שוטר פלסטיני עשה עם האצבעות 'חכו חכו'. משהו עמד להתרחש

תכירו, זה סרן (מיל') עידן קוריס. אתם כבר מכירים? אה, זה רק מצלצל לכם מוכר. מקפיץ איזו אסוציאציה צבאית. משהו עם חובש אולי. זה יכול ללכת טוב גם עם שם של איזה מפק"ץ מהעבר. קבלו רמז: הוא שיחק ב"בופור". לא בסרט, בחיים האמיתיים. בעצם, גם בסרט. רק שזה לא היה הוא. קוריס היה איתי טיראן. איתי טיראן היה קוריס.

"זה לא שאני לא מרוצה מאיך שאיתי טיראן גילם אותי בסרט, אבל מאוד קשה לי לראות את הדברים בצורה אובייקטיבית, כי אני בכל פעם מנתח כל קטע. 'זה היה ככה, לא ככה. זה מומצא, זה לא'", מספר קוריס האורגינל. "האמת, אני חושב שהקצינו את הדמות שלי לכיוון קצת שמאלני - אחד שלא רוצה להיות בלבנון, ולא מבין מה צה"ל עושה שם. נכון, היו לי את הדעות שלי, ובאמת שלא הייתה לי בעיה להגיד אותן בפנים לחברים ולמפקדים, אבל זה לא היה בקטע של הטפה. הרגשתי שאנחנו תקועים על הבופור כמו ברווזים: יושבים במוצב, חוטפים טילים על ימין ועל שמאל ולא עושים שום דבר בנידון. הרגשתי שאנחנו יושבים שם עד שחיזבאללה יסיימו להוריד אותנו אחד אחרי השני".

עבור רשומות צה"ל, קוריס מזוהה עם סצנות אחרות בתכלית: לחימתו בראש צוות לוחמים מפלחה"ן גבעתי בהפרות הסדר אדירות המימדים שהתפתחו בצומת נצרים, החל מ–30 בספטמבר 2000, יומה השני של אינתיפאדת אל–אקצה. במשך שמונה ימי לחימה עזים החזיק קוריס, אז בדרגת סג"ם, את המוצב החולש על הצומת, וניהל את חייליו באופן מופתי שאפשר את בלימת ההמון הערבי המתפרע והמסתער על קירות המוצב הישראלי. על כך הוענק לו בשם הפלוגה כולה צל"ש אלוף פיקוד הדרום.

מכל הבא ליד

קוריס, מחזור אוגוסט 98', סיים בקיץ 2000 את קורס הקצינים, חזר לפלחה"ן גבעתי שבה גדל, וקיבל את הפיקוד על צוות סמלים שהורכב מבני מחזורים "יריבים". לאחר שכיבה שריפה בין שני המחזורים, התפנה גם לכבות ציפיות מהגזרה החדשה.

"נצרים הייתה מובלעת מזעזעת עם ציר תנועה צר ומבודד, ומסביב עטפה אותנו עזה", הוא מספר. "במובלעת היו שלושה דברים: היישוב עצמו, המוצב הפלוגתי הגדול - ומוצב 'מגן 3', שכונה 'סמבה', שישב על צומת נצרים. את הצוות שלי שלחו ל'מגן 3', והחיילים התחילו להתרעם. אמרו: 'מה צומת נצרים? מה, נעשה שמירות כל היום?' לא עזר להם, הגענו לצומת, ועם כל הכבוד לעובדה שזה צוות סמלים בכיר, הכנסתי אותם בכוח למשמעת והקפדתי על תרגולים והקפצות. שנאו אותי על זה קצת, בייחוד מכיוון שבאותו זמן זה היה סתם צומת. לרוב עסקנו בשגרת אימונים בתוך המוצב, כשמדי פעם יצאנו החוצה להראות נוכחות.

"בזמנו, הייתה עמדה של שוטרים פלסטינים 20 מטר דרומית לנו, ולידם ישבו מג"בניקים. בשלב מסוים נוצר פיצוץ בין מג"ב לשוטרים, והחליטו בפיקוד להוציא את מג"ב מהצומת. אלה היו פני השטח: המוצב שלנו היה מוצב שרירותי לחלוטין שהורכב מקוביות בטון על קוביות בטון, וכונה מוצב 'לגו'. היו בו שלושה מגדלי שמירה, שלוש תעלות, שתי מכולות גדולות שבהן ישנו, ואת אמצע המוצב כיסה גג פח. 20 מטר צפונית–מערבית למוצב עמדו 'בנייני התאומים', בגובה חמש קומות כל אחד, שהפלסטינים בנו במטרה לשלוט על המוצב מלמעלה. מצפון עמד מפעל גדול שהגדר שלו גבלה בשלנו.

"ב–27 בספטמבר יצאה שיירה מנצרים. היינו במוצב ולפתע נשמע פיצוץ. כעבור כמה שניות נשמע פיצוץ שני. המוצב קפץ, כולם עלו על ציוד והיו מוכנים. שאלנו בקשר: 'מה קורה?' ורק כעבור זמן דיווחו לנו ששני מטענים הופעלו על השיירה, וכתוצאה מהמטען השני נהרג החייל הראשון באינתיפאדה השנייה, דוד בירי ז"ל, ונפצע המפק"ץ שלו.

"למחרת, עמדתי באחת מעמדות השמירה, התקרב אלינו שוטר פלסטיני ועשה לנו עם האצבעות 'חכו, חכו'. כנראה שבפיקוד ידעו שמשהו עומד להתרחש ושלחו אלינו לתגבורת את מג"ד חרב דאז, ניזאר פארס (שאף הוענק לו צל"ש אלוף פיקוד הדרום על פיקודו אז - ט"ז). הוא הגיע אלינו עם כוח של חובשים והתקבלה החלטה בפיקוד שהוא יישב במוצב הפלוגתי הגדול, ויקבל פיקוד על הגזרה. במקביל, אנחנו, במוצב שלנו, לא ידענו יותר מדי לְמה להיערך.

"הגיע 30 בספטמבר, יום שבת בבוקר, ומכל רחבי הרצועה צעדו אלפי מפירי סדר, הקיפו את המוצב והתחילו לזרוק אבנים ובקבוקי תבערה. הכנסתי מיד את כל החיילים שעמדו במגדלי השמירה למוצב. אלה היו הפרות סדר מטורפות והשוטרים הפלסטינים היו בקהל, כביכול ניסו להפריד. אבל זה לא שינה דבר: זרקו עלינו מכל טוב ומכל הבא ליד.

"ישבנו בתעלות, במקום המוגן, חילקתי את החיילים לארבע סגירות, והרשיתי רק לארבעה מפקדים להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות. כל מי שזרק בקת"ב, חטף גומי. חוץ מזה, פיזרנו קצת גז. הבעיה הייתה שעם כל הרוח שהייתה שם, זה חזר אלינו וקצת חנקנו את עצמנו. חטפנו אבנים, אבל באופן יחסי היינו מוגנים. בכל המוצב היה עשן וריח של שריפה. החיילים עמדו בהיכון, והשוטרים הפלסטינים שיחקו משחקי 'מנסים לפזר את המתפרעים'.

"בסביבות השעה 13:00, נשמע פתאום צרור וכולם קפצו. עברתי בין החיילים וביררתי אם מישהו ירה - אף אחד. בבת אחת כל המפגינים נעלמו וברחו, והתחיל עלינו ירי מסיבי: אלה היו השוטרים הפלסטינים שתפסו עמדות והתחילו לירות. אמרתי: 'כל מי שמזהה בן–אדם עם נשק, פותח בירי על מנת להרוג', ואז התחילה שם מלחמה של ממש".

זה הפך לשגרה

קוריס מספר על עשרות נושאי נשק, בהם גם שוטרים פלסטינים, שירו על המוצב מ"בנייני התאומים", מצומת נצרים וממוצב השוטרים, ומעיד כי אף נזרקו עליהם מטעני תופת מאולתרים מהמפעל הסמוך. "ירינו חזרה דרך חלונות המוצב וניסינו להיות הכי פחות חשופים שאפשר. גג הפח של המוצב היה מחורר לגמרי, ומשעות הצהריים ועד שהחשיך פתחו עלינו באש לא הגיונית", הוא משחזר.

"ככה עברו עלינו שמונה ימים של הפרות סדר, שבמהלכם, על–פי הערכות, הרגנו למעלה מ–100 מחבלים. זה הפך להיות שגרה: בערב היו זורקים עלינו מטענים מאולתרים, בבוקר שוב התחילו הפרות הסדר, ואיפשהו באזור הצהריים, השוטרים הפלסטינים פתחו עלינו באש - ואנחנו היינו יורים בחזרה.

"בגלל שזו הייתה תחילת האינתיפאדה, אישרו לנו לירות רק מהנשק האישי ומהמא"ג. אבל לא היינו כל–כך יעילים, כי העמדה של השוטרים הייתה ממוגנת ול'תאומים' זה לא הזיז. בהמשך אישרו לנו להשתמש גם במקל"ר. ירינו רימונים לאזור הצומת, אבל בגלל שהטווח היה קטן מדי, הם לא כל–כך התפוצצו. אז אישרו לנו לירות טילי לאו. אבל איך נירה לאו? הרי יש רשף מטורף לאחור והמוצב סגור.

"אז מה עושים? היה לנו פתח מיוחד בגג המוצב שאפשר היה לירות ממנו. אבל כולו היה חשוף לאש. הייתי צריך חייל מתנדב וזה לא היה פשוט, כי היה סיכוי גבוה מאוד שהוא ייפגע. שאלתי מי מוכן לעשות את זה, וחייל בשם שלומי פרץ התנדב. ברגע שהוא היה מוכן לעלות, פתחנו באש עזה מכל הכיוונים כדי להוריד ראשים, והוא עלה למעלה וירה שניים–שלושה טילי לאו לעמדת השוטרים. בדיעבד, נודע לנו שהוא פצע אנוש איזה 19 חמושים, ועל האירוע הזה גם הוענק לו צל"ש אישי.

"אחרי זה אישרו לנו להביא מסוקים, אז הבאנו מסוקים שירו טילים לתוך המפעל ולתוך ה'תאומים'. כל ירי של טיל כזה גרם למוצב שלנו לקפוץ באוויר. בנוסף, מהיישוב נצרים עזרו לנו, ירו עם בארטים ואפילו הצליחו להוריד כמה מחבלים. הייתה לחימה מטורפת. אחד האירועים שזכורים לי זה שהמא"גיסט אלכסיי קיבל ממני הוראה לרסס עם המא"ג את ה'תאומים'. הוא התחיל לרסס ופתאום ראו שיש לו כתם של דם על המדים מאיזה ריקושט. אמרו לו: 'אלכסיי, נפצעת'. אז הוא דפק איזה קללה, ריסס את כל מה שהיה לו במא"ג לכיוון ה'תאומים'. ואמר שהוא לא מוכן שיפנו אותו עד שגומרים עם ה'תאומים' האלה. בסוף זה לא עזר לו.

"היו שם שני דברים מפחידים: חדרו לנו למוצב פעמיים כדי לגנוב את הדגל וחיסלנו את המחבלים מיד. פחד נוסף היה החשש שהולכים לירות עלינו טיל: שקשקתי כי ידעתי שאם טיל אחד פוגע במוצב - הוא מפרק את כולו ומחסל אותנו. אירוע אחר היה כשאחד החיילים התנדב לזרוק רימונים דרך פתח מיוחד בתקרה. הוא התקרב לפתח ואנחנו שוב פתחנו באש כדי להוריד ראשים. הוא כיוון את הרימונים לעבר המפעל. רק שרימון אחד הוא לא הצליח להשחיל והוא נפל חזרה לתוך המוצב. כולם הספיקו לברוח חוץ ממנו: הוא חטף את ההדף, עף שני מטרים ונדבק לקיר. אחרי שראינו שהוא בסדר ולא נפגע מהרסיסים של הרימון, פשוט נשפכנו שם מצחוק.

"נושא כאוב אחרון הוא פרשת מוחמד א–דורה. לא היה לנו מושג מכל העניין ואנשים מנצרים לפתע סיפרו לנו שכל העיתונות העולמית מדברת על זה שילד פלסטיני נהרג בצומת נצרים. אנחנו אמרנו: 'ילד פלסטיני? צומת נצרים? מה? מה אתם רוצים מאיתנו? אנחנו עד הצהריים חוטפים אבנים ובקת"בים ומנסים למזער נזקים ולפגוע רק במי שחמוש - ואנחנו עוד יוצאים פה אשמים?' חטפנו קריזה. עצבן אותנו שככה רואים אותנו מבחוץ, כשאנחנו נלחמים פה על חיינו. הבנו שהיינו מנותקים, שהיינו בעולם משלנו. השיא של זה היה באירוע שאני כועס עליו עד היום: ביום השישי לקרבות התקשרו אליי מתוכנית הרדיו של רזי ברקאי, ובמקום לשאול לשלומנו או למה שעובר עלינו, המשפט הראשון שהוא אמר לי היה: 'שלום, אני מדבר עם המוצב שהרג את מוחמד א–דורה?' את זה אני לא אשכח ועל זה אני לא אסלח".