

נזכור עוד:

אין לנו מלחמה באזרחי מצרים. איננו חומדים את אדמתם ואת רכושם. לא באנו להחריב את אדמתם ולא לרשת אותה.

אנחנו מזנקים כדי למעוך את ריכוזי הכוח שהתכוונו לאיים על שלומנו. אנחנו מזנקים כדי לעקור מציריהם את שערי ההסגר המצרי.

אנחנו מזנקים כדי למגר את משימת ההשמדה.

היום יכיר מדבר סיני את תנופתה של עוצבת הפלדה.

והארץ תרעד תחתיה".

מפקד העוצבה

ישראל טל

 

( לקוח מ"נאום לכל עת " בעריכת נעמי ברוש ,האוניברסיטה הפתוחה 1993)

 

לימים סיפר האלוף ישראל טל: "אנשי ידעו  היטב כי בקרב הזה, ביום הראשון של המלחמה, תוכרע המלחמה, ואפשר שתלוי בו גורל מדינת ישראל".

אל"מ שמואל גונן "גורודיש" נפגש עם אנשי פלוגת הסיור  זמן קצר לפני המתקפה, ואמר להם:

"הערב ערב טרום קרב ,ייתכן ומחר עם שחר יהיה הקרב ,חשיבות הקרב מכרעת ותוצאותיו חשובות לעצם קיומנו .אם לא ננצח במלחמה זו ,לא יהיה לנו לאן לחזור .נאצר עולה עלינו להשמידנו במיטב כלי זיינו.אך כוחנו עמנו,לראשונה מאז מלחמת השחרור ,להתמודד עימו כמעט שוים אל שווים .

 

אתם הגדוד המהיר ביותר בצה"ל ,ואני בונה עליכם רבות .משימתכם תהיה הקשה ביותר ,תפרצו את הפריצות הקשות ביותר ובאיגופי העמוקים ביותר ,תעלו מחר על מוצבי רפיח.אני רוצה שתוך עשרים דקות יוכרע הקרב .אני רוצה לראות את הטנקים שלהם בוערים כלפידים.אין לבזבז פגזים על חייל רגלים תדרסו אותם ואת הטנקים שלהם .חיילים ! יש לכם פיקוד מצויין קדימה לניצחון. בתקווה להתראות מחר דרך מכשירי הקשר."

סרן אורי אור, מפקד סיירת חטיבה 7, קיבל פקודה ממפקד החטיבה, אלוף משנה שמואל גונן, לנוע ראשונים כמסך מאבטח לעבר הצומת, ושם ליצור מגע עם האויב - אם יהיה ואם לא יהיה בו אויב, ולהמשיך לכיוון שיך זוויד, מרכז בדואי בצפון סיני ששימש מרכז שלטוני מצרי באזור.

למעשה, הם נועדו ככוח החזיתי בלחימה לשמש כ"בשר תותחים" שיתיש את המצרים לפני בוא כוחות חטיבה 7.

 

נתיב התופת

בצומת רפיח נפתחה לעבר הפלוגה אש  תופת בעוצמה שלא ציפו לה כלל מנשק קל, נ"ט וטנקי טי 34.המצרים התברר היו מוכנים לקרב...

 

בהסתערות נפגעו כמה מהלוחמים וכמה כלים עלו על מוקשים, ובהם שני טנקים וזחל"ם. אך הצוות הצליח להשמיד כמה טנקים מצריים ולפגוע בחיילים מצריים שהגנו על היעד.

במהלך הקרב החליט מפקד היחידה, הסרן אורי אור, להחזיר את מה שנותר מצוותו שנפגע בחלקו אל הכביש, אולם בנסיעה עלה הזחל של אורי אור על מוקש. נוסעיו עברו לזחל האחרון שנותר. את הפצועים העלו על קומנדקר "נושא נשק" שבו נהג יהושוע פרימור, אשר נסע בעקבות הרכב הקרבי. בקושי רב הצליחו לשכנע את הסמל חיים פניכל לעלות על הקומנדקר.

לסמל חיים פניכל לא היה שם טוב במיוחד בדרגים הבכירים. הרס"ר דיווח עליו יום אחד ש"סמל חיים פניכל איחר בדקה להוציא את החיילים להתעמלות הבוקר". כשגורודיש, שנודע בקשיחות המשמעתית שלו, שמע זאת, דרש אז מיד מסרן אורי אור "להדיח את פניכל מפלוגת הסיור מיד". אור סירב לדרישה,  והודיע שאם פניכל יודח, יסרב לקבל את הפיקוד על יחידת הסיור. לאחר שיחה  קשה עם גורודיש הפקודה בוטלה.

פניכל הצטיין באומץ לבו לאורך הקרב. כאשר הג'יפ שנסע לפני הג'יפ שלו עלה על מוקש והתהפך ואנשיו נפצעו קשה, קפץ פניכל מהג'יפ שלו ורץ אל הג'יפ ההפוך, ורק לאחר שדאג לפינוי הפצועים אל הכביש בנושאת הנשק של ג'וקי, חזר אל הג'יפ שלו. אז נפגע בכדור ברגלו, הפטיר קללה, וסירב לדרישתו התקיפה של ג'וקי שייאסף  מידית אל הפצועים. הוא המשיך ללחום.

בין האנשים שחייהם ניצלו כתוצאה מפעילותו  זאת של פניכל היה שדרן הרדיו הידוע לעתיד גבי גזית שהיה בין לוחמי הסיירת.

אבל בשלב מסוים בדרך מצא גו'קי את עצמו נוהג בשדה מקבצי מוקשים, שהונחו בחיפזון על ידי המצרים. זאת, נוסף על שדה המוקשים "הרגיל", שהיה חלק מן המכשולים במוצב. אז ירד חיים פניכל מהג'יפ שעליו פיקד, כשהוא צועד על ברך אחת וגורר את רגלו הפצועה, ופינה מוקשים בגודל גלגלי רכב כדי לאפשר לקומנדקר לצאת חזרה לכביש הבטוח יחסית.

חיים פניכל  פילס לג'וקי בנושאת הנשק נתיב לאורך מאה מטר, עד הכביש. כעת התייצב  הקומנדקר על ארבעת גלגליו על משטח אספלט.  לאחר מכן עלה פניכל תשוש מהמאמץ הנורא  על נושאת הנשק ושכב על רצפתה בין הפצועים האחרים. גו'קי החל לדהור לתחנה לאיסוף פצועים במסע חתחתים נורא בין הפגזים המתנפצים מכל צד של הקומנדקר.

אלא שכאשר הגיע הקומנדקר לבסוף אל הכביש, שנראה סוף סוף כדרך בטוחה - דווקא אז נחת באמצע הקומנדקר פגז שהעיף את ארבעת הפצועים האחרים  ואת הנהג ג'וקי החוצה. למרבית המזל  הם נפלו בחול רובם רק נחבטו. אולם היו שניים שנפגעו הרבה מעבר לכך. אך זה התברר רק בהמשך.

ג'וקי העלה מחדש את כל האנשים על הקומנדקר - שהפלא ופלא, למרות כל מה שספג עד כה, עדיין היה כשיר לנסיעה. נסיעת האימים נמשכה.כעת כשהיה על הכביש  נפתחה על הקומנדקר אש מרגמות בלתי פוסקת מצד המצרים. ג'וקי המשיך להסיע את הקומנדקר, בזמן כשמסביב נופלים פגזים והוא עלול לעלות בכל רגע על עוד מוקש.

ואז אנשים החלו לצעוק מאחור שחיים פניכל נעדר. האם ייתכן שפניכל נפל והם החמיצו אותו איכשהו במהומה הכללית והוא נשאר מאחור? האם להישאר ולחפש אחריו? ג'וקי צעק את שמו של  פניכל . לא הייתה תשובה. הוא שקל אם לצאת מהקומנדקר ולחפש אחריו בשטח  המופגז.

תוך כדי כך התברר שרסיס מהפגז חדר לקסדה של ג'וקי, ביקע את כובעו ונגע לו בקרקפת. הוא התעלם מהפציעה הקשה. לפניו הייתה משימה שעליו היה לבצעה: להציל את חיי כל הפצועים שתחת פיקוחו. לבסוף, בחוסר חשק, הגיע להחלטה ולחץ על הדוושה. הוא המשיך להסיע את הקומנדקר.

בשלב מסויים עברו כולם מהקומנדקאר ההרוס כמעט למכונית איסוף אחרת  שהביאה לבסוף את ג'וקי ואת הפצועים האחרים   למקום מבטחים. אך לא את כולם.

בדיקה יסודית בקומנדקר בין כל הפצועים הגונחים, גילתה שהסמל האמיץ  חיים פניכל שנראה היה תחילה ש"נעלם", נמצא שם אחרי הכול. הוא רוסק   לחלוטין בפגיעת הפגז, אותו פגז שחדר גם לקסדתו של ג'וקי. ההרוג היחיד, ודווקא כשכבר יצאו ממערבולת האש והמוקשים כשנדמה היה שהכול נגמר...

כל זה התרחש במשך כמה שעות ארוכות כנצח, השעות הארוכות  ביותר בחייו של יהושוע פרימור, וכעת הן התקרבו לסיומן.  רק  לאחר שפינה ג'וקי את הפצועים מהקומנדקר, שם לב למבטים הנדהמים ששולחים אליו האנשים. רק אז הרשה לעצמו לשים לב שגם  שהוא ספג פציעה קשה ביותר. אם היה הרסיס ממשיך הלאה, היה ראשו מתבקע - ולא רק כובע הפלדה.

הסיור האלים של הפלוגה הפך למרחץ דמים תוך כדי היתקלות באויב שעלה במספרו ובנשקו. בקרב על צומת רפיח נהרגו 12 לוחמים (ובהם חיים פניכל) ועוד חמישה עשר נפצעו (ובהם ג'וקי פרימור). גם לאויב היו אבדות כבדות: לפחות חמישה טנקים שלו הושמדו ועוד כלי נשק רבים, ועשרות חיילים מצרים נהרגו.

לאחר התארגנות קצרה המשיכה יחידת הסיור בתנופת המתקפה לעומק סיני בחזית של חטיבה 7. הם הגיעו ראשונים למבואות אל עריש, ומשם התקדמו בחזית חצי האי סיני  לאורכו של החוף הצפוני. עד סוף המלחמה הם הגיעו אל גדת תעלת סואץ - תמיד כחלוצים לפני שאר חילות צה"ל.

שישה עשר לוחמים אסף לחיקו המוות מסיירת חטיבה 7, שהייתה לכוח הישראלי הראשון שהגיע לתעלת סואץ במלחמת ששת הימים. עשרה עיטורים הוענקו ללוחמיה בעקבות המלחמה ההיא. מכולם "התפרסם " באופן מיוחד הסמל חיים פניכל ז"ל שבעיתונות היתפרסמו כתבות על מעשה הגבורה שלו.הייתה מי שהשוותה בינו ובין החייל אליפלט בפזמון הידוע של נתן אלתרמן על חייל שסביבתו מזלזלת בו ומת לאחר ביצוע מעשה גבורה.

בסיום המלחמה כינס האלוף גורודיש את אנשי חיל החלוץ של יחידת הסיור למסדר חטיבתי מסכם ואבל על הנופלים של היחידה, והשמיע באוזניהם נאום שהפך להיות ידוע מאוד תחת השם "נאום אחי גיבורי התהילה"

הספד לחללי השריון:

עמנו למוד-המלחמה על קיומו שוב נלחם על חייו והפעם פגע הברזל בברזל וצבאות האויב הוכו מכה ניצחת.

אתם הייתם חוד החנית של התקפת השריון על קליפתו הקשה של הצבא  המצרי, הגדול והיהיר שבצבאות האויב. בקרב תנופה אכזרי ומר, מלא הוד וגבורה. בזעם, בדם ובאש, הבקענו מערכיו המבוצרים של האויב והשמדנו שריוניו - בחאן יונס, מערכי רפיח, שייך זוויד, הג´ירדי ואל עריש, ביר לחפן, ביר חמה ונתיב הדם והאש, בואכה איסמעלייה.

בכל מקום שעברנו, השארנו מאחורינו שלדי טנקים.

אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל עיניו. .

כי כיהודים נלחמנו.

על חיינו נלחמנו.

ובזעם נלחמנו.

 

רעי הלוחמים ,אתם בעצמכם  ידעתם את הוד גבורתכם, וכשראיתי השריונים נחדרים  באש, והאנשים - אתם - ממשיכים מתוכם במלחמה, ידעתי כי האיש הוא הפלדה, והשריון -מתכת בלבד.

עדים שבעים הלפידים הבוערים, שבעים הגיבורים שהשארנו בשדה הקרב והמספר הכפול מזה של פצועינו.

עדה המנהיגות לפנים, שחסרה והתמלאה מן השורות תוך הקרב, עדה הסיירת שאיבדה את מחציתה ולא עצרה בתנופתה כי קלה הייתה המשימה.

ידעו הנופלים וידענו כולנו מה המחיר, ולקראת מה אנו הולכים לקרב. הלכנו כולנו בנכונות, בהכרת השליחות, מתוך תקווה שכולנו בונים עולם יפה יותר לבנינו אחרינו. נכונים למחר ,מתוך ידיעה שאת זעם השריון - הפעם האויב לא ישכח.

במלחמה זו, הניצחון כולו שלכם . חזקו ואמצו ותחזקנה ידיכם, אחי גיבורי התהילה.

(לקוח מ"נאום לכל עת" בעריכת נעמי ברוש, האוניברסיטה הפתוחה 1993)

 

לאחר מותו קיבל סמל חיים פניכל את עיטור העוז מאת הרמטכ"ל על חילוץ רכב משדה מוקשים בעודו פצוע. יהושוע פרימור קיבל לאחר המלחמה צל"ש בטקס בקונטרה, שבו פגש את בני משפחתו של פניכל.

באפריל 1973 קיבל יהושוע פרימור, בטקס בבנייני האומה בירושלים, את אות המופת מידי הרמטכ"ל דוד אלעזר דדו.

לאחר המלחמה שירת יהושוע פרימור במשך שנים בכור הגרעיני בדימונה, ולאחר מכן שירת בשב"כ. הוא השתחרר מהצבא כרב סרן. כל חייו סבל מבעיות שמיעה כתוצאה מפגיעת רסיס הפגז בקרקפתו בלחימה בחמישי ביוני 1967. הוא נפטר בדצמבר 1998 ממחלת הסרטן שקיבל בזמן עבודתו בכור הגרעיני.

בשנת 1987, במלאת עשרים שנה למלחמת ששת הימים, ישבתי עם דודי  גו'קי פרימור בביתו בבאר שבע,  לרגלי התמונה "הלוחם הפצוע", שאותה צייר ידידו, הצייר משה אגמון, וכן הקסדה המבוקעת עצמה ששימשה ביחד עם הכומתה הספגה בדם כהשראה לתמונה , הצצתי ברסיס הפגז שפגע בו ושאותו שימר, ושוחחתי עמו על הפרשה.

הזכרתי לו את המשפט המפורסם מהפזמון  "גבעת התחמושת" של יורם טהר לב (ומהמציאות) שבה נאמר בידי שלום דוד): אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום". ".

 

לאחר שתיקה הניד בראשו ואמר לי: "כשהייתי בלחימה, לא רציתי 'בסך הכול לחזור הביתה בשלום'. אני לפחות לא הסתפקתי בזה. רציתי להמשיך הלאה ולהציל את העולם ואת העם היהודי, או לפחות את הפצועים שהיו תחת פיקוחי - ויהי מה. ואני שמח שהצלחתי בזה, לגבי רובם לפחות, כנגד כל הסיכויים בשעות הארוכות בחיי, שעות שבמהלכן הרגשתי שאני חי חיים שלמים".

קרב רפיח

 

שר אריק לביא

מילים: יורם טהרלב

לחן: צבי בורודובסקי

 

באנו שחורים כפיח

באנו קרועים אבל,

אנו אחרי רפיח

כמו שרצית טל!

מול האוייב הגחנו

מי שנפל, נפל.

על הנופלים פסחנו,

רצנו קדימה טל!

 

בחמישי ביוני

גדוד השריון פרץ

באש ודם אל הקרב יצא

באש ודם את פניו מצא!

 

קרב אל עריש מולנו

איש את ליבו ישאל

מי יכסה עינינו

פיח קרבות או טל?

את הנופלים נניח

הם לא יודעים אבל,

אנו אחרי רפיח

הם לפנינו טל!

 

בחמישי ביוני...


מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה