סגן פנחס טייטלבוים ז"ל

מאתר יזכור:

פנחס גויס לצה"ל בנובמבר 1964 ולאחר גיוסו נשלח לבית הספר הטכני של חיל האויר, אולם הוא רצה לשרת ביחידה קרבית ולפיכך התנדב לצנחנים. לאחר שסיים קורס מפקדי כיתות נשלח לקורס קצינים. בהיותו בקורס קצינים חלתה אמו ונפטרה. מקרה זה פגע בו קשות, והוא התלבט הרבה אם להמשיך בקורס. רק ההכרה כי אמו רצתה לראותו קצין בצה"ל הניעה אותו לסיים את קורס הקצינים. פנחס הכיר בחשיבות של החינוך בצה"ל, לכן השתדל להרחיב את אופקי המחשבה של חייליו וללמד אותם להתבונן על סביבתם. במסעות ובטיולים ראה ערך חינוכי חשוב בהקניית אהבת המולדת. באחד המסעות המפרכים של יחידתו ליד חיפה, הוא אירגן סיור לחייליו בתחנת החשמל ואמר להם: "הצבא הוא בית הספר לאהבת הארץ ולהכרתה ויש לנצל הזדמנות זו להכיר מפעל זה". במלחמת ששת הימים היה פנחס מפקד מחלקה והשתתף בפריצת הצנחנים לרצועת עזה ולאחר מכן השתתף בקרבות ברמת הגולן.

פנחס ראה בכל אדם יצור אנוש, ממנו ניתן ללמוד הרבה. יש שהיה יוצא בין אנשים, בעיקר לשווקים ההומים, מתרשם מהתנהגותם ויודע לקלוט את המוזר והמעניין שבהם. בדרך, בין גבעתיים לפתח תקוה, היה נוהג לפעמים לשלם דמי נסיעה לנהגי מוניות כדי שיאספו חיילים אשר המתינו ל"טרמפ" בצדי הדרכים. גם בחיילי האויב ראה פנחס יצורי אנוש. במלחמת ששת הימים הוא השתתף בקרב הראשון במבואות אל-עריש ושם נתקלה פלוגתו במארב מצרי. כדור של פנחס פגע בחייל מצרי, בעת הסתערות. פנחס הגיע אל גווית הנופל ונעצר לרגע נדהם. מפקדו האיץ בו להמשיך בקרב ואז רכן פנחס, כיסה את פני החייל המצרי בכובע פלדה והמשיך בהסתערות. במלחמה זו ידע פנחס זעזוע נפשי. הוא ראה את המוות מקרוב באובדן חברים וחיילים ששירתו יחד עמו, ונפשו נפגעה. חסר מנוחה חזר לביתו ולא יכול היה למצוא את מקומו. חודשים אחדים לאחר המלחמה השתחרר מצה"ל, אך התקשה להסתדר בחיים האזרחיים, כפי שעשו חבריו. הוא חיפש מטרה ותכלית לחייו, כי חש שהוא חייב לתת לחייו הצדקה ומשמעות, כיון שהוא נותר בין החיים בעוד רבים מחבריו לא זכו לכך. רבים מהסובבים אותו לא יכלו להבין את היסוסיו והתלבטויותיו והוא גם לא טרח להסביר להם את הרגשתו; רק את חבריו הקרובים שיתף בהרהורי לבו. הוא טווה תוכניות רבות לעתיד ושאף להמשיך בלימודים כדי לפתח את אישיותו, אך מותו הקדים לבוא.

עם שחרורו המשיך בפעילות למען ארץ ישראל השלמה. בצעדה שנערכה זמן קצר לפני צאתו למילואים, אירגן פנחס יחד עם חברים אחדים חלוקת תגים לצועדים עליהם נכתב "הצועדים בארצנו". הוא עצמו הצטרף לקבוצה שניסתה, לאחר מלחמת ששת הימים, לעשות למען עליה לשטחים המשוחררים והקמת עיר. אולם הרעיון לא עלה יפה מסיבות פוליטיות, למרות פעולותיו הרבות, התרוצצויות במוסדות שונים ופגישותיו עם אישים. על אף אכזבתו, המשיך פנחס בפעילותו והצטרף לקבוצה שהתכוננה להתנחל בסביבת שכם. הוא עלה להתיישב עם קבוצה זו ואף על פי שהשלטונות עיכבו את ההתנחלות לא מנע הדבר מפנחס מלהמשיך בפעילות. הוא הגיע למסקנה כי אם ביצירת חדש עדיין לא הצליח, חובה עליו להשתדל, לעזור ולתמוך במה שכבר קיים. הוא התרשם עמוקות מיישוב היהודים בחברון מתוך הכרתם הדתית ותחושתם הלאומית כי זה ביתם. הוא נקשר קשר נפשי עמוק אל בית ג'לא, הוא גלה התנ"כית אשר ליד בית לחם. הוא היה מוקסם מן הנוף המרהיב ביופיו שנשקף משם. ירושלים נשקפה ממרומי ההר והרי יהודה סביב לה, ואלה הביאוהו לידי התרגשות אמיתית. הוא הוקיר את האנשים שהתיישבו במקום ונאחזו בו בעקשנות, על אף הקשיים, ללא מים וחשמל ותנאים הכרחיים, וללא אישור השלטונות. פנחס נסע למקום לעתים קרובות, כדי לעזור בתפקידי שמירה בלילות. הוא גם אירגן חברים אחרים לאותה מטרה ובהתלהבות מרובה השתתף בליל הסדר בשנת תשכ"ט, שהיה חג הפסח הראשון ליושבי בית ג'לא. בסוף אפריל 1970 נקרא לשירות מילואים פעיל, אשר ממנו לא חזר. ביום י"ז באייר תש"ל (23.5.1970), נפל סגן פנחס בקרב על גדות התעלה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.

מפקדו כתב במכתב תנחומים לאב השכול: "פיני היה ממפקדי המעוז בזמן הפשיטה הראשונה בקו, אשר נהדפה בהצלחה מרובה. פיני הגיע למעוז לאחר שאחד ממפקדי המעוז הקודמים נהרג בהפגזה כבדה שירדה על המעוז ומצא את חיילי המעוז אבלים ויתומים. למרות ההרס והחורבן ששררו במעוז הוא לא אמר נואש ועבד יומם ולילה למען שיקומו, כולל הרמת המורל אצל החיילים ששהו במחיצתו. תוך זמן קצר חולל נפלאות והמעוז, שהיה תפארת הגיזרה, חזר למצבו הקודם. לאורחיו הרבים שביקרוהו במעוז נהג להראות בגאוה את חדר האוכל אותו טיפח. יד הגורל רצתה ופיני נלקח ממך ומאתנו באותו חדר אוכל מטופח, כאשר בזמן ההפגזה על המעוז מצא בו מקלט יחד עם שישה מחבריו, כולל מפקד הגיזרה. תתנחם בידיעה כי בנך לא נפל לשווא, אלא על כבודה של המולדת". כחודש לאחר נפילתו של פנחס, כתב סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות מכתב אל חברי הוועד שהוקם להנצחת שמו, בזו הלשון: "נפגשתי עם פיני במעוזו בבוקר שלאחר הדיפת ההתקפה המצרית בה הוא הצטיין כל כך, שמעתי מפיו פרטי פרטים והתרשמתי מאוד מאישיותו הדינאמית והקוסמת. נדברנו להיפגש פעם נוספת לשיחה על אפשרויות התיישבות בשטחים המוחזקים, אך הגבר הצעיר החולם נפל על משמרתו".

הוועד להצנחת שמו הוציא לאור ספר לזכרו בשם "פיני".