חשבתי שעוד רגע כבר לא א היה פה. פשוט חיכיתי לפיצוץ

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 11.12.09
חשבתי שעוד רגע כבר לא א היה פה. פשוט חיכיתי לפיצוץ


רס"ן ואחיד אלהוזייל סיכל התקפת מכוניות תופת על מעבר כרם שלום בערב פסח בשנה שעברה # הוא קיבל על כך את צל"ש מפקד פיקוד הדרום



מדובר כבר במסורת עצובה, שכל ישראלי מכיר: ארגוני הטרור אוהבים להוציא לפועל פיגועים דווקא בחגים. פעם היה קשה לצלוח את פורים בלי פיצוץ שיעכיר את השמחה, ואחריו תפס את המשבצת פסח. מדי ליל סדר, אי־אפשר שלא להיזכר בפיגוע הקשה שאירע בערב חג החירות לפני שבע שנים במלון "פארק", וקטל 30 חוגגים.

בשנה שעברה, כמעט הצליחו המחבלים להרוס את שלוות החג שוב, אלא שגדוד הסיור המדברי היה במקום הנכון ובזמן הנכון. ביד חזקה ובזרוע נטויה, הוא סיכל את תוכניותיהם ברגע האחרון. זה קרה ב־19 באפריל: באותו יום חדרו שלוש מכוניות תופת למעבר כרם שלום. רס"ן ואחיד אלהוזייל, אז סגן מפקד הגדס"ר הבדואי ומפקד הגזרה, סייר במעבר עם צוותו ושני סיורים נוספים.

לאחר פיצוץ רכב התופת הראשון, זיהה אלהוזייל רכב משוריין נוסף שחדר למעבר והחל במרדף אחריו, תוך ידיעה כי הוא ממולכד. במהלך המרדף, זוהה רכב נוסף מתקרב לעבר הכוח. לאחר שניסה ליצור קשר עם הרכב, שהוסווה כצה"לי, הבין הסמג"ד כי מדובר במכונית תופת נוספת. הוא פקד על חייליו להיכנס לכלי הרכב הממוגנים, שניות לפני שהמכונית הממולכדת התפוצצה סמוך לכוח. הפיצוץ העז גרם לנפגעים בקרב הלוחמים, בהם אלהוזייל, אך הוא המשיך לפקד במקצועיות ובקור רוח על הכוח, תוך חתירה למגע עם המחבל. בכך סיכל את ההתקפה על מעבר כרם שלום ומנע פיגוע רב־נפגעים. בעקבות זאת, הוענק לסמג"ד צל"ש מפקד פיקוד הדרום.

 

ליל ערפל כבד

את חג הפסח 2008 קידם גדוד הסיור במחולות ובפטרולים בגזרה כפולת הגבולות עליה הוא מופקד כל ימות השנה: כרם שלום. "הגדס"ר פועל רוב הזמן בגזרה הזו, ומכיוון שביום הפיגוע המג"ד היה בבית, הכל היה תחת אחריותי", מספר אלהוזייל. "בתחילת אפריל קיבלנו התרעה ממוקדת שעומדים לבצע פיגוע בגזרת הגדוד, כנראה באחד המעברים. כיוון שאנחנו מכסים שטח גדול מאוד, הגדוד בראשות המג"ד, סא"ל יריב אלבז, החל להיערך. תרגלנו את הגדוד בכל יום, משעות הבוקר המוקדמות ועד אמצע הלילה, ועשינו הכל כדי להכין אותו בצורה הכי טובה. היינו מקפיצים את החיילים בכל רגע נתון, וחלקם הגיעו למצב שהם ישנים על הכלים מרוב העייפות.

"באותו לילה היה ערפל כבד. הייתי בשטח ביחד עם שני סיורים מפלוגת אנשי הקבע בגדוד, ועשינו פעילות פטרול שגרתית לבדיקה של גדר המערכת. בשלב מסוים נעמדתי עם הג'יפ על איזו רמפה, ממש ליד שער הכניסה לרצועה, כשפתאום החמ"ל דיווח לנו על קרע בגדר. הגענו עם הכוח מפלוגת הקבע לנקודה, וממש באותו רגע זיהינו ברד"ם - רכב משוריין גדול וכבד, שנוסע לכיוון שלנו וחוצה את הגדר. השעה הייתה שתי דקות לפני שש, והדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר למח"ט דרומית דאז, אל"ם שלומי דהן, ולעדכן אותו שרכב תופת כבד פרץ בדהרה את שער המעבר. ידעתי שזה רכב  תופת, כי פשוט אין לנו בצבא רכב מהסוג הזה. חוץ מזה, ברגע שכזה דבר עצום דוהר אליך מתוך רצועת עזה, אתה מבין שהוא לא בא לקחת אותך טרמפ.

"הברד"ם פרץ את השער, הסתער לכיווננו ופתאום שבר ימינה. ראינו שהוא נוסע דרומה והתחלנו לרדוף אחריו, אבל בגלל הערפל הכבד איבדנו אותו ולא ראינו לאן הוא נסע. הגענו לשער הכניסה למסוף, שמטרתו לאפשר יציאה לכיוון הארץ, הממוקם מדרום למעבר. למרבה המזל, השער היה סגור. המפקד של שני הסיורים, מחמוד ערמשה, ירד מהרכב, ויחד עם החיילים שלו התחיל לעשות בדיקה של סימני הצמיגים של הרכב המשוריין כדי לבדוק לאן הוא נסע. הם זיהו שהרכב נכנס לתוך המסוף. הבנו שאין לו לאן להימלט כי הכל שם היה מתוחם ונעול.

"פתאום זיהיתי מתוך הערפל אורות שמבצבצים לכיוון שלי. הבנתי שזה רכב נוסף שמתקרב אליי מצפון. ניסיתי לעלות מולו בקשר ולא הייתה תשובה. הסתכלתי על מערכת ה'משואה', מערכת השליטה והבקרה שיש לי בג'יפ, והרכב לא הופיע על הצג. פתאום, מאחורי הרכב, מכיוון הגבול עם עזה, נשמע פיצוץ אדיר".

 

לא רציתי לעזוב

רס"ן אלהוזייל לא הספיק אפילו לדון עם עצמו מאין בקע קול הפיצוץ ולפתע החל לשעוט לכיוונו ג'יפ לא מזוהה נוסף. "הוא התקרב והתקרב, וממרחק של כ־20 מטר לפתע זיהיתי שזה רכב צבאי אחד לאחד, ממש 'קופי'", הוא נזכר. "רק מה, הדבר היחיד שגרם לי להרגיש שמשהו פה חשוד זה שעל השמשה שלו הייתה מתוחה רשת - כמו זאת שאנחנו משתמשים בה בהפגנות. ברגע שראיתי את זה, ישר הבנתי שזה לא רכב שלנו, כי אנחנו לא אוהבים לנסוע בשטח עם הדבר הזה. התחלתי לצעוק בכל הכוח לחיילים: 'רכב תופת, תיכנסו לרכבים'.

"זה היה עניין של שניות: החיילים החלו להיכנס לכלי הרכב בזה אחר זה, כשבמקביל חיילי הסיור של מחמוד פתחו בירי לכיוון מכונית התופת. אני נכנסתי לתוך הג'יפ שלי, ופשוט חיכיתי ל'בום'. חשבתי שהכל נגמר כאן ושעוד רגע אני כבר לא אהיה פה. פשוט חיכיתי לפיצוץ. עברו איזה שתי שניות, שהיו הכי ארוכות בחיי, ואיך שהג'יפ הגיע למרחק של שבעה מטרים מאיתנו - הוא התפוצץ.

