כתבה על סרן דני שני ז"ל

מי שהכיר אותו, העריץ אותו, העריכו אותו ואהבו אותו, בבית, משפחה, חברים, בית ספר, תנועת נוער, צבא, חיילים ופיקודים, מעליו ומתחתיו.

היום לפני חמישים שנה, בהיותו בן 34 ועשרים יום, חייו נלקחו ממנו והוא נלקח מאיתנו.

בן 34 ועשרים יום, מג"ד טרי בשריון עם עתיד צבאי. השאיר אחריו אישה ושני ילדים.

כתבו עליו בעיתונים, שמו מופיע בשלושה ספרים שאני מודעת עליהם, ואפילו הוא הופיע בטלויזיה בתרגיל של הצבא בסיני - אבא שלי היה גיבור.

אבא שלי קיבל אות מופת, אבא שלי היה גיבור.

הייתי בת 6 כשאבא שלי נהרג, אחי היה בן 11 ואמא בת 31.

תמיד התגאתי בו ובהשגיו, כי הוא היה גיבור.

אבל מה זה עוזר לי שאבא שלי היה גיבור???

זכרונות, זה מה שנשאר לי מאבא שלי. זכרונות טובים אבל מעטים, כשהייתי בת שנה, אבא שלי חזר לצבא, ונהפך לאבא של סופי שבוע, ולא כל סוף שבוע. הפרחים בגינה היו נעקרים כל יום שישי על ידיי.

הייתי תולשת את עלי הכותרת אחר אחד ואומרת : "כן יבוא, לא יבוא, כן יבוא לא יבוא" ואם עלה הכותרת האחרון היה יוצא "לא יבוא" הייתי מתחילה מהתחלה. ככה כל יום שישי מחכה לבואו. בשבתות אחרות היינו מגיעים אליו. הרבה אני לא זוכרת, אבל יש לי זכרונות מהחיילים ששיחקו איתי ופינקו אותי. בערבים, ההורים היו נותנים לי חלב משומר ואומרים לי שזאת תרופת שינה. נו, באמת, לא פלא שלא ישנתי, עם הכמות סוכר שנכנסה לי לפה....

זכור לי שנסענו לחרמון, ולאמא נתפס הגב. בדרך חזרה, אמיר ואני היינו צריכים לשבת מאחורה בטנדר, כי אמא היתה צריכה לשכב כל הדרך חזרה.

כשהיינו עוצרים לתת טרמפ לחיילים, החיילים היו שואלים: "לאן?" והיינו אומרים לעשרת, הם היו אומרים לנצרת? והיינו חוזרים ואומרים, "לא לעשרת" ליד אשדוד...

אני זוכרת שאבא שלי היה שר, צ'יריבים צ'יריבום.....כשהייתי בבית ספר יסודי עוד זכרתי את הקול שלו, כמובן שעם השנים הזכרון הזה נעלם גם הוא.

עברו 50 שנה מאז שהוא נפל, נהרג, עזב אותנו. אני בת 56 ב 22 שנים יותר מבוגרת ממנו. כמה מוזר. הנכד הבכור שלו עבר את גילו גם. החיים לא נעצרים, החיים ממשיכים למרות שעם הלקחו, נלקח משהו מכל אחד מאיתנו.

אבא שלי לא זכה להכיר את התוספות למשפחה שלנו. הוא לא זכה להכיר את הבני הזוג שלנו, את ילדינו, הם נכדיו, הוא לא זכה להכיר את שלושת ניניו. בן 34 ועשרים יום. ילד בעצמו.

אבא שלי היה גיבור!

דני שני - פרידברג ז"ל

מקור הכתבה