כך סיכל חיל הים פיגוע גדול בלב הקריה

מיכל יעקב יצחקי ישראל היום, 12 באפריל 2013
צוות אח"י מולדת, צילום: יהושע יוסף

צוות אח"י מולדת, צילום: יהושע יוסף


המחבלים שעל האונייה "אטבירוס" היו בדרכם לחרב לנו את יום העצמאות 1985 • ללוחמי חיל הים היו תוכניות אחרות



"אני חושב שרוח אלוהים נחה עלי באותו היום", אומר בעיניים נוצצות אל"מ (מיל') דני הלוי, מפקד הסטי"ל אח"י "מולדת". גם עכשיו, 28 שנים אחרי אירועי הלילה ההוא ב־1985, הוא לא יודע עדיין להסביר איך זיהה בין שבעים אוניות את אוניית המחבלים "אטָבירוס", שהיתה בדרכה לפיגוע מיקוח ענק בתל אביב, ביום העצמאות ה־37.

ה"אטבירוס", שהפליגה תחת דגל פנמה, היתה אמורה להגיע לנקודת הורדה במרחק של כ־60 מייל (כ־110 ק"מ) ממערב לתל אביב. שם היו אמורים לצאת ממנה 20 לוחמי קומנדו של אש"ף על גבי שלוש סירות גומי מצוידות היטב.
לאחר השילוח תוכננה האונייה לחזור לאזור פורט סעיד ולהמתין שם. סירות הגומי היו אמורות לנוע במבנה חזיתי לכיוון חוף בת ים, תוך כדי הימנעות משימוש במכשיר קשר והימנעות ממגע עם כלי שיט. עם הנחיתה היה על המחבלים להטביע או לקבור את הסירות.
בחוף בת ים התכוונו המחבלים להשתלט על אוטובוס ולנסוע איתו לקריה בתל אביב בסביבות 9 בבוקר, מתוך ההערכה שבשעה זו יימצאו במקום חיילים רבים ששבו מחופשת סוף השבוע. הם תיכננו להשתלט על בניין משרד הביטחון או בניין המטכ"ל, לתפוס בני ערובה רבים ככל האפשר ולדרוש את שחרורם של 150 מחבלים שהיו עצורים בידי ישראל. עם ההשתלטות היה על המחבלים להתפצל לחוליות ולאבטח את הבניין נגד פריצה של כוחות צה"ל. הם הונחו כי אם משהו בתכנון ישתבש, עליהם לבצע ירי לשם הרג המוני.
כמעט שנה התאמנו המחבלים לקראת הפיגוע הזה. אילו יצא אל הפועל, הוא היה הופך את יום העצמאות ההוא לאחד השחורים בתולדות ישראל.

מהים תיפתח הרעה

ראש הזרוע הצבאית של אש"ף, אבו ג'יהאד, זיהה כבר באמצע שנות השבעים כי הים הוא נקודת תורפה ישראלית. הוא פיתח את מודל הפיגועים מן הים: אונייה שמתקרבת לחופי ישראל, וממנה יוצאים מחבלים בסירות גומי קטנות, נוחתים בחוף ומבצעים פיגוע בנקודה סמוכה לחוף.
הפיגוע הראשון לפי המודל הזה התרחש ב־5 במארס 1975, כששמונה מחבלים הגיעו בסירות אל חוף תל אביב בחסות החשכה ופרצו אל מלון "סבוי" הסמוך לחוף. בפיגוע נהרגו 11 ישראלים, ובהם אל"מ עוזי יאירי, שהיה בכוח הפריצה. כעבור שלוש שנים בדיוק, ב־11 מארס 1978, נחתו מחבלים של פת"ח בחוף מעגן מיכאל, והשתלטו על אוטובוס מטיילים שנסע בכביש החוף. בפיגוע אוטובוס הדמים נרצחו 35 ישראלים, וכ־70 נפצעו.
עד ליציאת יאסר ערפאת ואנשיו מלבנון, בסוף 1983, נמלי לבנון היו נקודת המוצא העיקרית של אש"ף להוצאת פיגועים נגד ישראל. מעברם של ראשי אש"ף למדינות כגון תוניסיה, אלג'יריה, לוב, ואפילו תימן וסודאן, שינה את המצב.
"אבו ג'יהאד שקד על פיגוע ראווה במטרה להראות שהמאבק המזוין נגד ישראל נמשך, למרות שהם נזרקו מלבנון", מספר אל"מ (מיל') ש', בכיר לשעבר במודיעין הימי. "התפתחו שתי אסכולות של ביצוע פיגועים: האחת של ערפאת, שדגל בשיטת 'השקשוקה' - כלומר תכנון פיגוע חפוז וביצועו מייד; והאחרת של אבו ג'יהאד, אבי שיטת 'החמין' - כלומר בישול איטי וארוך, עד שהכל מוכן היטב. לכן, כשגילינו ב־1984 שאש"ף רכש שתי אוניות סוחר, 'מון לייט' ו'אטבירוס', הבנו שאבו ג'יהאד מתכנן לנו ארוחה דשנה".
ב־7 באפריל יצאו ארבע ספינות טילים מישראל לאלג'יריה, מרחק 2,900 קילומטרים מחופי ישראל, במבצע "דרך נץ". לוחמים של שייטת 13 ושל הסטי"לים איתרו את הספינה "מון לייט" בנמל ענאבה שבמזרח אלג'יריה ופוצצו אותה. ה"אטבירוס" לא נמצאה, ובצה"ל הבינו שהיא יצאה לדרכה והחלו במצוד.
"השאלה הגדולה היתה היכן הספינה, ועל פי זה - ניסיון להעריך מתי היא אמורה להגיע לחופי ישראל", מספר ש', שהיה אז ראש מדור שעסק בטרור ימי. "הרכבנו את הפסיפס באמצעות חומרים גלויים, חומרים שנתפסו באוניות אחרות שלכדנו וגם שימוש בחומרים שנתפסו במלחמת לבנון. זאת עבודה סיזיפית של קיטלוג, תיוג וחיבור רסיסי מידע. שני נושאים שהיו אבן דרך בהבנת התמונה כולה היו מחקר ספנות, שהתפתח מאוד באותן שנים, ומחקר אישי, שהיה רב בעקבות הניסיון מלבנון.
"כשמתחילים לזהות פעילות חריגה של אישים שאנחנו מכירים את דרך החיים שלהם, נדלקת נורה אדומה. כשמתחילים לראות תכונה ערה בתחום הספנות, הצבע האדום כבר צועק. חיברנו את כל חלקי הפאזל יחד והבנו שתאריך היעד הוא כנראה בסוף השבוע של 20-19 באפריל - שישה ימים לפני יום העצמאות".
במשך ארבעה שבועות סרקו מטוסים של חיל האוויר את הים בניסיון לאתר את ה"אטבירוס", ולא מצאו דבר. ביום שישי, 19 באפריל, החליט מפקד שייטת הסטי"לים, אל"מ שמעון מאיר, לפתוח בחיפושים ימיים אחר האונייה. הוא הזמין אליו שני מפקדי ספינות - את סא"ל דני הלוי (37), מפקד אח"י "מולדת", ואת סרן ירון צחר (27), שפיקד על אח"י "מבטח".
"אני זוכר שאחרי המבצע הנועז של הטבעת ה'מון לייט' כעסתי מאוד שלא היה לי בו חלק", מספר הלוי, ונימת ההחמצה ניכרת בקולו גם היום. "למעשה, לא ידעתי בכלל על קיומו של המבצע. והנה, קיבלתי פתאום הזדמנות שנייה. שמעון נתן לי תרשים של האונייה, עם סימן זיהוי חשוב מאוד: בדופן האחורית יש דלת מתרוממת, שהיא חריגה מאוד. כמעט אין אוניות כאלו. ידעתי שברגע שאמצא את האונייה עם הדלת הזאת, אני חייב לדאוג שהיא לא תיפתח לעולם".

תקלה בשעת לילה מאוחרת

אח"י "מולדת", ספינת טילים מדגם סער 4, יצאה לסיור לאורך רצועת החוף הדרומית של ישראל, ועליה צוות של כחמישים חיילים - ובהם לוחמי שייטת 13 עם סירות הגומי שלהם, חיילי חוליית האזנה וחיילים מגדוד הקשר הארצי. הלוי לא סיפר להם מה הם מחפשים. "לא רציתי לעורר ציפיות, ולכן אמרתי להם שיוצאים לסיור. גם כך אמרו לי במטה שאין הרבה סיכויים שנמצא אותה", הוא אומר.
אח"י "מבטח" (מדגם סער 2), בפיקודו של סרן ירון צחר, יצאה לסיור בקו החוף הצפוני. את ההודעה קיבל צחר ביום שישי בבוקר, כשכבר התארגן עם הצוות ליציאה הביתה. "אמרו לי: 'אתם צריכים לעזור באיתור אוניית מחבלים'", הוא נזכר. "עשינו בדיקת מערכות בתהליך מקוצר - ויצאנו לדרך".
בשעת לילה מאוחרת איבדה אח"י "מולדת" את אחד המנועים, מה שהעמיד בספק את יכולתה להמשיך בסיור. הלוי החליט להמשיך עם שלושה מנועים בלבד. "בדרך כלל לא מפליגים עם שלושה מנועים אלא פשוט חוזרים לחוף, אבל ביקשתי אישור לנטרל את ראש המנוע שלא עובד ולהמשיך במשימה. לשמחתי, הבקשה אושרה".
בשבת בצהריים, כשאח"י "מולדת" היתה מדרום לאשקלון, אותרו במכ"ם שלה כמה מטרות במרחק כמה מאות קילומטרים מדרום לקו הסיור. "תנאי מזג האוויר היו מצוינים, וראינו אותן היטב. זה נראה לי חשוד מאוד, וביקשתי אישור לצאת מתחומי קו הסיור כדי לבחון את המטרות מקרוב".
אחר הצהריים התקרבה "מולדת" למרחק של כ־50 ק"מ מנמל פורט סעיד. "אני זוכר שעברה בי המחשבה שאם מישהו ירצה להגיע לפיגוע ראווה בישראל, הוא יעשה את זה לפני יום העצמאות, והוא יבוא מהכיוון הזה. ידעתי שבשעה 7 בערב אמורה לצאת שיירה של ספינות מתעלת סואץ לעבר פורט סעיד, שנמצא בפתח הצפוני של התעלה. התמקמתי במיקום אסטרטגי, כי יכולתי לראות בו לטווחים רחוקים ולשלוט על כל מה שקורה בפורט סעיד. אני אפילו לא זוכר אם דיווחתי על ההחלטה שלי לעצור שם".
ב־22:00, בדיוק לפי התרחיש של הלוי, החלה שיירת האוניות לנוע מכיוון דרום לצפון. עשרות נקודות קטנות צצו על המכ"ם בסטי"ל. הלוי החליט לא לבדוק את כל האוניות שמפליגות בכיוון צפון־מערב, שיעדיהן הם כנראה נמלים באפריקה, ולהתמקד באוניות שמפליגות צפון־מזרחה, ושעתידות להגיע לסוריה וללבנון. היו שם 25 אוניות כאלה.
הוא בדק את המסלול המשוער ואת המהירות של כל אחת מהאוניות, ומצא אחת שמסלולה אמור לעבור סמוך לחופי תל אביב. בשלב הזה החליט לחשוף בפני הצוות שלו שמדובר כנראה באונייה עוינת. הוא עדיין לא סיפר להם שהיא נושאת מחבלים.
האונייה יצאה מהנמל המצרי, בעוד הספינה הישראלית מלווה אותה מרחוק. זה היה לילה חשוך מאוד, ללא ירח, והאדרנלין על הסטי"ל היה בשמיים.

ריח של סולר באוויר

23:15. אח"י "מולדת" מתקרבת לאונייה החשודה. פנס הקסנון נדלק לשבריר שנייה, כדי שיהיה אפשר לראות את שם האונייה. הכיתוב נראה בבירור: ATTAVIROS. אחרי עוד כמה פלאשים קצרים, מתגלה הדלת המיוחדת בדופן. עכשיו מספר הלוי לצוות שהאונייה נושאת מחבלים, ושאסור לאפשר לה בשום אופן להגיע לחוף או לעצור. "ידעתי שכל עוד האונייה בתנועה, אי אפשר לפתוח את הדלת ולהוריד את המחבלים בסירות הגומי", הוא אומר.
23:37. קציני הקשר של הסטי"ל פונים אל ה"אטבירוס" בערוץ קשר בינלאומי ומבקשים ממנה לשנות נתיב ולנוע לכיוון צפון־מערב. קברניט האונייה הפנמית משיב שהוא נמצא במים טריטוריאליים מצריים, וממשיך בדרכו.
00:09. הלוי מבקש מהמפקדה בתל אביב אישור לירי אזהרה, ומקבל. כשהוא נמצא במרחק של כ־500 קילומטרים מה"אטבירוס", היא משנה לפתע כיוון ומתחילה להפליג חזרה לעבר פורט סעיד. מפקד הסטי"ל נאלץ לקבל החלטה קריטית.
"מצד אחד, היה ברור לי שאסור לאפשר לה לחזור למים הטריטוריאליים המצריים, כי אז אני לא יכול יותר לעשות כלום. מצד שני, לא רציתי להעיר את כל האזור וליצור בלאגן. החלטתי לבקש מדוברי הערבית שהיו איתנו לדבר עם האנשים שעל ה'אטבירוס' ולבקש מהם לשנות את נתיב ההפלגה. כל מה שעניין אותי בשלב הזה היה להרחיק אותם מחופי הארץ. המחבלים ענו בקשר: 'אנחנו יודעים שאתם יהודים, לא ניכנע לכם'".
00:30. הלוי יורה ירי הפחדה מתותח הוולקן לעבר חרטום ה"אטבירוס", אבל האונייה ממשיכה במסלולה. ואז, לפתע, נורה לעבר הסטי"ל טיל אר.פי.ג'י שמלווה בירי מנשק קל. באותו רגע כבר ברור מעל לכל ספק שזו אוניית המחבלים.
סרן צחר והספינה שלו נמצאים אי שם בקו הסיור הצפוני, כשהם מבינים שדברים קורים בדרום. "פתאום אני שומע בקשר שיורים על דני, ואני נמצא רחוק משם ולא יכול לסייע. הוריתי להסתובב ולקצר מרחק דרומה כמה שיותר מהר. הגברנו את המהירות של המנועים כמעט עד קצה גבול היכולת".
סג"מ משה זנה ("שיקו"), סגן קצין מכונה באח"י "מבטח" והיום הוא ראש מספן ציוד בחיל הים, בדרגת תת־אלוף, זוכר היטב את הרגע ההוא. "זה המחיש לי בפעם הראשונה איזו עוצמה יש לחיל הים. מפקד הספינה ביקש להעלות את מהירות ההפלגה ל־40 קשר (75 קמ"ש), כשבדרך כלל מפליגים בסיור במהירות של 20 קשר. המכונות רעשו וצרחו, החום היה נורא, אבל כל מה שרציתי באותו רגע היה להגיע ליעד".
הלוי מקבל הוראה לירות על מנת לשתק. הוא מתרחק, כדי שיוכל לירות פגזים מתותח ה־76 מ"מ. במרחק של 2.7 ק"מ, הוא פותח בירי מאסיבי.
42 פגזים נורים אל עבר ה"אטבירוס". מקץ דקות מדווח קצין הנשק שהמטרה לא נראית עוד במכ"ם.
"חשבתי שמה שאני צריך לראות זה כדור אש גדול", אומר דני הלוי, "אף פעם לפני כן לא השמדתי אונייה. כל המערכות הודיעו לי שאי אפשר לאתר את המטרה, וחשבתי שנעילת הנשק נשברה לי. כלל לא עלה בדעתי שהאונייה פשוט טבעה. אני זוכר שאמרתי לעצמי, בלב, איך לעזאזל אני חוזר עכשיו לארץ ומסביר שאיבדתי את המטרה".
בסביבות 1 לפנות בוקר, מחליט הלוי להפליג אל הנקודה האחרונה שבה נראתה ה"אטבירוס" על המכ"ם. "תוך כדי תנועה לעבר המטרה אנחנו מבחינים בשני כלי שיט, ששטים אלינו במהירות 22 קשר (40 קמ"ש) מכיוון פורט סעיד. לפי המהירות היה ברור לי שמדובר בסטי"לים, למרות שידעתי שלפי הסכמי הפסקת האש עם מצרים, אסור לסטי"לים להימצא באזור".
אחרי כמה דקות מסתובבות ספינות הטילים המצריות ושבות לנמל פורט סעיד, ואח"י "מולדת" ממשיכה בחיפושים אחר ה"אטבירוס". ריח הסולר באוויר והקרשים הרבים שנראים במים מבהירים להלוי שהמטרה לא נעלמה: היא טבעה.
סא"ל הלוי נושם לרווחה. "מאוחר יותר גם הבנתי שכבר בפגז השני נפער בדופן חור והמים התחילו לחדור לאונייה", הוא אומר.
ככל שאח"י "מולדת" מתקרבת למקום הטביעה, מתחילות להישמע מהמים שריקות ממשרוקיות. הלוחמים מבינים שיש במים מחבלים חיים.

מקל של מטאטא בתורן

בנקודה הזאת מגיעה לאזור אח"י "מבטח", אחרי הפלגה מסחררת של שעתיים. "פחדתי שהמכונות לא יעמדו בזה, אבל הכל שיחק לטובתנו", מספר משה זנה. "כשהגענו, ה'אטבירוס' כבר טבעה, אבל היתה לנו זכות גדולה לסייע לחברינו לאסוף את המחבלים".
הלוי: "ידעתי שמדובר במחבלים המובחרים ביותר של אבו ג'יהאד, ולא הייתי מוכן להסתכן. במקום להוריד למים את הלוחמים של שייטת 13, הארנו את המים עם הקסנון, כיוונו עליהם נשק וביקשנו מהם ברמקול להרים ידיים".
שמונה מחבלים, ומהם שלושה שהיו בצוות האונייה, נתגלו בחיים. זנה: "הם היו במצב של חצי ציפה, כך שלא יכולנו לראות מה יש בחלק הגוף התחתון. פחדנו שיש להם מטענים שהם יפוצצו כשנעלה אותם על האונייה. אז הורינו להם להתפשט. זרקנו להם סולם חבלים, כשהחיילים מכוונים אליהם את כלי הנשק. ברגע שהם עלו, כבלנו אותם באזיקים. כשראיתי את המחבלים החסונים האלו, חשבתי מה היה קורה אם הם היו מגיעים לחופי ישראל".
כל המחבלים, בשנות העשרים לחייהם, מועלים לאח"י "מולדת", בתהליך איטי שנמשך כארבע שעות. הם עוברים חקירה ראשונית, שבה מתברר שעל האונייה היו עוד 20 מחבלים, שטבעו. השאלה המרכזית בשלב הזה היא אם חוליית פיגוע הספיקה לרדת מהאונייה מוקדם יותר, אולם החששות מתבדים. מפלס המתח מתחיל לרדת.
ההבנה של גודל ההישג מתחילה לחלחל אצל הלוחמים. הלוי אומר שהתקשה להאמין שהמזל שיחק לו בצורה כזאת, ורק כשראש הממשלה דאז, שמעון פרס, צילצל אליו ואמר לו שמדינת ישראל מודה לו, הוא הבין שאם בשרשרת ההחלטות שקיבל היתה אחת שגויה - הסיפור היה עלול להיגמר אחרת לגמרי.
הלוי מוביל את הספינה שלו לנמל באשדוד כשמקל של מטאטא קבוע על התורן, סימן להטבעת ספינת אויב. אח"י "מבטח" ממשיכה אל נמל חיפה. גאווה אופפת את כולם, מהחייל הפשוט ועד הקצין בדרגה הגבוהה ביותר. הרציפים באשדוד ובחיפה מלאים בקצינים בכירים ובחיילים שמריעים לספינות, שהצליחו לעשות את הבלתי ייאמן.
"אחרי מבצע כל כך מוצלח אפשר להגיד שהצוות ממש קפץ כיתה", אומר ירון צחר. "גאוות היחידה התעצמה, והרבה לקחים חיוביים נלמדו".
בחקירת המחבלים התברר כי הם עברו הכשרה ואומנו במיטב האקדמיות במפרץ הפרסי ובמצרים. אחד מהם היה אחמד שחאדה עודה, הנציג הבכיר של אבו ג'יהאד, שהצטרף להפלגה. "היתה לי הערכה גבוהה מאוד לחבר'ה האלה", מספר אל"מ ש', שהיה בצוות החוקרים. "ידעתי שאסור לנו לזלזל בהם. למשל, היה בחור אחד שהתעקש לא לדבר. בחומר המודיעיני עליו קראתי שהוא קיבל ציון 43 במבחן במתמטיקה בסמסטר של שנת 80'. כששאלתי אותו על זה הוא התאבן במקום. הוא חשב שאני מכיר כל סנטימטר בגוף שלו, והבין שאין טעם להמשיך לשתוק. זאת דוגמה מצוינת לשימוש מושכל במידע שמצטבר".
המחבלים סיפרו כי התאמנו לקראת המבצע במשך כמעט שנה. האימונים, שהתקיימו באלג'יריה, התחלקו לשלב יבשתי ולשלב ימי, וכללו גם ניווט ימי ושימוש במצפנים. ש': "קיבלנו בחקירות מידע יעיל, שסייע בתפיסת אוניית הנשק 'קארין A' בים סוף 17 שנים אחר כך, ועוד פרטים שהשתיקה יפה להם".

נקודת מפנה היסטורית

המחבלים הוחזקו בישראל במשך כחודש. הם שוחררו במסגרת עיסקת ג'יבריל, במאי 1985.
סא"ל דני הלוי וצוותו קיבלו על תפקודם בפעולה את צל"ש מפקד חיל הים. הלוי התקדם בחיל עד לדרגת אל"מ, ובתפקידו האחרון היה ראש מחלקת תכנון וארגון. היום הוא בן 65, ומנהל את המחלקה הימית בחברת מנופים, שעוסקת בקציר מלח בבריכות של מפעלי ים המלח.
ירון צחר השתחרר מחיל הים בדרגת אל"מ. בתפקידו האחרון היה סגן מפקד בסיס חיל הים בחיפה. כיום הוא בן 55, ראש מינהל התפעול בעיריית יקנעם.
"פיקוד על כלי שיט הוא הפיקוד הכי טוב שאדם יכול לחוות", אומר דני הלוי. "ההחלטות שמפקד ספינה מקבל בלב ים יכולות להיות הרות גורל. למזלי, שיחק לי קלף באותו היום. אני לא רוצה לחשוב בכלל מה היה קורה אם סירות הגומי ההן היו מצליחות לצאת מבטן האונייה לכיוון חוף בת ים. אני בספק רב אם היינו מצליחים למנוע מהמחבלים לבצע את זממם".
מבצע הטבעת ה"אטבירוס" היה נקודת מפנה משמעותית במוכנות של חיל הים לקראת פיגועים. "השקענו מאמצים רבים כדי להפוך את הגבול הימי של מדינת ישראל ללא חדיר לפיגועים", אומר תא"ל זנה. "לשמחתי, כבר הרבה שנים לא היתה חדירה שצלחה דרך הים".
אל"מ (מיל') ש': "שני הניסיונות האחרונים לפיגועים דרך הים אירעו בשנות התשעים, וסוכלו - האחד בחג שבועות של שנת 1990 מול חופי ניצנים, והשני ב־1993, כשנתפסה סירת תופת מלבנון בדרך לפיגוע בישראל. צריך לזכור שהאויב היום לא פחות קשה משהיה אז, ואסור להיות שאננים אפילו לרגע".


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה