פתאום, 'טראח'. עוד סאגר. בחיי שאני לא יודע איך יצאתי מזה

מאירועי הפרקים הקודמים: פרופ' אמריטוס מיכאל בורט הוא עונדו הגאה של אות כחול הנושא את מיניאטורת פארת עיטור המופת. אות מיוחד זה הוא נחלתם של שישה חיילים בלבד ומוענק למי שביצע פעמיים "מעשה שנעשה באומץ לב והוא ראוי לשמש מופת". מעשהו הראשון של פרופ' בורט, שקורותיו הובאו בגיליון הקודם, היה חיסול מוצב ירדני במלחמת ששת הימים. מעשהו השני הגיע לעולם כעבור שש שנים, במלחמת יום הכיפורים, ועוד רגע תוכלו לקרוא עליו בהרחבה.

אך עם כל הכבוד לשתי המלחמות הללו, הן מתגמדות ביחס למלחמה הראשונה בחייו של בורט. "החוויה המכוננת שלי היא מלחמת העולם השנייה, שבה איבדתי את אבי", הוא אומר. "ב–1944, עוד בטרם מלאו לי שבע שנים, אמי התחתנה בפעם השלישית, לאחר שאיבדה שני בעלים חיילים באותה המלחמה. בפעם השלישית היה זה פליט פולני ואיתו חיינו כל התקופה עד סוף המלחמה, אז עזבנו את רוסיה לכיוון פולין. אלה היו חיים בצל מחסור, לפעמים קיצוני. אמי הייתה צריכה להיות גיבורה כדי לשרוד".

עניין הגבורה כנראה גנטי בשושלת בורט. פחות מ–30 שנה לאחר אותם ימים קשים ברוסיה, פרצה מלחמת יום הכיפורים, ובורט הבן היה צריך להיות גיבור כדי לשרוד. ב–14 באוקטובר 1973, הצטרף כסגן במילואים למחלקת נגמ"שים ועסק בחילוץ ובפינוי פצועים תחת אש אויב חזקה. על אף שנפצע, סירב בורט להתפנות והמשיך בלחימה.

ב–21 באוקטובר 1973 הצטרף בורט כקצין תצפית קדמי לפלוגת חרמ"ש שתקפה את מוצב "חמוטל". אחרי שהנגמ"ש שלו נפגע, קפץ ממנו, נותר לבדו בשטח ובמשך זמן רב ניהל לחימה עיקשת מול כוחות אויב. הוא נפצע שנית, אך בלם את ההתקפה המצרית. על כך הוענק לו עיטור המופת.

להתחיל מאפס

באוקטובר 1973 כבר היה בורט מרצה מבוקש, ובוגר תואר שני - שבזכות עבודת המאסטר המצוינת שלו זכה ישירות בתואר דוקטור. באותה תקופה, בנוסף להיותו ראש אזור גיוס וקצין חי"ר בדימוס, שלח אותו הצבא לערוך קורס מפקדי פלוגות שריון, אותו סיים כשבועיים לפני פרוץ המלחמה. בבוקר שבת, 6 באוקטובר, קיבל בורט לידיו מזוודה של צווים, אותם נדרש לחלק למתגייסי החירום באזור מגוריו.

"התייצבנו ועלינו על אוטובוסים שחיכו לנו בהדר הכרמל, ליד קולנוע 'הנביאים'", נזכר בורט. "באוטובוס פגשתי כמה חבר'ה שגייסתי אישית, ביניהם בחור נחמד בשם משה דנינו. נסענו דרומה והגענו לרפידים באמצע הלילה. כשהגיע הבוקר, ובזמן ששאר החבר'ה הלכו להתחכך עם שלישים כדי למצוא הצבה, ניגשתי לזחל"ם שהיה שם והתברר שהוא כוח סיוע חטיבתי. שאלתי אם הם צריכים איש חי"ר, שריונר וסייר, הם אמרו 'כן', והסתפחתי.

"ישב שם קצין אחד, סא"ל אריה, שתחת פיקודו היו כמה סוללות תותחים ומרגמות כבדות. הוא שאל אותי מה אני יודע על תותחנות, ואמרתי לו: 'תתחיל מאפס'. תוך יומיים הוא העביר לי קורס שהפך אותי לקצין תצפית קדמי (קת"ק). חברתי לפלוגת הסיור של חטיבה 274, בפיקודו של יואל גונן, ואחרי שהסתפחתי, אריה שאל אותי אם יש לי משקפת, ואמרתי שלא. הוא הורה לי ללכת לאפסנאות ולקוות שאצליח לדוג משהו. הגעתי לאפסנאות ונגמרו המשקפות. ראיתי שם כמה ארגזים של משקפות ענקיות, 'משקפות 120X20'. אמרתי לאפסנאי: 'תן לי אותן'. הוא צחק ואמר: 'מה תן לי? זחל"ם בקושי יכול לסחוב אותן'. אמרתי שאסתדר, ולקחתי שלושה ארגזים. הייתי יוצא עם המשקפות האלה לשטח, מעמיס על הג'יפים, מרכיב אותן ורואה את האויב בגודל מלא.

"בבוקר 14 בחודש, ראיתי במשקפת גדוד טנקים ישראלי עולה על שטח מוצב 'הברגה', ומתחיל לחטוף טילים וסאגרים. הזעיקו פלוגת נגמ"שי 'זלדה' בפיקודו של גדי הלר ז"ל, והתנדבתי לצאת עם הזלדה של המ"פ לשטח כי ידעתי איפה החי"ר המצרי מתחפר. גדי היה עם המקלע, חייל אחר היה עם המא"ג ואני הייתי בתא הלחימה. החבר'ה ישבו בתוך הנגמ"ש, וכשהייתי אומר 'עוזי' - היו מביאים לי עוזי, 'רימון' - נותנים רימון, 'מקלעון' - העבירו מקלעון, ואני הייתי יורה במצרים. הזלדות 'רצו' בשטח, ועד מהרה זה התפתח להרג. הרגנו בהם: עברנו על פני שורות של חפירות, ובכל פעם שעברתי מעל חפירה, הייתי זורק רימון מלמעלה. מפעם לפעם סאגר חלף לי מעל הראש.

"מאחורי אחת הדיונות עמד טנק ישראלי פגוע. ניגשנו אליו, ובחוץ שכב פצוע חי. חילצנו אותו. קפצתי על הטנק, תפסתי את כיפת המפקד הלוהטת וקיבלתי כוויות בידיים. פתחתי אותה ויצא עשן. כבר לא נשאר בפנים אף אחד בחיים. יצאנו מהשטח כדי להתחמש ולפנות את הפצועים. באותו זמן התחלנו לקבל קצת סיוע ארטילרי, והתחילה רדיפה אחר המצרים".

הלטרון של יום הכיפורים

חלף שבוע, והגיע ה–21 בחודש. אט–אט פשטה השמועה כי ביום המחרת תיכנס לתוקפה הפסקת האש, ובצה"ל הוחלט לא לבזבז זמן ולהדוף את המצרים כמה שאפשר. אחד החלקים שהיו "נעוצים בצלעות" מבחינה טקטית היה מוצב "חמוטל", שרשם לא פחות משמונה הסתערויות ישראליות כושלות. "ל'חמוטל' קראו ה'לטרון' של מלחמת יום הכיפורים, כי היו שם הרבה מאוד היתקלויות שלא נגמרו טוב מבחינתנו", מציין בורט. "אז באותו יום אמרו לנו: 'חבר'ה, אתם עכשיו לוקחים את 'חמוטל' חלק. המצרים מתקפלים, צריך לעשות ניצול הצלחה'. יואל גונן שלח לשם גדוד, אבל היה חסר קצין תצפית קדמי. אריה ניגש אליי ואמר לי: 'תלך ותחזיק אותי בתמונה'. הגעתי לכוח הזלדות שהתארגן לכניסה, והמ"מ היה אותו דנינו שגייסתי. עליתי על הזלדה שלו, ויצאנו לדרך.

"זו הייתה שעת ערב והשמש החלה שוקעת. היה שם איזה פייפר באוויר שאמר שהכול שקט ושרק בודדים בשטח. לפתע מצאתי את עצמי שוב בחוד, שוב בכלי הראשון. נסענו מהר מאוד, אחרינו צעדה פלוגת חרמ"ש ומאחוריהם נעו טנקים. מהר מאוד פתחנו רווח גדול מיתר הכוחות. הזלדה שלנו הייתה בחוד ו–100 מטר מאחורינו הייתה זלדה בכל צד. אנחנו מעלים אבק, הזחל"מים מתברברים מאחור, כבר חצי קילומטר מאחורינו, ואני רואה שפני השטח מתחילים לרדת. לפני 'חמוטל' היה גיא ונסענו היישר לתוכו. אמרתי: 'דנינו, זה שטח הריגה'. נכנסנו לגיא, ואמרתי לדנינו: 'יהיה פה מטווח', וחשבתי לעצמי: 'חסר רק שיהיו פה גם מוקשים'. בסוף היה שם הכול.

"מיד פתחו עלינו באש, ודנינו, שהיה עם מקלע ה–0.5 מ"מ, ירה באמוק. הסתכלתי לאחור כדי להבין מי מאחורינו, וטראח, עלינו על מוקש. הזלדה התרוממה באוויר והנהג נהרג. לפתע סאגר פגע בדופן השמאלית. זה היה זעזוע איום. דנינו כבר היה ממוטט: הוא נחת לתוך הכיסא שלו והמקלע עלה כלפי מעלה. צעקתי לכולם: 'חבר'ה, לעזוב את הכלי. לזרוק החוצה תחמושת וכלי נשק', והם קפצו כמו פרפרים. התחלתי לתפוס כל מה שבא ליד: 'עוזים', ררנ"טים והמון מחסניות. פתאום, טראח. עוד סאגר. הזלדה היטלטלה. בחיי שאני לא יודע איך יצאתי מזה.

"מצאתי את עצמי על החול. עמדות המצרים היו פחות מ–100 מטר מקדימה, וראיתי מולי כמה כובעים מציבים מקלע, ומתחילים לרסס לכיווני. תפסתי כמה כלי נשק וקפצתי מאחורי מחסה. כל שלוש הזלדות בערו ולא ראיתי אף אחד. הבנתי שהכול תלוי בי: תפסתי כמה כלי נשק שיכולתי, והתחלתי לירות בלי סוף. כל הזמן חשבתי שלא יעלה על דעתם של המצרים להסתער עלינו. ידעתי שהחבר'ה כנראה תקועים בשטח, ורציתי לייצר מכת אש כזו שהמצרים לא יעזו להתעסק איתנו.

"שכבתי מאחורי תל והם ירו כמו משוגעים: החול מסביבי לא הפסיק לקפוץ. הסתכלתי אחורה, ושום דבר לא היה שם - לא נגמ"שים, לא חרמ"ש, לא טנקים. השמש ירדה ולא הייתה לי תחושת זמן. התחלתי פתאום לחשוב שאני חייב להודיע בקשר שיש נפגעים בשטח. ואז בא לי הרעיון הלא מוצלח לחזור ולנסות להתקשר ממכשיר הקשר שהיה על הזלדה הבוערת.

"התקרבתי לדופן הנגדית לזו שנפגעה, וראיתי שדנינו נפצע קשה. בסופו של דבר, הוא מת. תפסתי את ידית הקשר והתחלתי לצעוק בכל הכוח. היה נדמה לי שאני שומע תשובה, ואז ראיתי פס אור שהתחיל לרצד ויצר שקעים בדופן הזלדה. כהרף עין הכול סביבי התפרק. צרור אחד בודד תפס אותי בברך שמאל וריסק לי את כל הירך. עפתי באוויר ונחתתי בחבטה.

"בהתחלה זה לא כאב. העצבים היו משותקים. הרגל קפצה בעוויתות גדולות ללא שליטה, כאילו שהיא לא שייכת לי. שכבתי חסר אונים ורק חשבתי איך לזחול ולהתרחק מהרכב, שידעתי שבמוקדם או במאוחר יתפוצץ. לפתע הופיע בחור, ניגש אליי, גרר אותי עשרה מטרים והרחיק אותי מהזלדה. הוא הציל את חיי: קצת אחרי שירד החושך הזלדה התפוצצה. מהפיצוץ הזה עפתי אחורה, התפוצצו לי עורות התוף ואיבדתי את ההכרה לשעתיים.

"שכבתי שם חמש שעות, מתרוקן מהדם. הרגשתי את הקור הגדול. כשחזרתי להכרה, ניסיתי להתחפר כמו צב על הגב, אבל לא יכולתי לזוז. שמעתי יריות מעליי והתחיל משחק של נורים שעלו וירדו. הייתה ארטילריה כבדה. מסביבי, הזלדות בערו כמו מדורות ושכבתי לבד. כל–כך לבד שכבר הייתי בטוח שזה עניין של רגעים עד שאגמור. הכול עבר מעליי, והפיצוצים של הסאגרים נראו לפתע כמו זיקוקי דינור.

פתאום הופיעו שני טנקיסטים שלנו, הסתכלו אליי וצעקו לי: 'אתה מיכה בורט? באנו להוציא אותך. אריה, קצין הסיוע, שלח אותנו לחפש אותך'. הם תפסו אותי והתחילו לגרור תחת בית השחי. הכאבים מהרגל היו תופת. אמרתי להם: 'חבר'ה, תעזבו אותי. אני לא מסוגל', אבל הם לא ויתרו, פינו אותי 200 מטר לאחור, ושמו אותי על פלטפורמה של טנק. הטנק התחיל לסגת לתאג"ד, והתותח ירה, ואני מצאתי את עצמי שוכב מתחת לתותח יורה. מההדף, הדם והחול הפכו למין תערובת שחתכה לי את הפנים. רק מחשבה בודדה אחת שאולי איכשהו עוד יש לי סיכוי קטנטן לשרוד, היא זו שהחזיקה אותי בחיים".