מפקח משנה סאלח סעדי ז"ל

עיטור המופת משטרת ישראל
סאלח סעדי

סאלח סעדי


מפקח משנה סאלח סעדי קיבל את עיטור המופת של משטרת ישראל על הצטיינותו במסירות ובדביקות במטרה, תוך גילוי אומץ לב בלתי רגיל. שאול רוזוליו, רב-ניצב המפקח הכללי אייר תשל"ו מאי 1976



מתוך את יזכור

סאלח העריץ את אחיו הבכור איברהים, לוחם אמיץ אשר נהרג בשנת 1948 בעת מילוי תפקידו בתקרית בזכרון יעקב, ושאף להמשיך את דרכו. וכך, כאשר השמועה הגיעה לאוזניו כי משמר הגבול (מג"ב) זקוק לאנשים טובים ובעלי ניסיון וידע כדי שיוכלו לתת תשובה לבעיות שהתעוררו בגבולות המדינה, הוא לא היסס וביום 5.4.1955 נטש את ספסל ההוראה והתגייס למג"ב.

סאלח התגייס, שירת כשוטר מהשורה ואט-אט טיפס בסולם הדרגות. לימים היה הקצין הבדואי הראשון במג"ב. עם גיוסו למג"ב גרר אחריו את בני שבטו ובני השבטים האחרים, אשר ראו בו דמות לחיקוי והתגייסו גם הם. לאורך השנים היה לסאלח חלק גדול ומכריע בגיוס בני השבטים הבדואים לכוחות הביטחון, ובהיותם עמוד השדרה של הביטחון השוטף בגבולות.

מתחילת שירותו גילו מפקדיו של סאלח שטמון בו פוטנציאל פיקודי. הוא היה בעל יכולת מדהימה בקריאת השטח, חושים מפותחים וניסיון, בקי בכל הגורמים אשר משפיעים על עבודתו כגשש - הכרת השטח, הצמחייה, מזג האוויר. די היה לו להבחין בעקבות אדם או צמיג כדי להסיק מסקנות מבצעיות ולבצע ניתוח של העובדות, כך שהיה מסוגל להיכנס לראש של המחבל, לנעליו, לקרוא את מחשבתו וכוונותיו. סאלח יכול היה להבחין בין עקבות גבר או אישה, צעיר או מבוגר, מהירות הליכתו, גובהו, משקלו ואף משקל הציוד אשר נשא, זמן מעבר, יעד למטרה, מספר האנשים בשטח, היכן הסתתרו, מתי התעייפו ולאן היו מעדיפים ללכת.

עד מהרה סאלח נהפך לאגדה ומיתוס בין מפקדיו ופקודיו. כינו את הגששים "המדענים" בעלי עיני הנץ. מספר פעמים ניסו להערים עליו בכל מיני שיטות - חדירה בהליכה אחורה, נעילת נעלי נשים, השתמשו בעור חיות, נעליים עטופות צמר, אחד נשא את חברו על גבו או על גבי חיות. אך סאלח תמיד הבחין בתרמית וזיהה מבעוד מועד את המארב, המוקש או החוליה.

במשך שנים סאלח הציל חיילים ואזרחים. הוא השתתף במאות מרדפים, אשר התנהלו בעמק בית שאן ובדרום לבנון. ב-11.10.1963 השתתף במרדף בגבעות לבנון והביא לתפיסת שלושה מרגלים בקרבת הכפר מזרעה ליד נהריה. חוליה זו אפשרה החלפת שבויים בין ישראל לסוריה. ב-19.10.1966, במרדף ברמות נפתלי, בשטח מכוסה צמחייה קשה, המשיך סאלח בצורה עיקשת בחיפוש אחרי חוליית המחבלים, עד שגילה אותה. ביום 19.6.1969 התקבלה הודעה שחוליית מחבלים חדרה לארץ ומסתתרת בכפר כנא, ושם בתנאים קשים מאוד התבצע מרדף. סאלח הוביל את הכוח והיה הראשון שהבחין במחבלים מטווח של חמישה מטרים, מה שמנע אבידות מקרב כוחותינו.

לעתים תכופות פסע סאלח בין חיים ומוות, ולא פעם ארבו לו מחבלים כשנשקם דרוך. אך הוא תמיד ידע לחמוק מהם ולגבור עליהם. לאורך שנותיו כגשש קיבל סאלח תעודות הוקרה רבות, על גילוי אמצעי לחימה ועל ערנותו שמנעה נזק לאדם ולרכוש.

סאלח לא רק הצטיין במרדפים ובאומץ לב. הוא היה אב רוחני לפקודיו, דאג להם ולבני משפחותיהם, הקשיב להם והם ראו בו מפקד, מנהיג ואב. סאלח דרש מפקודיו נאמנות, דבקות במטרה, כושר אבחון, חושים מפותחים, אומץ לב, גאווה, אהבת הארץ, מקצועיות ואמירת האמת, והם העריצו אותו, שמעו בקולו וביצעו את מבוקשו.

לבקשת מפקדו הכין סאלח תכנית הכשרה ולימוד של מקצוע הגששות במג"ב, וכן נשלח להכשיר את הגששים של הצבא. עם השנים הוא הכשיר גששים רבים וטובים והיה שותף מרכזי להקמת יחידת הגששים במג"ב שפעלה בצפון, בבקעה ובעמק בית שאן.

בשנת 1970 הועלה סאלח לדרגת קצונה, מפקח משנה, והיה לקצין הבדואי הראשון במג"ב.

סאלח נפל בקרב ביום חמישי 24.2.1972. ביום זה נתקל רכב צבאי במארב מחבלים ב"גשר בן" שבדרך הביטחון בגבול לבנון, מעט מצפון-מערב לבירנית, ובמקום נהרגו שני חיילים. התארגן כוח לצורך יציאה מיידית לשטח וסאלח התנדב להצטרף לכוח ולפקד עליו, למרות שהיה אמור לנסוע לביתו לאחר יממה גדושת פעילות. הכוח חש לעבר מקום ההיתקלות, הם שמעו את הירי וראו את הלהבות העולות מהשטח, אך בהיות הזחל"ם שלהם כארבעים מטרים ממזרח לגשר הוא נפגע פגיעה ישירה מפצצת בזוקה שירו המחבלים. המפקד סאלח נהרג במקום, ושאר אנשי צוות הזחל"ם נפצעו. סיפר איש הצוות יעקב גנות: "כשנפגענו ונפצענו צעקתי שאיבדתי את מאור עיני, ואז סאלח אמר לי: 'אתה איבדת את מאור עיניך, אני איבדתי את חיי', וביקש ממני לשמור על המשפחה ושהילדים ימשיכו בלימודיהם, ונפטר".

סאלח היה בן ארבעים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במקום מגוריו, סעדייה שייח חוסין, ונטמן בחלקה המשפחתית ליד אחיו איברהים. הותיר אישה ועשרה ילדים.

אלפים - אזרחים ואנשי צבא, יהודים, דרוזים וערבים – ליוו את ארונו של סאלח. בזמן ההלוויה סגרו תושבי קריית טבעון את עסקיהם והצדיעו לקצין ולשכן שהכירו והעריכו.