לא הצלחתי לירות בו. נותר לנו רק להסתכל זה לזה בעיניים

רס"ן (מיל') מנחם גדעון ידע שהוא הולך לזכות בציון לשבח על תפקודו במלחמת יום הכיפורים. עוד לפני שביצע פעולה שעונה על הקריטריונים לכניסה למועדון היוקרתי של המצול"שים והמעוטרים, המילואימניק הקרבי פשוט ידע שזה יגיע. הוא ידע שאחרי המלחמה הוא יפנק את מדיו באות נדיר במיוחד.

"הבנתי שאני אקבל עיטור, שיקרה לי משהו", מספר גדעון. "גדלתי על סיפורי הגבורה של מלחמת ששת הימים ולפניה, והייתה לי תחושה שאני הולך לקבל צל"ש על כך שאצליח להפיל מטוס, כי על זה היו מקבלים צל"ש לפני 1967. ובאמת, במהלך קרבות הבלימה, עברו לידנו כמה מטוסים מצריים מסוג 'מיג 17'. מרוב שהם טסו לאט וקרוב, הייתי יכול לראות מולי את הטייס. אז לקחתי מקלע 0.5 מ"מ ויריתי לנקודה בשמים שהייתה קצת קדימה ממנו, והמתנתי שהוא ייכנס ויאסוף את הכדורים. כך היה, והוא עלה באש ונפל. מצד שני, לך תדע אם זה הייתי אני שהפלתי אותו או מישהו אחר. היו שם מספיק אנשים שירו. אבל באותו רגע הייתי בטוח שזה אני".

ובאמת - גדעון קיבל עיטור. אבל לא על הפלת המטוס, אלא על פעולה אחרת לגמרי. כן, מתברר שמלחמת יום הכיפורים זימנה לו מספיק הזדמנויות להגשמת תחושת הבטן ההירואית. ב–24 באוקטובר 1973, חדרה פלוגתו של גדעון, אז מ"מ בסיירת שריון במילואים בדרגת סגן, לעיר סואץ וספגה אבידות כבדות. לאחר שהלוחמים שלא נפגעו נחלצו מהעיר, פנה גדעון ביוזמתו למפקד הפלוגה וביקש להיכנס אליה בשנית ולחלץ ממנה נפגעים. המ"פ נתן לו אור ירוק, וכך, תחת אש כבדה, חילץ המ"מ את הפצועים - תוך שהוא עצמו נפגע בגבו. על פעולה זו הוענק לגדעון עיטור המופת.

זוגות זוגות

ב–22 באוקטובר, עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש הראשונה במלחמת 1973, נשלח גדעון עם נגמ"ש ושני ג'יפים מיחידתו לתפוס צומת מרכזי כ–12 קילומטר צפונית לעיר סואץ. "בדרך לשם עברנו בתוך חניון טנקים מצרי, ובגלל הפסקת האש הם לא ידעו אם לירות עלינו או לא. למרבה המזל, הם החליטו בסוף שלא", מספר גדעון. "הגענו לצומת והמתנו בו כשעה וחצי, עד שהגיעו לאזור חיילים מצרים, שנשלחו לסואץ במהלך הפסקת האש.

"חיכינו בשקט, נתנו להם להתקרב, וברגע שהם היו קרובים, פתחנו עליהם פרוז'קטור ענקי. עצרנו אותם, פרקנו אותם מהנשק ומהחגור, ועשינו להם מסדר שבויים. היינו מעט מאוד אנשים, אולי 20, ולאט–לאט התחילו להתאסף אצלנו כמעט 100 שבויים. לאורך השעה שהם שהו אצלנו בשבי, התפתחו בינינו שיחות די מעניינות, עד שבשלב מסוים אמרו לנו לשחרר אותם כי הם הפכו לסיכון מיותר. הראנו להם את הכיוון לעיר סואץ ושחררנו אותם. אחרי יומיים, כשנכנסנו לשם, פגשנו חלק מהם בעיר וזיהינו את הפרצופים. ייתכן שאם היינו הורגים אותם, או לא משחררים אותם, היינו יכולים למנוע הרבה בעיות.

"המשכנו לשבת על הנגמ"ש ועל שני הג'יפים, והשקפנו לכיוון הצומת. פתאום שמענו המולה. הקשבנו ושמענו רעש של איזו פלוגה, רעש של חבר'ה שצועדים על הכביש ב'שמאל, ימין, שמאל'. נתנו להם להתקרב עד שהם הגיעו למרחק של כ–70 מטר מאיתנו. ברגע שהרגשנו שהם קרובים מאוד, פתחנו את הפרוז'קטור, תפסנו אותם באור, והם היו המומים: הפרוז'קטור סינוור אותם, ו–70 לוחמי קומנדו מצרי קפאו במקום. אחד מאיתנו דיבר איתם בערבית, וציווה עליהם לא לזוז ולגשת אלינו אחד–אחד.

"החייל הראשון הגיע ותחקרנו אותו במקום. הוא סיפר שלא רק שהם קומנדו מצרי, אלא שמדובר במשמר של הנשיא סאדאת. הם היו מדוגמים פיקס: עם קלצ'ניקובים חדשים, עם טלסקופים משוכללים, עם סכיני קומנדו. הראשון הגיע, השני הגיע, וכשראינו שזה לוקח הרבה זמן, התחלנו להביא אותם בזוגות.

"זה עדיין לא התקדם, אז החלטנו לשלוח אליהם אחד מאיתנו שיגיד להם להוריד את החגור והנשק, ולבוא בלי כלום. פתאום אחד המצרים נתן שאגה והם התחילו לברוח לכל הכיוונים. לא הספקנו לעשות כלום: היינו מאירים עליהם והם היו בורחים לצד השני. ההתלבטות הייתה האם לירות בהם או לא. אני החלטתי באותו רגע שאין סיבה לפתוח באש כי הם לא סיכנו אותנו. יומיים אחרי זה, כשהגענו לעיר סואץ, ראינו אותם מניחים נגדנו מוקשים. הרבה זמן התווכחנו אם עשינו טוב או לא כששחררנו אותם, אבל אין מה לעשות - זו הייתה מלחמה. בזה בעצם נגמר כל הסיפור. אחרי שעתיים התקפלנו מהצומת והמשכנו לעיר סואץ".

להסתער בלי לחשוב

הקרב על העיר סואץ, שהתחולל בשלהי המלחמה, נזכר בדברי הימים כבעייתי ומעורר מחלוקת. סימן שאלה גדול מרחף מעל נחיצותו ודרך ניהולו. "זה היה קרב לא נכון", קובע גדעון. "עבדו שם בשיטת ה'אודרוב': להסתער בלי לחשוב. תחילה נכנס לשם גדוד טנקים שהסתבך. כתוצאה מכך, דחפו לשם כוחות צנחנים ויחידות אחרות שנתקלו באויב ואף נתקעו שם. בצהרי 24 באוקטובר, היום האחרון למלחמה, שלחו את היחידה שלנו לחבור לגדוד טנקים שנתקע בעיר ונתקל בהתנגדות גדולה מאוד.

"נכנסנו לסואץ ב'ארגז אש': כל אחד קיבל גזרה ופשוט ירה לבתים, לחלונות ולכל כיוון בלי לראות שום דבר. כך התקדמנו. לא הגענו רחוק, וכבר נפגעו לנו המון חבר'ה. בכל נגמ"ש היו לפחות הרוג או שניים, כתוצאה מאש צלפים מצרים. הם ישבו על הגגות ובתוך הבניינים, וזה היה כמעט בלתי אפשרי לאתר אותם. באיזשהו שלב הסתכלנו לאחור, ומתוך שבעת הכלים שנכנסנו איתם נשארנו רק שניים -  אני והמ"פ. היתר התפנו לאחור עם הפצועים.

"עד שלב מסוים, הכלי היחיד שלא נפגע היה שלי, אבל במהרה גם אני חטפתי טיל בדופן. למרבה המזל הוא לא חדר. היינו קרובים מאוד למרכז העיר, אבל נתקענו בתוך סמטה ולא ראינו אף אחד מסביב. הבנו שאנחנו לא יכולים לזוז, והחלטנו לצאת. עשינו בדיוק את אותה הדרך, ומרוב ירי יצאתי מהעיר חירש.

"התארגנו וטיפלנו בפצועים מחוץ לעיר, עד שפתאום ניגש אליי חייל ואמר לי שיש נגמ"ש של קציני מודיעין שרוצה להיכנס בחזרה לסואץ כדי לחבור לסמח"ט. אמרתי: 'טוב, ניכנס', אבל עד שהגעתי לנגמ"ש שלי, הקמ"נים היו בלחץ ורצו קדימה. הם התחילו לנסוע לפניי, ונוצר בינינו הפרש של בערך 100 מטר. אנחנו לא ידענו בכלל לאן אנחנו נוסעים, פשוט ירינו לכל כיוון. בשלב מסוים איבדנו אותם.

"המשכנו להתקדם, ובערך אחרי תעלת המים המתוקים, קרוב למרכז העיר, ראיתי את הנגמ"ש שלהם עומד בצד. היו שם שדרות של בניינים גבוהים, וביניהן היו מסילת ברזל מתוחמת בגדר קטנה ושני כבישים. הנגמ"ש פגע בגדר והיטה אותה. למרות שהוא לא בער, הוא היה מלא עשן והדלתות היו פתוחות. פתאום זיהיתי שליד הנגמ"ש היה מוטל בן–אדם.

"פחדתי להתקרב עם הנגמ"ש שלי כי הבנתי שגם אנחנו נחטוף. אז השארתי אותו באיזו פינה ורצתי לכיוון נגמ"ש הקמ"נים. ירדתי מהנגמ"ש כמו תייר: בלי קפל"ד, בלי חגור ועם מחסנית בכיס ומחסנית שנייה בעוזי. נצמדתי לגדר והתקדמתי בזיג–זג. פתאום רץ לכיווני אחד הקמ"נים, יצחק (הוכל'ה) הוכמן, וביקש עזרה. אמרתי לו: 'הנגמ"ש שלי שם'. המשכתי בריצה לפצוע, וכשהגעתי אליו זיהיתי שהוא היה אחד הקמ"נים. אמרתי לו: 'יאללה, תעלה לי על הכתף'.

"התחלתי להעלות אותו, אבל הוא אמר לי: 'אני לא יכול'. אמרתי לו: 'אין דבר כזה. אנחנו חוזרים עכשיו לכוחותינו'. הוא אמר שהוא לא יכול לזוז וביקש להשאיר אותו שם. בזמן הזה הבחנתי שמצרים באים לקחת אותו. הם התקדמו בסמטה הסמוכה והמשיכו להתקדם עד שכמעט הגיעו לרחוב הראשי. הם היו שישה–שבעה חבר'ה ואף אחד מהם לא היה מוכן לזה שאצא מולם. פשוט נעמדתי מולם ורוקנתי עליהם את כל המחסנית. רובם נהרגו.

"כשסיימתי עם המצרים, הגיעו אליי בריצה שניים–שלושה חיילים ישראלים, שכנראה נתקעו בסואץ. הם ראו אותי יורה על המצרים וחיפשו איך לצאת מהעיר. אז לקחתי אותם איתי ורצנו לנגמ"ש שלי. פתאום חטפתי 'בום' חזק בצד הגוף. באותו רגע לא הבנתי מה קרה והמשכתי לרוץ. רק כשהגענו לנגמ"ש אמרו לי שיש לי חור גדול בצד ימין. התברר שאיזה מצרי ירה בי מאחד הבתים. כדור אחד חטפתי במשקפת וכדור שני נכנס בזרוע ימין ויצא מהגב.

"עליתי לנגמ"ש, והתחלנו לנסוע חזרה. הייתי עסוק בלהפעיל את מקלע ה–0.5 מ"מ, כשפתאום מישהו צעק לי: 'תראה, רצים אחרינו'. הסתכלתי לאחור וזיהיתי שאחד המצרים ממשמר הנשיא ששחררנו קודם לכן, רץ אחרינו עם רימון. הוא ניסה להדביק את הנגמ"ש, אבל לא היה לו סיכוי. הנגמ"ש כבר היה בנסיעה ונוצר פער של כעשרה מטרים. לא הצלחתי לירות בו כי לא היו לי מחסניות, אז נותר לנו רק להסתכל אחד לשני בעיניים. היה לנו דו–שיח מאוד מעניין: כדי שהוא לא יזרוק את הרימון עשיתי לו תנועות בידיים של 'נו–נו–נו', 'דיר באלאק, תיזהר' ו'אני אהרוג אותך'. אחרי שתיים או שלוש תנועות כאלה, הוא לפתע נעצר ונתקע. עד שהוא נזכר לזרוק את הרימון, אנחנו כבר התרחקנו ולא היה לו צ'אנס לפגוע בנו. שבנו בבטחה.

"כעבור כמה שנים, הגעתי לעשות מילואים ביחידה והגיע אלינו קמב"ץ שסיפר לי שהוא אח שכול, ושאחיו מת בעיר סואץ. שאלתי אותו מי זה אח שלו, והוא ענה ששם אחיו היה יצחק הוכמן - אותו יצחק הוכמן שרץ מולי וסימנתי לו איפה הנגמ"ש. התברר שהוא לא הגיע לנגמ"ש ואני הייתי האחרון שראה אותו בחיים. כך קרה שאני ואחיו של יצחק ז"ל נהיינו חברים טובים מאוד, ונוצר בינינו קשר מיוחד שנטווה דרך המוות שרדף את העיר סואץ".