"נתנו לי צל"ש כי בסך הכל עשיתי מה שלימדו אותי"

אורלי גולדקלנג , ברוך גרינברג מקור ראשון, 2 באוגוסט 2022
עמנואל עמיבר, צילום: ברוך גרינברג

עמנואל עמיבר, צילום: ברוך גרינברג


מטוס התרסק מעליו, פגזים התפוצצו סביבו, דרך עלומה נמתחה לפניו – אבל הוא שעט קדימה, במבצע הרואי לחילוץ פצועים. עמנואל עמיבר מדגניה ב', בעל עיטור המופת, מתיישב על הכורסה ומספר על קרבות אישיים וקיבוציים



הוא היה בן שש כשראה את ה"גדולים" של הקיבוץ נגררים בכוח מהמשק בידי הכלניות הבריטיים, ושבים הביתה נפוחים ממכות אלה קשוחות. את אביו פנחס, מפקד דגניה ב' מטעם ההגנה, הוא לא הצליח לזהות משום שפניו עוותו לבלי הַכֵּר. שנה וחצי אחרי השבת השחורה ההיא העיר אותו אביו בהתרגשות ואמר לו: "עמנואל, תקום, תקום! יש לנו מדינה!". הילד הנבוך לא ממש הבין: "מה זה יש לנו מדינה? מה היה עד עכשיו?". ובכל זאת הוא קם ממיטת הברזל מוקפת הכילה – שמוקמה מחוץ לבית, בשל החום ששרר בעמק הירדן גם בשלהי נובמבר – והצטרף לחגיגות.

לאביו לא היו אשליות. "אני זוכר אותו עולה על השולחן באמצע המסיבה ואומר: 'שמחה־שמחה, אבל מהבוקר לא נותנים לילדים ללכת לבית החינוך בשדות דגניה אלא בקבוצות, כשחבר משק מלווה אותם עם נשק'. ובאמת כבר למחרת, כשהיינו בבית החינוך שעל הגבעה, שמענו יריות עולות מכביש 90. התחילה מלחמת השחרור". חברי הקיבוץ מיהרו לחפור שוחות, ובינתיים קולות ירי כבר החלו להישמע גם מכיוון הכפר הערבי, במקום שהפך לימים לצומת צמח. ימי הלימודים התקצרו, והחברים עברו ללון במקלטים. עם תחילת הקרב המפורסם על הדגניות פונו משם הילדים ו"שאר האוכלוסייה הבלתי לוחמת" – תחילה לקיבוץ גניגר ומשם לחיפה. "אני לא זוכר איך חצינו את הירדן, אבל כשהשיירה שלנו עלתה בהר באזור יבנאל, תקפו אותנו מטוסים סוריים. אגב, המשקפיים שלי נשארו במקלט".

בחיפה הם שוכנו בבתי אבן ערביים גדולים ברחוב פנורמה. "נשארנו שם חצי שנה. היה נורא, שמענו את היריות מהקרבות בעיר התחתית. רק מעט מהאמהות היו איתנו, והן דאגו לכביסות ולאוכל. האחרות באו לבקר מדי פעם. לא אשכח שאמא שלי באה עם קליעי 0.5. זאת הייתה המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיים".

השיבה הביתה לוותה בהתרגשות אבל גם בהלם. "חדר האוכל היה שרוף לגמרי מההפגזות, חצי מהפרות ברפת מתו, בתים נהרסו". בשנים שלאחר מכן הוא גדל על סיפורי הקרבות במשטרת צמח, שרבים מהרוגיהם היו חברי דגניה ב', וכמובן על מיתוס "הטנק של דגניה", שהונצח בספרו של ידידו הטוב, אסף ענברי. "כולם מכירים את סיפור שלושת הטנקים הסוריים שעלו על דגניה א'", אומר עמנואל, "אבל לא יודעים שעל דגניה ב' עלו חמישה טנקים. אף אחד מהם לא נשאר בשטח, אז עליהם לא מדברים". הטנק שניצב סמוך לשערי דגניה א' נראה לו בילדותו "כלי אימים"; היום, כבוגר קורס מכונאי שרמן, הוא מכנה אותו "קָטָנק".

אל תתבלבלו, החלוקה בין הדגניות אינה קשורה לקרע בתנועה הקיבוצית של שנות החמישים, והיא לא משקפת פיצול אלא דווקא חיבור. עשור לאחר שאם הקבוצות והקיבוצים הוקמה מדרום לכנרת, החליטו חלוצי עמק הירדן לצרף לה כמה אחיות תאומות, שייקראו גם הן על שם התבואה המשובחת הצומחת בעמק. בפועל, שרשרת הדגניות נעצרה בדגניה ב'; החבר'ה של דגניה ג' עברו לעמק יזרעאל והקימו את גניגר, ובמקום אחיזתם הקודם קם קיבוץ בית־זרע. ותודה לוועדת השמות הפנים־קיבוצית שעצרה את הפיאסקו בזמן.

את דגניה ב', הסמוכה לזו המקורית, הקימה קבוצת עבודה של בני העלייה השנייה. הייתה זו חבורה רוסית שכללה את לוי שקולניק ואת קדיש לוז'ינסקי – לימים ראש הממשלה לוי אשכול ויו"ר הכנסת קדיש לוז, בהתאמה. בשנות השלושים הצטרפו אליהם חברי תנועת הנוער גורדוניה שעלו מפולין, ובהם פנחס ובתיה המבורסקי. לימים שינה אחד הדודים את שם המשפחה לעמיבר, ואחרים נהגו כך בעקבותיו. "הצליל דומה", אומר עמנואל ומאתגר את האוזן המוזיקלית שלנו. בתחום הזה קשה להתחרות בו: הוא ניגן בקלרינט אצל שרה'לה שרון, כתב שירים וגם הלחין. במהלך שמירה בצבא כתב מתוך געגוע הביתה את "בת החמד", ובהמשך הקדיש אותו לרעייתו יהודית. ככה זה כשהמורים שלך הם חיים ברקני, החתום על "ביתי אל מול גולן", ונעמי שמר, "שאז קראו לה נעמי מכנרת". אגב, עמנואל ובני מחזורו יכולים להתגאות בהיכרות בלעדית עם לחנים של שמר שלא הושמעו בשום מקום אחר. "היא כתבה לנו מחזמר על בונה שבא לכרסם את הבית, והחיות האחרות יוצאות נגדו", מספר עמנואל, וממרחק עשרות שנים מדקלם לנו את המילים הנשגבות: "יחד נגד הפולש, לקראתו בדם ואש".

ב־1954, שש שנים אחרי שהפולש האנגלי יצא את שערי פלסטינה, עמנואל בן ה־14 צפה בשני פייפרים שעברו מעל ראשו בדרכם לקיבוץ מעגן. הנער הנרגש רץ לתפוס טרמפ למעגן, שם התקיים טקס חנוכת אנדרטה לזכרו של פרץ גולדשטיין – בן המקום ואחד מחבורת הצנחנים של חנה סנש. "התיישבתי על גג משאית ליד הבמה, בזווית ראייה הכי טובה מכולם. ואז אני רואה את הטייס של אחד הפייפרים מנסה לזרוק משהו, וזה נתפס בגלגלים. זו הייתה איגרת ברכה לנוכחים, שחוברה למצנח קטן. כל הקהל ראה את הטייס מוציא חצי גוף החוצה, מנסה לשחרר את זה ובסוף מצליח. הקהל ישב ומחא לו כפיים. גם ראש הממשלה משה שרת היה שם, בשורה השנייה". הטייס חג מעל הכנרת, חזר לכיוון הקהל וניסה שוב להשליך את המצנח הקטן, הפעם מגובה נמוך מאוד. לפתע ראו כולם את הפייפר טס היישר אל משמר הכבוד של הצנחנים, פוגע במפקד "והופ – נופל לתוך הקהל. אני זוכר שפרצה אש אדירה, ואני מלמלתי לעצמי: אוי, איזה אסון".

17 איש נהרגו באסון מעגן ועשרות נפצעו. עמנואל חזר הביתה מיובש ומבוהל: "חודשים לא הצלחתי להירדם בלילות". חקירת האירוע העלתה שבאזור קיים כיס אוויר שמשבש את השליטה בכלי טיס; זמן קצר לפני אסון מעגן התרסק במקום מטוס נוסף, באותה שעה ביממה.

את שירותו הצבאי עשה עמנואל ("כצפוי") בחיל החימוש, ועבר קורס מכונאי טנקים; "ככה זה כשאתה בוגר תיכון מקצועי". בסדנת כיבוי אש הוא למד לחסוך בשימוש במטפים היקרים, אך במהלך התרגול פרצה שרפה באחד השרמנים, ועמנואל משך מטף, קפץ לטנק והחל לטפל באש המשתוללת. כשמפקד הסדנה דרש לדעת מי נגע במטפים, הלוחמים מיהרו להסגיר את "עמיבר, עמיבר!". עמנואל הודה באשמה, ולהפתעתו שמע את המפקד מכריז כי הוא היחיד שעשה מה שצריך היה לעשות. משם הוא הופנה אחר כבוד לקורס קצינים. לא לגמרי מרצונו, עמנואל אומר, אבל יהודית מספרת לנו שהוא סיים את הקורס כחניך מצטיין.

יהודית לבית רושנסקי, תל־אביבית במקור, הייתה בכלל לבורנטית כימיה אבל התגלגלה לחיל החימוש. "אחד המפקדים אמר שהוא צריך מזכירה, וכך במקום להיות עובדת מעבדה בתל־השומר, הפכתי לפקידה בבסיס סרפנד. החלון שלי היה בדיוק בגובה הראש של עמנואל. זה היה גורלי וגורלו. התחתנו ב־62'".

חמש שנים אחר כך הגיעה מלחמת ששת הימים. ביומה השני של המלחמה מצא עצמו עמנואל בקרב שזיכה אותו באות המופת. "סגן עמנואל עמיבר גילה אומץ לב ודבקות במטרה בתקנו רק"מ תקוע תחת אש אויב מטווח קצר, והחזיר רק"מ זה לכשירות", כך נאמר בתעודה שדדו חתם עליה. החטיבה של עמנואל יועדה ללחום באזור צמח, וחנתה בוואדי מילק שליד יקנעם. "תיקנו טנק במשמר־העמק והמשכנו להתקדם", הוא מספר. "פתאום התחילה הפגזה גדולה של הירדנים, שרצו לתפוס את רמת־דוד. עמדנו בשיירה כשמטוסי קרב תוקפים אותנו. כל העמק בער. הגיע מפציץ ענק, וראיתי אותו מתרסק במחנה מגידו. דדו, שהיה מפקד פיקוד הצפון, נפגש בצומת מגידו עם מפקד האוגדה שלנו אלעד פלד ועם המח"ט משה בר־כוכבא, והם שינו לנו את המשימה: במקום עמק הירדן עולים על ג'נין. המטרה הייתה לתפוס את הירדנים מאחור".


מבחינת עמנואל הייתה רק בעיה קטנטנה: כל המפות שעמדו לרשותו היו של אזור צמח, ואף לא אחת של שטח ג'נין. זה לא מה שיעצור חטיבה לוחמת, כמובן. "דהרנו לכיוון ג'נין. הכוח שלי קיבל הוראה לנסוע בוואדי ישר ולחלץ טנק שנתקע בגלל תקלה. לאן לנסוע? לא ברור, אין מפות. נסעתי ולקחתי איתי גם רכב חילוץ גדול, בלי לדעת בכלל מה הבעיה. כל הדרך מתנפצים סביבי פגזים שאני לא יודע מאיפה הם באים, ובקשר צועקים לי: 'תמשיך! תמשיך!'. אבל לאן?"

עמנואל המשיך קדימה, ובסופו של מסע כמעט עיוור הוא התחלחל לגלות מולו שרמן שהשרשרת שלו ירדה מהגלגלים ונתקעה בין גוף הטנק למתלים. תחת הפגזה בלתי פוסקת הוא ניסה להגיע לשרשרת המתוחה עד לקצה גבול היכולת שלה. "צעקתי לצוות שלי לא לירות, ושלחתי מישהו לבדוק את החיילים בטנק. הוא אמר שאלה כנראה חבר'ה שלנו, אבל כולם פצועים ונראים מוזר. כשהוצאנו אותם, הם לא הפסיקו להודות לנו. התברר שהם חלק מפלוגת הנדסה שיצאה לחלץ כוח שנתקע. המפקד בכה ואמר: 'השמידו לי זח"למים, הרגו לי אנשים'. הכינוי שלו היה ג'וני. ב־73' קראו על שמו את גשר הגלילים", הוא אומר על סא"ל אהרון טנא, שנפל בקרבות הקשים סביב תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים.

עמנואל וחבריו השקו את הפצועים, ובעזרת מבער לחיתוך פלדה הצליחו לחלץ את השרשרת התקועה. "הפגזים לידנו, הפצועים שרופים, הירדנים מתקרבים. אמרתי: אני מדבר בקשר ישירות עם המח"ט, לא פחות ולא יותר. לקחתי את הקשר ועדכנתי את בר־כוכבא, ביקשתי שידאג לאמבולנס עם חובשים, ושישאל את המפקד שלי איפה אני נמצא. הבטחתי לחבר'ה שלי שהטנק הזה יוצא מכאן בנסיעה וחוזר לשירות, וכך היה. לא היה מאושר ממני כשראיתי את מפקד הטנק מסמן לי 'אוקיי' באגודל מהצריח". והעיטור? "לא הייתי מי יודע איזה גיבור. נתנו לי צל"ש כי הייתי המפקד הבכיר בשטח, ועשיתי מה שלימדו אותי. זה הכול". בסך הכול רציתי להגיע הביתה בשלום, גרסת עמק דותן.

עמנואל לא יכול לדבר על המלחמה ההיא בלי להזכיר את אלישע בן־עמי, בן קיבוץ דגניה ב' שאביו נהרג במלחמת השחרור. "אלישע התחנן שיגייסו אותו. אמרתי שחסרים לנו מט"קים, והוא גויס. לא אשכח איך סימן לי תודה מהטנק. במלחמה היינו באזור פצאל, ופתאום חבר מיבנאל צועק לי: 'שמעת שאלישע נהרג בעמק דותן?'. דהרתי לשם ומצאתי את הטנק שלו פגוע. מתברר שהם נתקעו בשטח השמדה. אלישע נתן לצוות שלו הוראה לסגת, והוא עצמו נשאר לחפות עליהם בעזרת המקלע של הטנק, עד שנפגע ונהרג. אלמנתו הייתה בתחילת ההיריון. לבת שנולדה לה קוראים אלישבע, והיום היא החברה הכי טובה של יהודית".

לא נעים לו לספר, אבל מלחמת יום כיפור תפסה אותו בתורנות מטבח בקיבוץ. "יהודית צמה, אני לא", הוא אומר. "בכל שנייה הטלפון מצלצל וקוראים לעוד מישהו להתגייס, עד שבא חייל ואומר לי: יאללה בוא, יש מלחמה. בשלב ההוא לא שובצתי עדיין לתפקיד במילואים, אז שמו אותי בציר הנפט ברמת הגולן, והפקודה הייתה לתקן כל טנק שאני יכול ולהביא אותו לקו. וזה מה שעשיתי".

כשלא טיפל בטנקים במלחמות, הוא עבד ברפת ובגד"ש והיה גם איש התקשורת של המשק. מה זה אומר? "חיברתי את כל הטלוויזיות והאינטרנט בקיבוץ. הסלילה, המרכזייה – הכול היה עליי. התחלנו מאנטנה מרכזית והתגלגלנו עם הקדמה. אני הייתי בזק של דגניה ב'". יהודית עבדה כמנהלת חשבונות במפעל של הקיבוץ שמייצר מרססי שדה, ובמשך 31 שנה הייתה אחראית על הפקת המשכורות.

בגיל 74 הפסיק עמנואל לעבוד, בעקבות אירוע מוחי שפגע לו בזיכרון לטווח הקצר. תודה לא־ל, הזיכרון לטווח הארוך עובד מצוין ומשמר לסביבתו ולנו נכס היסטורי, כלשונה של יהודית. "בסך הכול היו לנו חיים טובים", הוא מסכם, ומציין בהתרגשות שבעוד כחודשיים הם יחגגו שישים שנות נישואין.

הקיבוץ שינה את פניו בעשורים האחרונים, אבל לא יותר מדי. חדר האוכל עדיין פעיל מדי צהריים ובסעודות שבת וחג, הרפת שוקקת חיים, אולם לאלה הצטרפו גם מיזמים מודרניים. סדנת השוקולד המפורסמת "גליתא" מושכת לכאן תיירות ענפה, וכך גם חדרי הבריחה המקומיים והפאב שהפך למרכז תוסס למאות מצעירי העמק. את הקניונית משכבר החליף סופרמרקט ענק, וחנהל'ה הוא שם של בית קפה מתוק ולא רק של חברות משק.

"מעולם לא היינו דוגמטיים כמו קיבוצי השומר הצעיר", אומרת יהודית. "אצלנו הלינה המשותפת הייתה מוגבלת לגיל שנה עד שלוש. מגיל הגן הילדים היו בבית, ובגיל התיכון יש שיכון לנערים. החזקנו בציפורניים את התפיסה השיתופית, והופרטנו רק לפני שלוש שנים. עד אז היינו שישים ומשהו חברים, 90 אחוזים מהם בגילנו בערך. נוצר כאן פשוט מושב זקנים, זה היה נורא. הבתים הריקים חיכו לבנים שרצו להתקבל ולא ידעו איך. נשארנו קיבוץ חקלאי ותעשייתי ישן, בזמן שהדור הבא התקדם. ההפרטה עזרה לבנים ממשיכים לחזור הביתה".

מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה