התחושה הייתה שהכול לשווא - החיילים עדיין נהרגים

סמוך לשעה 1:00 בליל 16 בספטמבר 1987, נדמו סופית הרוטורים של מסוק ה"קוברה" של טייסת הקוברות הראשונה, אותו הטיסו סא"ל (מיל') יואל פיטרברג, אז בדרגת סרן, ותא"ל (מיל') גבי שחור, אז בדרגת סגן. פתאום שקט, פתאום כבר אין מחבלים לבנונים. פתאום כבר אין נקישות קליעים בקשר. פתאום כבר אין אפילו חיוך.

"אני זוכר את עצמי יורד בכבדות מהמסוק, מרגיש שאין לי כוח לכלום. פשוט רציתי להתרסק עם הגוף על הבטון, ליפול ולאסוף כוחות", משחזר שחור. "ידעתי שעשיתי הכי טוב שאני יכול כדי להציל כמה שיותר, אבל נפגעו שם הרבה חיילים. באותו שלב כלל לא ידעתי אם מישהו מהם הצליח לצאת ללא פגע. בדיעבד אני יודע שמתוך הכוח של חטיבת גבעתי שמנה כ–15 לוחמים, נהרגו שני קצינים ומא"גיסט וחמישה נוספים נפצעו. אבל מבחינתי לא הייתה פה הצלחה. נכון, אם לא היינו שם, כנראה שזה היה נגמר הרבה יותר גרוע, אבל זה לא שינה את העובדה שבכל אותו לילה והבוקר שלמחרת פשוט הרגשתי נורא".

רשמים אלו נספגו בסוף קרב קשה שניטש בלילה שבין 15 ל–16 בספטמבר 1987, במהלכו הוזנק ללבנון מסוק "קוברה" על מנת לסייע לכוח גבעתי שנתקל במארב מחבלים במורדות החרמון. ההגעה למקום התבצעה בחושך מוחלט, תוך קושי רב באיתור הכוח בשל היעדר מכשירי ראיית לילה. במקום זה, גיבשו הטייסים טכניקה יוצאת דופן של הנרת השטח, שכללה צלילה מהירה לאזור הקרבות בחסות התאורה העצמית, וסיוע באש לכוח הפגוע. במהלך הפעילות נערכו מספר סבבים כאלה, בהם החליפו הטייסים שלוש פעמים מסוק, וחיפו על הכוח עד לפינויו. על מעשים אלה הוענק לפיטרברג ולשחור, צל"ש מפקד חיל האוויר.

לילה חשוך כל–כך

בלילות כתיקונם, את ה"צפע" מטיס זוג טייסים: הטייס המוביל והבכיר יותר יושב מלפנים ואחראי על מערכות הנשק, בעוד שהטייס השני, היושב מאחור, אמון על הטסת המסוק. אולם במקרה יוצא דופן, של טיסה בלילה בגובה נמוך, היוצרות מתהפכות: הטייס הקדמי תופס את סטיק ההטסה, והטייס האחורי אחראי על מערכות הנשק. "אם אני זוכר נכון, המסוק היה חמוש בשישה טילים, בשבע רקטות כדי להניר וב–600–400 פגזי תותח", מפרט שחור. "לא היו אז מערכות ראיית לילה לירי, והטכניקה המקובלת בלילות הייתה לטוס ובמרחק 3,200 מטר מהיעד, להרים את האף ולירות רקטות הנרה שהיו נפתחות ומאירות את השטח למשך דקה בערך. לכן, בכל תקיפה או סיוע לילי היו מציבים זוג מסוקים מניר וזוג מסוקים תוקף. באותה תקופה גם נאלצת לבחור בין קסדה עם כוונת שהתותח משועבד אליה לבין קסדה בעלת מערכת ראיית לילה מסוג 'ז'ורנל'. לא יכולת לקבל את שניהם בו־זמנית.

"ב–15 בספטמבר נודע לנו שמארב של חטיבת גבעתי הולך להיות מונחת על–ידי מסוק 'אנפה' כעשרה קילומטרים מעבר לגבול, למורדות החרמון הסורי. המארב תוכנן להתפרס על אוכף באזור, שחולש על שבילים וואדיות ממזרח וממערב, שדרכם מחבלים ניסו להסתנן לישראל. התכנון היה שטייסי ה'אנפה', עופר וזיו, ינחיתו כ–15 לוחמים בשלושה סבבים, כך שהקבוצה השלישית תתמקם עם אור אחרון. ביקשו מאיתנו לשלוח 'קוברה' אחת לליווי ולהגנה, ומכיוון שזו הייתה משימה פשוטה ולא מסובכת, אני ויואל, שהיינו מובילים, שלחנו את שני הטייסים האחוריים שלנו, אורן פלד ושלמה דגני, שהיו כשירים למשימה, והמשכנו לשתות קפה בבירנית.

"ה'אנפה' ביצעה הנחתה ראשונה - והכול היה בסדר. הנחתה שנייה - הכול עדיין בסדר. המסוק ביצע סבב שלישי, וכשהגיע למרחק 500 מטר מהיעד, צרורות נק"ל נורו ממש לפני האף שלו. עופר וזיו החליטו להנחית את חמישיית החיילים האחרונה, למרות שהיה ברור שבקרבת מקום נמצאים מחבלים. הכוח הונחת, ה'אנפה' המריאה ובשלב הזה הגיעה ההזנקה אליי ואל יואל לבירנית. אמרו שיש הסתבכות.

"רצנו למסוק, וההתלבטות הראשונה שלי הייתה איזו קסדה לקחת. החלטתי לקחת קסדה עם כוונת. בדיעבד, לא בטוח שזה היה נכון. המראנו. יואל היה הטייס הקדמי. קיבלנו את הנ"צ והכנסנו אותו למחשב הניווט. הלילה היה חשוך כל–כך, שהדבר היחיד שראינו היה הצללית הגדולה של החרמון הישראלי והצללית הגדולה יותר של החרמון הסורי. הבקר נתן לנו את התדרים של הכוח וניסינו לפנות אליו - אבל לא היה קשר. ניסינו לדבר עם החפ"ק, אבל הוא אמר שגם לו אין קשר עם הכוח. דיברנו עם פלד ודגני, שטסו מעל השטח, והם אמרו שעוד מעט נגמר להם הדלק.

"הגענו מעל האזור בו הנחיתו את הכוח, התחלנו לטוס במעגלים וראינו למטה מדורה. פלד ודגני סיימו את מיכל הדלק וטסו חזרה לבירנית ואנחנו המשכנו להסתובב מעל, עד שבפעם הראשונה נוצר קשר עם הכוח: שמענו יריות והבנו שמתנהל קרב. אפשר היה לשמוע שהם לחוצים ושהקול של החייל שמדבר איתנו לא מיומן בהפעלת מסוקי קרב: הבנו שמדובר כנראה במא"גיסט, שלקח את המ"ק ודיווח לנו. התברר שכבר במכת האש הראשונה מפקדי הכוח נהרגו".

לשחק טניס עם עצמך

ככל שהחרדה לשלום הכוח הקרקעי גברה, כך נוספו מכשולים בזה אחר זה. "עד שהעיניים כבר התחילו להתרגל לחושך והצלחנו קצת לזהות ירי באזור, המא"גיסט אמר שהוא לא יכול לבנות לנו תמונת כוחות, כי הטווחים בינו ובין המחבלים מאוד קצרים והוא לא יודע מי נמצא איפה", מספר שחור. "ראשית, דיברנו בקשר עם הבקר וביקשנו להזניק הנרה של מטוסי קרב והנרה ארטילרית. ביקשנו גם שיכין זוגות מסוקים נוספים, כי ברור היה שהולך להיות אירוע מורכב. במקביל, ביקשנו מהמא"גיסט להסביר איפה הוא נמצא ביחס למדורה שראינו. הצלחנו להבין שהוא נמצא כמה עשרות מטרים מדרום לה ושיורים עליו מצפון. למרות שהמא"גיסט והכוח עשו עבודה טובה, היה לנו קשה להבין מי יורה על מי.

"בהיעדר תאורה היה קושי רב לבנות תמונת קרב ולהעניק סיוע, ואני ויואל החלטנו למצוא פתרון זמני. הבקר בישר שאי–אפשר להביא הנרת מטוסי קרב כי יש מעלינו אזור מוכה טילים. הבנו שחייבים למצוא פתרון. הצעתי ליואל: 'בוא ננסה להניר לעצמנו. כלומר, נתרחק למרחק 3,200 מטר, נניר ואז נעשה מין יעף מהיר היישר לאזור הקרבות, ויהיו לנו כמה שניות להבין מה קורה'. זה אמנם היה כמו לשחק טניס עם עצמך, אבל לא הייתה ברירה. התרחקנו, שיגרתי את רקטות ההנרה וביצעתי יעף הנמכה חריף ותלול.

"בשניות אלה התבררה התמונה הבאה: המדורה הייתה למעשה חגור של אחד החיילים שהרימונים בו התפוצצו. דרומית לשם היו מוטלים פצועים והרוגים שלנו. התברר שהמחבלים היו פרוסים בשכיבה 
כ־100–50 מטר מצפון לכוחות. עוד לא הבנו בדיוק איפה נמצא כל אחד, אבל ידענו שכוחותינו נמצאים מדרום וממזרח למדורה. הבנו שאפשר לירות בלי לפגוע בכוחותינו. אבל כמובן שבדיוק באותו רגע, כשהיינו בגובה שמונה מטרים מעל הקרקע, הנור נכבה.

"החושך נפרס פתאום כמו שמיכה שחורה על המסוק. מהר הרמנו כוח וביצענו סיבוב רחב. התרחקנו 3,200 מטרים, שוב מנירים, שוב מנמיכים, והפעם גם פתחנו באש תותחים. איך שיצא הצרור הראשון שמענו הקלה בקולו של המא"גיסט. פתאום הוא הרגיש שהוא לא לבד. למרות שלהערכתי הצרור הראשון לא פגע בכלום, הוא צעק: 'יופי. זה מעולה. עוד אחד'.

"יואל לקח פיקוד על הכוח והתחיל לעודד ולהרגיע אותם. מפה בעצם התחיל רצף כזה: אנחנו מתרחקים, מנירים משלושה קילומטרים, מבצעים את היעף הכי מהיר שאפשר ומרוויחים כחצי דקה של אור. ברגע שהנור מתחיל להתעמעם, אנחנו עושים פנייה, הולכים סביב, שוב מנירים, שוב יעף ושוב פותחים באש.

"התחלנו להרגיש שהירי מצפון לאט–לאט נחלש, והכוחות החלו להישמע טוב יותר. מצד שני, התקרבנו לקראת סוף החימוש שלנו, והתחלנו להתעניין איפה דגני ופלד שטסו להביא מסוק מתודלק. הם דיווחו שהם בדרך, והחלטנו לתת מכת אש כבדה אחרונה ולצאת. הבעיה הייתה שפלד ודגני לא הכירו את האזור ואת פריסת הכוחות והאויב כמונו, ולכן החלטנו לנחות בהר דב ולהחליף מסוקים.

"חזרנו עם המסוק החמוש לאזור והם חזרו לבירנית לתדלק ולחמש. שאלנו את הבקר מה קורה עם הנרת הקרב והוא ענה שזה בלתי אפשרי. התעקשנו והוא הסכים להזניק. במקביל המשכנו לתת סיוע לכוחות והירי מצד המחבלים נחלש. הרגשנו שהמצב יציב יחסית והתחלנו לארגן את החילוץ. דווקא אז, אף אחד לא ענה. לא היה ברור מה קרה, עד שאחרי זמן לא ארוך ענה מישהו ובישר לנו שהמא"גיסט נפגע.

"התחושה הייתה מאוד קשה. למרות שעשינו הכול, נראה היה כאילו זה לשווא: החיילים עדיין נהרגים. פנינו שוב לבקר ואמרנו לו: 'תביא כבר את מטוסי הקרב'. יחד עם החפ"ק החלטנו להחזיר למקום את ה'אנפה' עם זמיר ועיני, כדי שתנחת על אזור הרכס המוסתר ותביא לשטח את המג"ד, רופא וכוח נוסף. ביקשו מאיתנו לאתר מנחת ל'אנפה', אבל היו שם סלעים אדירים ולא היה פשוט למצוא מקום. במקביל, התחילה הנרה ארטילרית, מה שעשה לנו את החיים הרבה יותר קלים. יכולנו להיות הרבה יותר אפקטיביים ולהתרכז ביעפים ובירי, במקום בלהניר את השטח. ה'אנפה' התקרבה, ליווינו אותה אל נקודת ההנחתה, הם ריחפו ריחוף נמוך מעל הסלעים, והכוח קפץ למטה. ה'אנפה' טסה משם וכוח התגבורת ירד כדי לחבור לכוח הפגוע.

"היה לנו פה תפקיד חשוב לתאם בין הכוחות. התחלנו להכווין את הכוח, ולפתע נפתחה אש חזקה לכיוון הכוח המחלץ. אנחנו, בתגובה, ירדנו ביעף תלול ופתחנו בצרור ארוך וכבד אל מקור הירי. הירי הפסיק, והמג"ד והרופא הגיעו אל הכוחות. בהמשך שוב החלפנו מסוק בהר דב וחזרנו לשטח.

"בשלב הזה התחלנו לתכנן את החילוץ: ביקשנו שיגיעו 'יסעורים' לחלץ את כל הכוח, ואמרו לנו לאתר מנחת. היה ברור שאי–אפשר לנחות שם, אבל חיפשנו בכל זאת. בסביבות 24:00 בלילה שמענו שמגיעים להחליף אותנו זוג מסוקי קרב, בהובלת אליק אופיר. יחד עם ה'יסעור' הם הנחיתו כוח נוסף לסיוע להמשך הלילה ופינו את כל הכוחות לישראל.

"אני ויואל טסנו לבירנית, ושם כמעט והתמוטטתי על הבטון. זה היה לילה ארוך. ארוך מאוד אפילו, ובסופו, למרות הכול, התחושה הייתה לא טובה. למרות שטסנו מעבר לכל המגבלות והנהלים כדי לתת סיוע אפקטיבי לכוחות, עדיין כוחותינו נפגעו. הלקח העיקרי שאני לקחתי מהלילה הארוך והקשה הזה הוא שגם כשהמצב נראה קשה מאוד, תמיד יש באפשרותך להשפיע, לשנות ולסייע".