לפתע נשמע "בום" שלא שמעתי כמוהו. הייתי קרוב להתקף לב

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 18.6.10
זלמן צאן

זלמן צאן


סגן (מיל') זלמן צאן ניהל קרב מול חוליית מחבלים בגולן בתקופת מלחמת ההתשה, וריתק אותה למקומה עד להגעת תגבורת # הוא קיבל על כך את עיטור המופת



בזמן מלחמת ששת הימים, סגן (מיל') זלמן צאן עוד היה שמיניסט. את ששת הימים שהכניסו את המדינה לאופוריה הוא חווה מספסל הלימודים. אבל להנגאובר המנומנם שאחריה כבר הצטרף צאן במלוא עוזו. באוגוסט 1967, חמישה ימים לאחר בחינת הבגרות, הוא נשלח לגדוד 13 של גולני וחרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, כשלכתפו רובה.

"בתוך תקופה קצרה, נהייתה לנו מדינה בשטח הגדול פי חמישה", הוא אומר. "אלו היו שינויים גדולים בזמן קצר מדי ולא היו לנו מספיק כוחות להחזיק את כל השטח הזה. התחלנו לעשות פעילות מבצעית בכל הגבולות: היינו כובשים גבעה, חופרים כמה שוחות, שמים כמה שקים וקוראים לזה מוצב. מה שכן, לפחות אז היה ברור לנו שאנחנו נלחמים מול צבאות מסודרים, בניגוד להיום, שהכול מבולבל. הטרור עוד היה בחיתוליו, לא מאורגן. המחבלים ניסו לבצע כל מיני פעולות נקודתיות ואנחנו שיבשנו להם אותן בזו אחר זו".

כך היה גם ב–27 בפברואר 1969, כאשר צאן, בדרגת סג"ם, פיקד על סיור בדרום רמת הגולן. הזחל"מים שפעלו תחתיו נתקלו במארב של מחבלים, ואחד מהם נפגע במטח האש הראשון. שלושה חיילים נפצעו. צאן, שצעד בראש הסיור, קפץ מיד על הזחל"ם שנסע בראש הכוח, הורה לנהגו לסובבו, והסתער על המחבלים כשהוא מפעיל את המקלע שברכב.

לאחר זמן קצר התקלקל הזחל"ם, אך צאן לא הרים ידיים. הוא קפץ מהרכב והמשיך לירות לעבר המחבלים. תוך כדי הקרב, הרג הקצין הצעיר את אחד המחבלים וריתק את היתר עד שהגיעה תגבורת, שהרגה חמישה מחבלים נוספים ואף לקחה בשבי את אחד מחברי החוליה. על תפקודו באירוע קיבל צאן את עיטור המופת.

על מפגש הגבולות

הטרור הוא "תרבות האינסטנט" של עולם המלחמה. משהו בסגנון: באתי, ראיתי, הרסתי. בעוד מדינת ישראל של אחרי ששת הימים התבשמה בריח הניצחונות האסטרטגיים, פרצה תחת אפה מלחמה–לייט, שבמשך שנתיים הורידה את העימות הטקטי לדרגת טרור יומיומי. "מלחמת ההתשה התאפיינה פחות בקרבות נגד הצבאות הסדירים ויותר בפעילות נגד מחבלי הפח"ע", מסביר צאן. "אני זוכר שהמלחמה תפסה אותנו לא מוכנים. ישבנו לאורך התעלה במוצבים שלא היו מבוצרים ולא ממוגנים, והצבא המצרי תפס אותנו פשוט בלי המכנסיים. לחיל ההנדסה לקח המון זמן למגן את המעוזים והתעוזים תחת ההפגזות, וגם היו כרוכות בזה אבידות רבות. אני זוכר שכל עשרה קילומטרים היה מעוז, אבל זה לא היה שווה כלום.

"כל הקו הזה היה בלוף אחד גדול, כי לא היו שם כוחות: היינו פרוסים על 180 קילומטר ברצף של שבעה מוצבים במרווחים ענקיים. היינו אולי 500 איש מול כל הצבא המצרי. אני שהיתי במשך חודשים ארוכים במוצב 'בוקרשט', באמצע התעלה, עם 20 איש אולי. בלילות ביצרנו את המוצב מסביב עם גדרות ושקים, כי חששנו מירי צלפי האויב המצרי.

"בשלב מסוים העבירו אותנו לגבול הצפוני. בימים ההם לא הייתה שום גדר גבול באזור. היינו עושים מארבים לילות שלמים, לילות לבנים. באותה תקופה המלחמה העיקרית הייתה נגד סוריה וירדן, ולא נגד לבנון, וכל הזמן הגיעו משטחן פשיטות של מחבלים שניסו לשבש לנו את החיים, לפגוע בנו ולחדור למרכז הארץ. היינו מציבים נגדם מארבים, יוצאים לסיורים באופן תכוף או מבצעים את המרדפים המפורסמים בבקעה.

"במרבית הפעמים חיסלנו את המחבלים. היו אבידות, אבל אין מה לעשות, זה חלק מהמלחמה המלוכלכת. לפחות היה לנו ברור נגד מי נלחמים: נגד פת"ח. כך, אחרי תקופת קרבות ארוכה, כל בקעת הירדן הפכה לחורבה. חילופי אש כבדים התנהלו בינינו לבין המחבלים על בסיס יומיומי, ולקח עוד שנה וחצי עד שהירדנים התעוררו, ב'ספטמבר השחור', ונכנסו במחבלים כמו שצריך.

"בפברואר 1969, הגדוד שלי תפס קו בדרום רמת הגולן, והפלוגות התפזרו לשלושה–ארבעה מוצבים. המוצב שלי ישב בדיוק על נקודת מפגש שלושת הגבולות של ישראל–ירדן–סוריה, היכן שנפגשים נחלי הירמוך והרוקאד. הייתה לנו שגרה מתישה. בכל בוקר הייתי יוצא לפתיחת צירים, כשלפעמים העניינים היו מתלהטים. היו לנו שם לא מעט תקריות אש לא רציניות: מדי פעם מישהו מהצד השני היה לוקח מקלע ויורה עלינו, ואנחנו מיד השבנו באש.

"הצירים באזור לא היו סלולים מאספלט, אלא מאדמת כורכר מלאה בעפר. בוקר אחד, ב–27 בחודש, נדרשנו לפתוח ציר החל ממפגש הגבולות ועד לאחד מגשרי הירמוך, מרחק של כ–14 קילומטר. פתחנו את הציר הזה כבר לא פעם בעבר, ומבחינתנו היה מדובר בפעילות שגרתית של איתור מוקשים או עקבות חדירה על ציר הטשטוש. אבל באותו יום, הם פשוט ארבו לנו שם, בין השיחים.

"אני הובלתי ברגל את ראש הטור יחד עם הגשש. אחריי, במרחק של 40-30 מטר, הלכו מקלען ורובאי, ואחריהם, במרחק של עוד איזה 60-50 מטר, נסע זחל"ם ריק, כדי שיתפוצץ אם נפספס מוקש. הזחל"ם אמנם היה מטרה קלה מבחינה טקטית, אבל גם אם הוא היה מתפוצץ, לא היה נגרם שום נזק לאף אחד. בערך 60-50 מטר מאחורי הזחל"ם הריק נסע זחל"ם גיבוי עם מקלען וחובש, בסוף הטור. אז אנחנו צועדים וסורקים וצועדים וסורקים, כשלפתע, 200 מטר מאחוריי, נשמע 'בום' שלא שמעתי כמוהו בחיי. באותו רגע הייתי ממש קרוב להתקף לב".

מלחמה זה כואב

עד מהרה התבהרה התמונה: המחבלים יצאו מבעד לשיחים וירו שני ררנ"טים בזחל"ם הגיבוי, האחרון בטור. הנגמ"ש התפוצץ, אך למרבה המזל שלושה מיושביו נפצעו באורח קל. "סובבתי את הראש לאחור במהירות וראיתי פטריית עשן ענקית. רצתי הכי מהר שיכולתי לזחל"ם הראשון, הריק", משחזר צאן. "טיפסתי עליו בזריזות, נתתי לנהג פקודה להסתובב, והסתערתי לכיוון הזחל"ם הבוער. תפסתי בשתי הידיים את מקלע ה–0.3 מ"מ שהיה מותקן על הזחל"ם, והתחלתי לחפש בעיניים מאיפה ירו. כשהבחנתי בסבך מול הנגמ"ש האחורי, היה לי ברור שמשם הגיעו המחבלים, לא הייתה דרך אחרת. תפסתי חזק את המקלע ופתחתי באש כבדה לכיוון הסבך, ושרשראות התרמילים עפו סביבי.

"הגעתי לסבך, הסתכלתי למטה וראיתי את המחבלים יורדים לאורך המצוק ובורחים. מיד לקחתי את מקלע ה–0.3 מ"מ, הורדתי אותו מהנגמ"ש והתחלתי לרסס אותם מטווח של כ–200 מטר. אחד מהם חטף ממני כדור, נפל למים של הירמוך ונסחף עם הזרם. את היתר ריתקתי לאדמה. כל מי שהרים את הראש - חטף. היו שם שבעה מחבלים ואני ניצבתי למעלה לבד, עם מקלע ה–0.3 מ"מ מול כל חוליית המחבלים.

"עמדתי שם במשך כרבע שעה עם אצבע קלה מאוד על ההדק, כי הבנתי שאם המחבלים יברחו לי, הם יחזרו לגבול סוריה. בנקודת הזמן הזו הגיע המג"ד שלי, עם כוחות תגבורת שהביאו תול"ר (תותח ללא רתע) ומקלעים כבדים. הכוחות התמקמו לידי ואני הצבעתי עבורם על מיקומו של כל אחד מהמחבלים. עם התול"ר, התחלנו להשחיל אותם אחד–אחד. בום אחרי בום אחרי בום, העפנו את כל המחבלים באוויר. לא נהניתי לעשות את זה, אבל לא הייתה ברירה. זו הייתה מלחמה, ומלחמה זה דבר כואב. זה היה ממש רגע לפני שהם עברו את הירמוך לצד הסורי, ומשום כך היינו חייבים לחסל אותם מיד.

"לפתע נשמעו שריקות של קליעים חולפים מעלינו. הסתכלנו לכל הכיוונים ולא בדיוק הבנו מה קורה. התברר שאלה היו הירדנים, שירו עלינו ממוצב בקצה השני של המצוק. המג"ד הזעיק טנקים, שתוך זמן קצר הגיעו מצפון, וסגרו איתם חשבון. בסופו של דבר, נהרגו שם שישה מחבלים ואחד נשבה. גופתו של מחבל נוסף, זה שחיסלתי ונסחף במי הירמוך, לא נמצאה. כך שסגרנו חשבון עם כל השבעה.

"פינינו את החבר'ה הפצועים ואת אלה שהיו בשוק מהפיצוץ, והמשכנו בשגרת הסיורים. הריטואל הזה המשיך עוד תקופה ארוכה אחר–כך, והיו שם סיפורים לא נורמליים. כך, לדוגמה, באחד הסיורים זיהינו משהו בולט קצת מהאדמה, וגילינו מטען אדיר נגד משאיות שמופעל מרחוק. היה לנו מזל גדול שיום קודם לכן אחד הנהגים הישראלים ראה דמויות חשודות על הציר ודיווח עליהן. בכלל, במשך השנתיים האלה המחבלים ניסו כל דבר כדי לגרום לנו נזק: הניחו מוקשים, ירו מרחוק, הציבו מארבים. זו הייתה מלחמת ההתשה נגד פת"ח".


attachment 18.6.10-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה