הפצוע קפץ לידיים שלי שרוף כולו ושאל: 'זה הסוף שלי, נכון?'

בחייו סוערי האידאלים והתגליות של ההיסטוריון והחוקר, סמל (מיל') ד"ר זאב (וולף) מנקוביץ, התגלו רגעים נאיביים רבים. כמי שהיה מזכ"ל תנועת "הבונים" הציונית בדרום אפריקה, למשל, היה לו חלום גדול: להעלות את כל ילדי הקהילה היהודית בארצו לישראל - ובכך לחסוך מהם את הפיצוץ הפוליטי העתידי בין השחורים ללבנים. "זאת הייתה מחשבה ילדותית ותמימה מאוד", הוא אומר היום. "אמנם באמת התחלנו להכין ולקדם את האפשרות של קליטה בארץ ישראל, אבל לקח עוד שנים רבות עד שגבולות דרום אפריקה נפתחו סופית".

מנקוביץ התעשת מהר מאוד, ובלבו גמלה החלטה בלתי נאיבית בעליל - לעלות לארץ ישראל לבדו. אם עלייה קולקטיבית אינה אפשרית, חשב, לפחות אעשה את הצעד הזה בעצמי. "באוגוסט 1963 אמרתי יפה 'ביי-ביי' לדרום אפריקה ועליתי ארצה", הוא מספר. "התחלתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה העברית, ועם פרוץ מלחמת ששת הימים חיפשתי בטירוף איפה אני יכול לתרום משהו לצבא. בהתחלה התנדבתי לסייע למתגייסים בבית שמש, אחר-כך התנדבתי להקים ביצורים בירושלים, ובהמשך הגעתי לבית-החולים 'ביקור חולים' וסייעתי בהכנסת הפצועים למחלקות או למקום עצוב יותר. אני זוכר שיום אחד הביאו אלינו המון פצועים והרוגים בלי שידענו כלום - זה היה היום של הקרב בגבעת התחמושת. באותה דקה נשבעתי שברגע שאוכל להתגייס, אשים את הלימודים והכל בצד - ואתגייס. זה מה שעשיתי ב-1968 כשהתגייסתי ושובצתי בגדוד מילואים חדש שהורכב אז, גדוד 208 של הנ"מ".

ב-17 באוקטובר 1973 נעלמה תמימותו של מנקוביץ סופית. הוא שירת אז כרב"ט בגדודו החדש בחצר מעוז "מצמד" על גדות תעלת סואץ. עם פתיחתה של הפגזה מצרית כבדה, נפגעה אחת הדוברות של צה"ל והחלה לבעור, כשבתוכה חייל ישראלי. מנקוביץ רץ לעבר הדוברה, הרים את החייל הבוער על כתפו ופינה אותו לתחנת פינוי נפגעים, תחת אש כבדה של האויב. על אף שכתפו נכוותה, הוא לא דיווח זאת לממונים עליו והמשיך להילחם. על כך הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל.

האיקס הראשון שלנו

בשנתיים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, מלבד היותו לוחם מילואים בגדוד 208 של הנ"מ, הוטל על מנקוביץ תפקיד נוסף: גיוס אנשי מילואים בשעת חירום. לכן, כששעת החירום קפצה לביקור מלכותי ושברה את צום הכיפורים, היה זה הוא שהתרוצץ ברחבי ירושלים וחילק בין הלוחמים את הצווים. "זאת הייתה השיטה שהונהגה לפני האינטרנט והפלאפון - איתור חיילי הגדוד בבתיהם", אומר מנקוביץ. "היית צריך להגיע לביתו של איש המילואים ולהחתים אותו כדי להוכיח שהוא נמצא בארץ ושאתה יודע איך למצוא אותו. האמת, ביום כיפור היה לנו קל במיוחד, משום שמרבית האנשים היו או בבתים או בבתי-הכנסת.

"אני זוכר שבהפסקה בין התפילות ראינו מחוץ לבתי-הכנסת אוטובוסים עם מנוע דולק ולא הבנו למה. בינתיים השמועה התפשטה וכבר לא חזרתי לתפילות, אלא מיד התקשרתי ליחידה והתחלנו לגייס. שלחו אותי לגייס את החבר'ה ברחבי ירושלים. בכמה מהפעמים, כשהעברתי את ההודעה ובישרתי לאן צריך להגיע, נתקלתי בשוֹק גדול. באחד המקרים, זכורה לי ילדה בת שלוש-ארבע שתפסה את המכנסיים של אבא שלה והתחילה לצעוק בבכי 'אבא, אל תלך'. זה היה מחזה קשה מאוד, מה גם שלימים נודע לי שאותו אבא אכן נהרג במלחמה.

"כשסיימנו לגייס את כל האנשים ברשימה, יצאנו לימ"חים שלנו. התחלנו להכין את הכלים - זחל"מים שעליהם הורכבו תותחי 20 מ"מ. אט-אט גילינו שהמא"גים לא עובדים, שאין תחמושת ושרוב הציוד חסר או שבור. אך כיוון שעוד לא הרגשנו את המלחמה, לקחנו את זה כאתגר. יצאנו לדרך ומהר מאוד התגלה אצלנו בזחל"ם ציר שבור. אז כולם המשיכו ואנחנו נשארנו בצד הדרך. לקחו אותנו למוסך ברפידים והתחילו לטפל לנו בזחל. בדיוק אז כמה טילים מצריים פגעו ישירות בבסיס, ברעש שכמוהו אני לא זוכר. יצאתי מהזחל"ם להשתין, וזו הפכה להיות ההשתנה הארוכה בחיי: כולם מסתכלים על השעונים וצועקים לי 'נו, נו כבר'. אבל זה פשוט לא נפסק, כנראה מההלם.

"משם המשכנו להתקדם לתעלת סואץ, לחצר של מעוז 'מצמד'. לפתע הופיע מולנו טנק מצרי, כשהקנה שלו מכוון אלינו. הוא נתן פגז, והרגשנו את ה'ווש' האדיר שהוא עשה כשעבר לידינו. העיניים של המפקד שלנו פשוט יצאו מחוריהן, כמו בקריקטורות. מיד עשינו 'אחורה-פנה' והטנק עזב אותנו במנוחה. המשכנו בדרכנו, וב-16 בחודש, כשהיינו על גבול החווה הסינית, הופיעו משום מקום מטוסים מצריים והתחילו לתקוף אותה. היו שם כמה צנחנים ותיקים שהגנו עלינו מפני החי"ר המצרי, ואנחנו עקבנו אחרי המטוסים וירינו עליהם בתותחי ה-20 מ"מ שלנו. כבר על הפעם הראשונה הצלחנו לפגוע ולהוריד מטוס. ראינו את העשן השחור, את הספירלה, ואיך הוא צונח. בהתחלה אף אחד לא האמין לנו. רק אחרי שווידאו כעבור שבועיים שזו הייתה התחמושת שלנו שפגעה בו, קיבלנו את האיקס הראשון שלנו".

הייתי באטרף

עם הגעת זחל"ם הנ"מ לחצר מעוז "מצמד", נקבעה לארגזי התחמושת תכלית מחודשת וכלל לא התקפית. "אמרו לנו 'קחו את ארגזי התחמושת שיש לכם, תמלאו אותם בחול ותבנו מהם ביצורים - כדי שבשעת הפצצה תוכלו לשכב מאחוריהם'", משחזר מנקוביץ. "חלק לא מבוטל מההתארגנות שלנו היה תוצאה של יוזמה אישית. אף אחד לא הסביר לנו שאם אתה שוכב והפגז לא נופל לך ישירות על הראש, אז יש לך סיכוי טוב מאוד לא להיפגע. אף אחד לא הסביר לנו את ההיגיון שעומד מאחורי הרעיון, למרות שמרבית הגדוד שלנו היה של אנשי אקדמיה והיה הרבה יותר פשוט להכניס לנו את זה דרך הראש מאשר דרך הישבן. בכל אופן, התחלנו לבנות עמדות חול, והחלה רוטינה של הפגזות בעוצמה מפחידה. המצרים הבינו שאנחנו מתכוונים לבנות גשר ולצלוח את התעלה לצד שלהם, ולכן הם עשו הכל כדי להרוס אותנו.

"בבוקר 17 באוקטובר, במהלך הפגזה קשה מאוד, שמעתי קול חלש שקרא 'הצילו, הצילו'. בכנות, לא רציתי לשמוע את הדבר הזה, אבל זה לא נפסק. לא רציתי לדעת שיש מישהו בצרות. תוך זמן קצר לא יכולתי להתעלם ממנו. כשאתה שומע מישהו מתחנן לעזרה בקול שבור, זה פשוט בלתי אפשרי לא לעשות משהו. שיערתי שזה קשור להפגזות, אבל לא היה לי מושג. כל אחד מאיתנו הסתכל על השני לראות אם מישהו אחר יקום ויעזור, והבנתי שאני זה שצריך לקום. אני מניח שזה נבע מהחינוך שקיבלתי ב'הבונים' ובבית. מצד שני, אם היו אומרים לי שיש לי עכשיו חצי שעה לחשוב אם אני רוצה לקום ולחפש את הקול הזה, אני לא בטוח שהייתי קם ועושה את זה.

"היה לי כיוון כללי, כי זיהיתי שהקול בא מאחור. לא שמתי לב להפגזות סביבי ולמה שקורה לידי. הייתי באטרף. רצתי וצעקתי: 'איפה אתה, איפה אתה?' זה לקח קצת זמן עד שהקול ענה ואמר: 'פה למעלה, פה למעלה'. הסתכלתי למעלה, וראיתי דוברה (מאלה שהרכיבו את גשר הדוברות, עליו צלחו כוחות צה"ל את התעלה - ט"ז) על דיונה ענקית לקראת כניסה לתעלה. בחלקה העליון של הדוברה היה תא פיקוד, בו ישב חייל שתפקידו להכווין אותה בעת הצורך. החייל המסכן הזה ישב בתא שלו והתכונן להיכנס עם הדוברה למים, כשלפתע אחד הפגזים פגע ישירות בתא.

"חיפשתי בכל מקום איזה טנק או סולם שיעלה אותי על הדיונה הענקית שהדוברה נמצאה עליו. זה היה כל-כך גבוה, שאפילו אחרי שקפצתי חסרו לי עוד איזה שני מטרים. הוא הצליח להסתכל קצת עליי, וראה אותי. אמרתי לו: 'אתה חייב לקפוץ כדי שאתפוס אותך. אני לא יכול לעזור לך בלי שתקפוץ'. אז הוא קפץ למטה לתוך הידיים שלי, ואני בלמתי את עוצמת הנפילה שלו. התגלה לעיניי מראה מחריד: הוא היה בלי בגדים כי הם נשרפו ונשארו רק חתיכות מהנעליים שלו. הוא היה שרוף לגמרי. הוא שאל אותי 'זה הסוף שלי, נכון?' ואני עניתי: 'לא, לא, מה פתאום. אני אקח אותך מיד לאוהל ויטפלו בך'. הרמתי אותו על הכתף וזה היה מאוד קשה, כי באותה תקופה ירדתי במשקל 18 קילוגרם, וכל הזמן המכנסיים שלי נפלו. עם יד אחת הייתי צריך להחזיק את המכנסיים ועם היד השנייה להרים אותו, להחזיק אותו ולהרגיע אותו שהוא יהיה בסדר ושזה לא הסוף שלו. הוא שכב לי על הכתף השמאלית, ומרוב שהוא היה לוהט, נשרפה לי הכתף.

"הגעתי איתו לאוהל ואחד החובשים פשוט התעלף. השארתי אותו שם והלכתי. אחרי שעתיים חזרתי כדי שישימו לי על הכתף תחבושת מאלומיניום, אבל המצב לא היה טוב. לא הייתי מוכן לעזוב את הצוות, אז נשארתי בשטח עם הדבר הזה על הכתף כמה שבועות אחרי המלחמה, ובכל שבוע הייתי הולך לרופא שבכל פעם אמר שהוא לא אוהב את מה שהוא רואה. זה באמת היה מכוער מאוד. אחרי כמה שבועות בהם המצב בתעלה התייצב, שלחו אותי לטיפול בטסה. סירבו לקבל אותי שם בשל המצב החמור, והפנו אותי לטיפול בבית-החולים ברפידים, בו עשו לי ניתוח ללא הרדמה והסירו את הכווייה.

"באשר לחייל, מעולם לא ביררתי מה עלה בגורלו, כי הייתי מאוד אמביוולנטי: אם הוא נשאר בחיים, לא ידעתי מה אגיד לו אם ישאל למה הצלתי אותו. מצד שני, אם הוא נפטר, לא רציתי להיפגש עם המשפחה שלו, כי לא הייתי מסוגל לספר להם על הסבל שעבר".