ברגע שמצרי הרים את הראש - 'טאח' דפקתי לו כדור בראש

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 21.8.09
צלי רשף 2009

צלי רשף 2009


רס"ן (מיל') צלי רשף (רב"ט בזמן הארוע) נלחם במלחמת ההתשה לבדו מול כוח קומנדו מצרי כדי לחלץ את חבריו הוא קיבל על כך את עיטור המופת



שני "צלי רשף" הטביעו את חותמם בדברי הימים של מדינת ישראל. שני "צלי רשף" - שניהם לוחמים. האחד הוא לוחם צדק, חבר כנסת לשעבר, וממייסדיה של תנועת "שלום עכשיו". השני הוא מלוחמיה חסרי המורא של סיירת שקד המיתולוגית. אבל רק אחד מהם יכול להתהדר בעיטור אותו קיבל על אומץ לבו - זהו צלי רשף שבשמו ובתוארו המלאים ידוע כרס"ן (מיל') בצלאל (צלי) רשף (לזרובסקי).

"אני לא רוצה להשוויץ, אבל סיירת שקד באותם זמנים באמת הייתה יחידה מעולה. הרגשנו את עצמנו אפילו יותר טובים מהשייטת ומסיירת מטכ"ל", אומר רשף. "בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה עסקנו לא מעט בחדירות לשטח המצרי שמעבר לתעלת סואץ, בעיקר כדי להראות למצרים שגם לצד הישראלי יש לא מעט יוזמה. במקביל ערכנו בט"ש לאורך כל הגזרה הצפונית: מאזור בלוזה וצפונה. כשמלחמת ההתשה התחילה, לא הייתה באזור מוצב 'טמפו' סוללת עפר, ולכן הסיורים על קו המים היו מאוד מסוכנים. פעילות נוספת נערכה בגזרות המרכזית והדרומית של סיני וכללה מארבים ליליים עם 'דגנים', קומנדקרים עם מערכות אס-אל-אס לראיית לילה. במקביל לכל זה, חלק מהיחידה שלנו פעל גם בגזרה הירדנית על מנת למנוע חדירה של מחבלים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל".

בשוק העופרת של ימי מלחמת ההתשה, חדירות של קומנדו אויב למטרות פח"ע הפכו מצרך מבוקש. כך, ב-6 בנובמבר 1969 הותקף סיור ממונע של צה"ל באזור הצפוני של תעלת סואץ על-ידי מארב של קומנדו מצרי. רשף, אז רב"ט שפיקד על אחד הזחל"מים שהשתתפו בסיור, נטל מיד את מקלעי המא"ג, פתח באש מרוכזת ומדויקת לעבר האויב, ריתק אותו למקומו ומנע ממנו כל אפשרות להתקרב לסיור. הוא המשיך לירות אש מכוונת עד שאזלה התחמושת שלו. לאחר מכן, נע רשף לעבר הזחל"ם הראשון כדי להגיש עזרה לפצועים ולחלץ אותם. בזכות פעולתו המהירה והיעילה בפינוי הפצועים, הוא הציל את חייהם. על כך הוענק לו עיטור המופת.

 

חוררתי את הסוללה

והרי הודעה לציבור מתעבי נגמ"ש הברדלס: פעם היה גרוע יותר. "את כל הסיורים בגזרה הצפונית של התעלה ערכנו אפילו בלי נגמ"שים, אלא בזחל"מים", מסביר רשף. "הזחל"ם היה כלי שהיו מותקנים עליו מא"ג אחד או שניים, שהיו תלויים על הדפנות. הוא לא היה כלי משוריין, והיציאה ממנו הייתה מאוד לא קלה. גם אפודים לא היו לנו - רק פק"לים שהיו בצה"ל אולי עוד ממלחמת השחרור. חוץ מזה, מבחינת תחמושת אישית היו לנו רק תת-מקלע עוזי וכמה רימונים שהכנסנו לפק"לים".

"באותו יום, ב-6 בנובמבר 1969, יצאנו לסיור שגרתי עם שני זחל"מים, ואני הייתי מ"כ בזחל"ם השני. הסיור הורכב באופן הבא: בזחל"ם הראשון ישבו מ"מ, נהג, לוחם נוסף והגשש, ובזחל"ם השני ישבו נהג, חובש ומ"כ - במקרה הזה אני. בדרך כלל גם הנהגים היו לוחמים, כי כל מי שעבר מסלול ביחידה עבר גם הכשרה על קומנדקרים וזחל"מים. לרוע המזל, באותו יום הייתה מצוקת כוח אדם, ושני הנהגים, בשני הזחל"מים, היו מילואימניקים שמעולם לא לחמו מול אויב. גם החובש היה נספח ולא חייל מהיחידה. כך שמהיחידה שלנו היו רק הקצין, ארנון צור ז"ל, הגשש איברהים שיבלי ז"ל, החייל עזרא סיגלי ואני, המ"כ, שהייתי על הזחל"ם השני עם החובש.

"יום לפני האירוע שמענו שהמצרים עשו מארב בגזרה המרכזית בסיני וחטפו שק"מיסט וחייל נוסף. לכן, באופן טבעי, נכנסנו למצב כוננות. אני זוכר שאת הרימונים לא שמתי בפאוץ', אלא תליתי על הכתפיות של החגור. זה אמנם נראה כמו רמבו, אבל זה היה מאוד פרקטי: היית מושך את הרימון, הנצרה הייתה משתחררת ונשאר לך רק לזרוק אותו אל עבר האויב.

"הסיור שלנו נערך באופן הבא: הגשש היה הולך לפני הסיור, המ"מ היה עומד עם המא"ג הקדמי, והחייל היה צופה עם המא"ג השני לכיוון התעלה. הנגמ"ש השני היה נע כמה עשרות מטרים מאחור למטרות חיפוי והגנה. באותו הבוקר, הגשש שלנו זיהה עקבות, מה שאמר שמישהו חצה את התעלה. אז ארנון הקצין ירד מהזחל"ם, וביחד עם הגשש התחיל ללכת אחרי העקבות. מה שהם לא ידעו זה שהעקבות היו בעצם פתיון, ושהחיילים של הקומנדו המצרי חיכו לנו במארב מאחורי סוללת העפר.

"ארנון והגשש המשיכו להתקדם לאורך העקבות, ופתאום, אחרי איזה 30- 20 מטר, ארנון צעק 'מוקשים, מוקשים', ורץ בחזרה לעבר הזחל"ם. איך שהם התחילו לרוץ, חיילי הקומנדו המצרי התרוממו מעבר לסוללה ופתחו עליהם במטח אש. זו הייתה מכת אש רצינית מאוד, שהכניסה אותנו לבעיה גדולה: ארנון ושיבלי נפגעו מיד, ונשכבו על הרצפה מבלי שידענו מה מצבם. עזרא, שהיה בזחל"ם הראשון, התחיל מיד לירות לעבר המצרים, אבל נפגע גם כן. שני הנהגים המילואימניקים שראו את המצב פשוט קמו, יצאו וברחו מהזחל"ם. ולא רק זה - הם גם ברחו בטעות לאזור הביצות ממזרח. בעצם, נשארנו רק אני והחובש. ברגע שראיתי את החבר'ה המצרים על הסוללה, ישר תפסתי את שני המא"גים - הקדמי והצדדי - ויריתי לכיוונם את כל מה שיכולתי לירות, לפחות איזה חמישה או שישה ארגזי תחמושת. ממש חוררתי שם את כל הסוללה".

 

שמונה כדורים בגוף

אחרי ששניים מחבריו נפגעו מאש האויב, ולאחר שתפס בשתי ידיו שני מקלעי מא"ג נוהמים, לרשף לא נותר לעשות דבר, מלבד לשחרר במפץ את קליעי ה-0.5 מ"מ. "בהתחלה נתתי מכת אש מסיבית, בעיקר כדי שהמצרים יראו שמישהו עונה להם באש", הוא מתאר. "אחרי איזה שלושה-ארבעה ארגזי תחמושת, התחלתי גם לכוון. כשראיתי שהמצרים מנסים לרדת ולחטוף את החברים שלי, לא חסתי שם על אף אחד. בכל פעם שמישהו מהם היה מרים את הראש - ישר הייתי דופק בו איזה צרור. אם בהתחלה יריתי כדי שהם יבינו שהם לא יכולים לעשות מה שהם רוצים, אז אחרי דקה או שתיים נהייתי מאוד סלקטיבי. הייתי מציץ, ואם הייתי רואה מצרי שמרים את הראש, אז 'טאח' דפקתי לו כדור בראש. כנראה שנפגעו שם כמה חבר'ה שלהם, כי עד מהרה הם הפסיקו לירות.

"לפתע, הצד המצרי התחיל להפגיז אותנו בצורה נוראית. הבנתי שזה כנראה כדי לאפשר לקומנדו שלהם לסגת לאחור. אז אמרתי לעצמי: 'זה בדיוק הרגע שבו אני חייב לגשת קדימה ולראות מה קורה עם החבר'ה שלי'. דיווחתי בקשר, ובמקביל הוריתי לחובש לעלות על הסוללה שהייתה צמודה לזחל"ם שלי, כדי שאם המצרים יאגפו אותי מאחור, הוא יוכל לבלום אותם. לקח לו קצת זמן עד שהוא הבין מה אני רוצה ממנו, אך בסופו של דבר הוא הבין וביצע.

"התחלתי לנסוע עם הזחל"ם קדימה הכי מהר שאפשר, ואמרתי לחובש שיתקדם לאורך הסוללה ביחד איתי ובמקביל אליי, כדי שיוכל לתת לי חיפוי בעת הצורך. כשהתקרבתי לזחל"ם הראשון, תפסתי את כל הרימונים שהיו תלויים עליי וזרקתי אותם לעמדת המארב המצרית, כי חשבתי שכמה מצרים עוד שוכבים שם. ובאמת היו שם איזה שניים-שלושה שנפגעו מהרימונים. כשהגעתי לזחל"ם השני, עזרא שכב בתוכו, וארנון ושיבלי שכבו שניהם פצועים למרגלותיו. ארנון חטף שמונה כדורים, וגם שיבלי נפצע קשה מאוד. המשכתי לדווח בקשר וצעקתי לחובש לרדת מהסוללה ולבוא לעזור לי עם הפצועים. פתחנו אלונקות והעמסנו את ארנון, את שיבלי ואת עזרא על הזחל"ם שלי. אני זוכר שארנון לחש לי על האלונקה 'צלי, בלוזה, בלוזה' - כאילו שהוא נותן לי את הפקודה לאן לנסוע. הוא כבר היה במצב קשה מאוד. עכשיו, הבעיה הייתה להסתובב לאחור.

"בינתיים, הגיע טנק ישראלי מהמוצב הקרוב והתחיל ליצור איתי קשר. אמרתי לו: 'אל תתקדם. יש פה מוקשים', אבל זה לקח בדיוק חצי דקה עד שהוא עלה על מוקש ופרס את הזחל. כך פתאום נוצר מצב שלא יכולתי להתקדם עם הזחל"ם בגלל המוקשים והטנק תקוע מולי. נאלצתי לסובב את הזחל"ם במקום - דבר מאוד לא פשוט. בסופו של דבר, הצלחתי להסתובב על המקום והתחלנו לנסוע בחזרה. בדרך, הצלחתי לאסוף גם את שני הנהגים המילואימניקים, שעלו לזחל"ם בחיל וברעדה. אמרתי בקשר למ"מ הטנק הפגוע שמצדי יזניק את כל המוצב שלו, רק שיתפרס על התעלה ויאבטח, כדי שהמצרים לא יחזרו לעשות לנו מארבים. נסעתי בחזרה עם הזחל"ם והפצועים לבלוזה. איך שהגענו לבסיס באה אליי הפקידה הפלוגתית ואמרה לי: 'מה, צלי, אתה עוד בחיים? שמענו שנהרגתם כולכם'.

"ובאמת, כעבור שבועיים-שלושה ארנון נפטר מפצעיו. עבורי זו הייתה מכה קשה מאוד כי ארנון היה באמת גיבור וחייל לדוגמה שכולנו רצינו לחקות. גם שיבלי לא שרד ונפטר כמה שנים לאחר מכן כתוצאה מסיבוכים של הפציעה. מה שכן, אני זוכר שבקרב הזה עשיתי את המעשה לו ייחלנו כל השירות: הצלחתי לקחת רובה קלצ'ניקוב מאחד המצרים. כבר אמרתי לעצמי: 'זהו, עכשיו אני הולך להיות הגיבור הכי גדול במערב הפרוע של סיני', אבל שכחתי להחביא את הנשק ומיד אחרי שהתחילו התחקירים, הבכירים לקחו לי אותו. זה הכעיס מאוד את המפקדים שלי ביחידה, שזימנו אותי לשיחה ונתנו לי בראש על זה שלא הסתרתי את הקלצ'ניקוב כמו שצריך".



attachment 21.8.09-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה