"סבתא ג'יימס בונד": המרגלת הציונית בלבנון

תעודת ההוקרה שקיבלה שולמית (שולה) קישיק כהן חושפות חלק ממפעל חייה הסודי. בזו שהעניקה לה קהילת המודיעין נכתב כי היתה "לוחמת סתר, אשר חרפה את נפשה ותרמה בכל מאודה לפעילות חשאית למען מדינת ישראל". בזו שקיבלה מבית הנשיא נכתב כי "פעלה למען הצלת יהודי ערב". במקום אחר נכתב כי היתה "אחת האגדות של גבורת ישראל". אחד מנכדיה כינה אותה בפשטות "סבתא ג'יימס בונד".

קישיק כהן, שריגלה למען ישראל בלבנון מקום המדינה ועד 1961, מתה בתחילת השבוע, חצי שנה לפני יום הולדתה המאה. היא נולדה ב-1917 בארגנטינה. מוצאו של אביה היה בדמשק. לאחר שנשא אישה ירושלמית, היגר לארגנטינה, שם התפרנס מעסקי טקסטיל.

בשנות ה-20 עלתה עם הוריה לירושלים. היא למדה בבית הספר היוקרתי אוולינה דה רוטשילד בניהולה של "מיס לנדאו". אביה חילק את חייו בין בואנוס איירס וירושלים. כשבגרה, הורע מצבה הכלכלי של המשפחה בשל משבר כלכלי שפקד את ארגנטינה.

ואז, עוד בטרם מלאו לה 17, השתנו חייה ללא היכר. אמה לקחה אותה לתופרת והזמינה בשבילה שמלה נאה מבד יקר. "צריכים לבוא אורחים חשובים מלבנון", אמרה לה. כך נודע לה כי הוריה מצאו עבור חתן עשיר מביירות, אשר גילו כפול משלה. "בכיתי כל הלילה", סיפרה לימים.

החתן, ז'וזף קישיק-כהן, היה סוחר יהודי אמיד שעבד בשוק סורסוק בביירות. בירת לבנון באמצע שנות ה-30 כונתה אז "פריס של המזרח התיכון". ואולם קישיק, שנאלצה לעזוב את ירושלים, חשה "כמי שנפלה מגג העולם", כפי שתיארה בספרה "שירת השולמית - סיפורה של מרגלת ציונית" (אותו כתבה עם עזרא אלנקם יכין). "בעיני רוחי היתה ירושלים גג העולם, המקום הקרוב ביותר לשמים", הסבירה.

המשך חייה נראה כלקוח מרומן או מסרט. סמוך לביתה שכן בית הכנסת וכן מועדון של תנועת "מכבי", שם שמעה את הנערים היהודים המקומיים מנסים כוחם בשירי ארץ ישראל. באחד הימים ניגשה אל המדריכים והציעה את עזרתה בלימוד שירים לקראת חגי ישראל. מהר מאוד הבינה, כי הפעילות החינוכית והתרבותית היתה כיסוי להקמתו של כוח מגן יהודי. בזכות התבלטותה בחיי הקהילה היהודית המקומית, הצליחה ליצור קשרים טובים עם השלטונות בלבנון ולקנות את אמונם של אנשי מפתח בצמרת הממשל.

כך, בלי שתיכננה, החלה להיחשף למידע מודיעיני רגיש ובעל ערך. ואז, ערב פרוץ מלחמת העצמאות, באחת המסיבות אליהן הוזמנה, שמעה דיבורים על "הכחדת היהודים בארץ ישראל". קישיק הבינה מייד כי השיחות להן האזינה עסקו בהכנות הצבאיות למלחמה בישראל.

המידע שהגיע לאוזניה הניע אותה לפעול, והיא יצרה קשר עם גורמים בארץ ישראל והציעה את שירותיה כמרגלת. בספר מתואר כיצד שלחה את המסר הראשון לישראל בדרך-לא-דרך אל אנשי "ההגנה" בארץ. היא כתבה אותו בכתב סתרים אותו למדה ב"צופים", בתוך מכתב תמים למראה, שנועד כביכול לדרוש בשלומה של בת משפחתה חולה הגרה בארץ ישראל. סוחרים שעבדו בשוק עם בעלה דאגו להעביר את המכתב ליעדו בגבול הצפון.

המסר נקלט היטב בצד השני וזמן קצר לאחר מכן קיבלה את המשימה הראשונה שלה בתפקידה החדש. מאז ועד 1961 עסקה בהפעלת רשת ריגול שסיפקה לישראל מידע מודיעיני ובהברחת עולים מקרב יהודי ערב דרך לבנון לישראל.

"שולה כהן החלה לספק מידע מודיעיני חשוב למדינה הצעירה שנאבקה על קיומה, בכל הקשור לפעילות הצבאית של הלבנונים", נכתב באתר המרכז למורשת המודיעין. "בפעילותה המודיעינית ולמען הצלת יהודים הופעלה שולה כהן על ידי יחידה 504 באמ"ן, שאמונה על הפעלת סוכנים דרך גבולות המדינה", מצוין שם.

בהמשך, גם לאחר הקמת המדינה, היא העבירה מידע מודיעיני רב מסוריה ומלבנון לישראל. לצד זאת, היתה דמות מרכזית בפעילות למען הברחת יהודים מלבנון וממדינות ערב נוספות לישראל.

את ההודעות ממפעיליה בישראל קיבלה לעיתים בבית מרקחת בביירות. "יטלפנו לך ויודיעו שהתרופה שהזמנת מוכנה, ואת תצטרכי לגשת ולקבל אותה. ההודעה תימצא על גב התווית שעל צלוחית התרופה. היא תהיה כתובה בדיו", נמסר לה. "כל פעם זה נהיה יותר מסוכן", אמרה לימים.  

בספר "שירת השולמית" מתוארת אחת ההברחות אותן אירגנה, במסגרתה עלו לישראל עשרות ילדים יהודים. "הכנתי אוטובוס שיסיע 70 ילדים דרומה, ונקטתי אמצעי זהירות", סיפרה. ואולם, זמן קצר לפני היציאה למסע, נודע לה כי בלשים מטעם השלטון מתצפתים על הילדים. קישיק הגתה מבצע הסחה.

היא קנתה 70 נרות צבעוניים במכולת, חילקה אותם לילדים, וביקשה מהם להעמיד פנים שהם עורכים מצעד לכבוד חג החנוכה. "אנחנו זקוקים לעוד נס חנוכה. אנחנו נלך לאט-לאט ברחוב וכולנו נשיר משירי החנוכה שלמדנו", אמרה להם. הבלשים המשועממים שבו על עקבותיהם, וסללו את הדרך לאוטובוס שעשה דרכו לישראל. "כך היינו עדים לנס חנוכה בביירות", כתבה.

בספרם של אביעזר גולן ודני פנקס, "שם צופן הפנינה", כתוב כי היא פעלה תחת שם הקוד "הפנינה" תוך התחזות לעקרת בית, שמגדלת את שבעת ילדיה. אחד מהם, יצחק לבנון, היה לימים שגריר ישראל במצרים.

ב-1961 נעצרה בעקבות הלשנה. "שאלו אותי כל שאלה שאפשר לשאול מרגלת. איפה המשדר? מהו צופן כתב הסתר? היכן המסמכים? אני רק הבטתי להם בעיניים בשקט, ואמרתי שאני אפילו לא יודעת מה זה מרגלת. סתם נטפלים לעקרת בית פשוטה", סיפרה לימים.

המשפט שלה עורר עניין רב בעולם הערבי. כותרות העיתונים, בארץ ובעולם, מלאו בכתבות תחת הכותרת "רשת הריגול הישראלית". לימים הודתה כי הוחמאה מתשומת הלב. "אני עובדת 14 שנים כמו בחשיכה, לא יודעת מה חשיבותי ומה התועלת בחומר שאני אוספת. לא יודעת איזה סוכנת אני בכלל, גדולה ורצינית או סתם נמושה. עכשיו אומרים עלי פתאום שאני מאטה הארי", אמרה. "מאטה הרי הלבנונית" היה הכינוי שדבק בה בתקופת מאסרה, על שם המרגלת ההולנדית שהוצאה להורג בצרפת באשמת ריגול לגרמניה במלחמת העולם הראשונה.

במעצר היא עונתה קשות, ובהמשך הועמדה לדין ונידונה למוות. כתב האישום שלה כלל סעיפים של ניסיונות הפיכה, ריגול לטובת האויב והברחת יהודים מעבר לגבול. "הכותרות בכל ארצות ערב היו 'מוות למרגלת', ו-'מוות לשולה כהן'", סיפרה. ב"מעריב" נכתב לימים, כי בבית המשפט טען התובע: "בידה האחת היתה מנדנדת את העריסה ובשנייה הופכת עולמות".

בערעור הומתק עונשה לשבע שנות מאסר. לימים סיפרה, כי חששה שגורלה יהיה כשל המרגל הישראלי אלי כהן, שהוצא להורג בסוריה. "אם את אלי כהן תלינו שלושה ימים, את שולה כהן נתלה שבוע", היה האיום שחירף מעליה, לדבריה.

לאחר מלחמת ששת הימים היא שוחררה בעסקת חילופי שבויים, וחזרה לירושלים עם משפחתה. בארץ כבר היו אז שלושה מתוך שבעת ילדיה, אותם דאגה להעלות קודם לכן. בארץ עבדה כמוכרת בחנות עתיקות ותכשיטים. לימים קיבלה את אות "יקיר ירושלים" ואות "יקיר הסתר" וכן הדליקה משואה ביום העצמאות. בעלה מת ב-1994. היא הותירה שבעה ילדים ועשרות נכדים ונינים.

מקור הכתבה