"הג'יפ שלי עף באוויר והרגשתי שעולמי חרב. הייתי בטוח שאני מת. פתאום שמעתי את אחת הסמב"ציות קוראת לי בקשר ובוכה. הבנתי שאני עוד חי, ונפצעתי קל: פתחתי את הראש ואת הכתף. ניסיתי לעלות בקשר מול הסמב"צית, אבל בגלל שכל החשמל בג'יפ שלי קרס, לא הצלחתי ליצור קשר. יצאתי מהרכב, ובינתיים פלוגת הקבע התמקמה מסביב למסוף. הגעתי אליהם, עליתי על הרכב של הסמ"פ והתחלתי לנהל את האירוע עם מערכת הקשר של הרכב שלו. כעבור כמה דקות, אחד המחבלים - זה שנכנס עם הברד"ם למסוף - ניסה לברוח ברגל, ופלוגת הקבע הורידה אותו. לאט־לאט זרמו לאזור כוחות מהגדס"ר שלנו ומגבעתי, וביחד איתנו הם סגרו את כל הגזרה.

"התחלתי לנהל את האירוע. תוך כמה דקות הגיע מפקד האוגדה דאז, תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, יחד עם שלומי דהן, וביחד איתם סרקתי את השטח. צ'יקו ניגש אליי, אמר לי להתפנות לבית־החולים, ואפילו קרא לרופא - אבל לא רציתי לעזוב את הגדוד. החיילים שלי הסתכלו עליי והגדוד סמך רק עליי. לא רציתי להשאיר אותם לבד. חוץ מזה, לדעתי השאלה הכי נוראית באמצע קרב היא: לאן הלך המפקד?

"אז אני, שלומי וצ'יקו הגענו לשער המעבר שמוביל לרצועת עזה, ולפתע ראינו שעמדת הפילבוקס שם מפוצצת כולה. התברר שהיה עוד רכב תופת, שהתפוצץ ליד העמדה. זה היה הפיצוץ הגדול ששמעתי קודם. כך שבסך הכל היו שלושה רכבים: הברד"ם, שתפקידו כנראה היה לפרוץ את הדרך, ושני רכבי תופת. למרבה המזל, לא היו הרוגים לכוחותינו.

"המשכתי לנהל את האירוע כמג"ד בפועל, והדבר הכי חשוב היה לוודא שלא הייתה חציית מחבלים לשטח ישראל, ושאין חיילים חטופים. וידאתי שכל החיילים שלי נמצאים, וגזרת האירוע נסגרה הרמטית כדי שנוכל לנהל את העניינים בצורה הטובה ביותר. עם הזמן, הגיעו למקום יותר ויותר כוחות, שפעלו גם בצד הפלסטיני, לצורכי אבטחה. האירוע עצמו נגמר רק בסביבות 20:30 בערב, כשהגיעו כוחות הנדסה ופוצצו את הברד"ם פיצוץ מבוקר.

"אז יכול להיות שהרבה אנשים באמת לא מכירים ולא שמעו על הגדס"ר הבדואי, אבל זה גדוד שיודע לעשות עבודה נפלאה וחבל שאנשים לא מודעים ליכולות שלו. אמנם זו יחידה שמורכבת ממתנדבים, אבל החיילים בה יודעים לסכל פיגועים בדיוק כמו כל אחד אחר. הצל"ש שלי הוא ההוכחה לכך. חוץ מזה, לפי דעתי ותפיסת עולמי, בדואי שאוכל ושותה במדינה הזאת ונושם את האוויר של המדינה הזאת - לא יכול שלא לעשות צבא. כי בדיוק כמו היהודי, וכמו כל אחד אחר שחי במדינה הזו, גם הוא מחויב לה.

"אני חושב שכל מי שחי במדינה הזו צריך לשרת את המדינה ולתת מעצמו למענה. לא יכול להיות מצב שאנשים מקבלים מהמדינה את הזכויות, אבל לא מבצעים את החובות. הרי מחבל שיגיע לקניון בבאר שבע או בתל אביב עם מטען חומר נפץ, לא יעשה את ההבחנה מי בדואי ומי יהודי - מבחינתו כולנו אזרחי מדינת ישראל. וזה נכון. הרי מה זו המדינה? המדינה זה אני ואתה, אזרחי המדינה, אנשים פשוטים, גם יהודים וגם בדואים - וזו חובתנו לשמור על המדינה  שלנו".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה