אמרתי לגופה בשקט: "סליחה שאני זורק אותך. זה לא אישי"

מלחמת יום הכיפורים, אולי יותר מכל מלחמות ישראל, מעוררת אסוציאציות עזות על מוות. 2,656 חיילי צה"ל נפלו במלחמה ההיא. יותר מ–15 אלף נהרגו בשורותיהם של צבאות ערב. רס"ן (מיל') יהודה דובדבן היה אחד החיילים שראו את המוות כמעט הכי מקרוב. הוא לא נהרג, אפילו לא נפצע, אבל על כתפיו הרחבות הוטל תפקיד שכולו נמצא על הקו הדק שבין העולם הזה לעולם הבא: לפנות את גופותיהם של אחיו לנשק.

"זה היה אחד התסכולים הגדולים שלי מהמלחמה", מספר דובדבן, שהיה אז בדרגת סג"ם. "לא נלחמתי, לא עסקתי בלחימה ממש. לימים, כשהייתי מ"פ, היה לי סגן שצחק עליי ש'בזמן שאני הרגתי ערבים, אתה הרגת יהודים'. התפקיד הזה משפיע עליי עד היום: הוא עשה אותי קשוח מדי, מחוספס מדי וציני מאוד. נוקשות יתר היא הלם הקרב שלי. זמן רב אחרי המלחמה הרחתי ריח דם באוויר. אני עדיין רואה את המראות והקולות באופן הכי ברור ומדויק. אני אמנם יליד מושב, וראיתי עזים שחוטות וטלאים מתים, אבל שום דבר לא הכין אותי למלחמת יום הכיפורים".

על פעילותו באחד מימי המלחמה, זכה דובדבן בעיטור המופת. ב–7 באוקטובר 1973, בקרב הבלימה בחרמונית, המפורסם כ"קרב על עמק הבכא", הוא פינה פצועים ונפגעים מתוך טנקים שהיו בעמדות אש - חרף אש הארטילריה והתקפות החי"ר של הצבא הסורי. בזכות הפינוי בלב שדה הקרב, נשארה יחידת הטנקים הישראלית הדלילה בעמדותיה ונמנעה מהורדת כלי שריון לאחור ברגעים הקשים, בהם לכל טנק הייתה חשיבות מכרעת בבלימת ההסתערות הסורית.

מהומת אלוהים

בהרמת הכוסית לקראת ראש השנה 1973, זוכר דובדבן את מח"ט 7 דאז, יאנוש בן–גל, אומר: "להערכתי, בחגים תהיה מלחמה עם הסורים, אבל בסוכות כבר נהיה באזור דמשק". דובדבן היה אז קצין חרמ"ש (חי"ר משוריין) בגדוד 75. הוא ראה איך אט–אט גדודי החטיבה, שהתאמנו בכלל על צליחת תעלת סואץ, החלו לזלוג צפונה. גדוד החרמ"ש של דובדבן עלה לשם רק בערב יום הכיפורים.

"בשישי בבוקר, 5 באוקטובר, העירו אותנו ואמרו: 'מחר תהיה מלחמה עם המצרים והסורים'. יופי של השכמה", מעיר דובדבן. "מכיוון שבדיוק הייתי בין מחזורי טירונים, לא היה לי תפקיד מוגדר ותפקדתי כעוזר קמב"ץ. היינו שני מ"מים: אחד קיבל את הפיקוד על נגמ"שי המפקדה ואני קיבלתי את הפיקוד על נגמ"שי הפינוי והרפואה, שכללו רופא ושלושה חובשים. העמסנו על הנגמ"שים תחמושת וציוד וחיכינו למובילים, שהגיעו בסביבות חצות.

"את הלילה של יום כיפור העברנו בדרך צפונה. הכבישים היו שוממים, אבל חיילים כבר עצרו טרמפים. זה היה קטע סוריאליסטי. אני זוכר שהייתי נרגש וחגיגי, כאילו 'הנה, סוף–סוף משהו הולך לקרות'. הגענו ופרקנו את הכול במחנה ירדן, היכן שהיה ימ"ח (יחידת מחסני חירום) של חטיבת מילואים. התארגנה שם תפילת יום כיפור המונית, וזה נראה כמו קטע מאחד הסרטים של מלחמת ששת הימים. משפטים כמו: 'יאללה, חבר'ה, להתראות בשש אחרי המלחמה', רצו שם חופשי.

"בסביבות 11:00 בשבת, הודיעו שזזים לכיוון מחנה נפח. יצאנו עם חמישה או שישה נגמ"שים של מפקדת הגדוד, בעוד המג"ד, יוס אלדר, כבר התחיל לקבל את פלוגות הטנקים החבירות שלו. אמרו לנו שהמלחמה צפויה להיפתח בארבע אחרי הצהריים. הגענו לנפח, שם הייתה מפקדת האוגדה המרכזית של רמת הגולן. המג"ד והצוות שלו נכנסו לקפ"ק (קבוצת פקודות), ואנחנו נשארנו בחוץ.

"היה שקט מדהים של צהריים. פתאום, ב–14:10, רביעיית מטוסים עשתה סיבוב מעל הר אביטל. זה היה נראה לי כמו ביום העצמאות, עד שבסיבוב השני הם התחילו להוריד פצצות על מתקן יחידת הבקרה האווירית של חיל האוויר. ואז מישהו נתן צרחה: 'מיגים!' הם גמרו את הסיבוב, ירדו עלינו והתחילו לצלוף בנו.

"ברגע שהבנתי שאלה מטוסי אויב, צעקתי: 'נהג, תניע'. אבל לא היה נהג. כל החיילים התחבאו מתחת לנגמ"שים. הייתה פאניקה, אז החלטתי לקחת ארגז 0.5 מ"מ, קרעתי עם מברג את הפלומבה שלו והספקתי לירות צרור אחד אחרי המטוס שהצליח לברוח.

"ואז כל הגזרה התחילה לחטוף ארטילריה. הכול השחיר ונרעד. המג"ד יצא בריצה וצעק: 'יאללה, לעמדות'. יצאנו לדרך. היו לי את שני הנגמ"שים שלי, כשאני בנגמ"ש הראשון ומאחוריי הנגמ"ש עם הרופא. היה ברור שאנחנו נוסעים אחרי מפקדת הגדוד, ומוכנים לפנות פצועים. לא הייתה אז תורת הפעלת רפואה בשטח. כתבנו את התורה הזו בזמן אמת.

"בלילה הראשון הייתה שם מהומת אלוהים. אף אחד עוד לא ידע מה קורה. חשבתי שהמפות מזייפות. איך יכול להיות שאנחנו נמצאים בשטח הישראלי אחרי שנסענו כל–כך הרבה קילומטרים? הגדוד נערך באזור בין חרמונית לקונטרה, ואני נערכתי צומת אחד מאחור. די מהר איבדתי נגמ"ש, אחרי שהנהג הסתנוור והתהפכנו לצד הכביש עם הציוד. פתאום הרגשתי רגל ליד האוזן שלי. התחלתי לחשוב: 'יכול להיות שעד כדי כך נשברתי?' אז תפסתי את הרגל והזזתי אותה, ופתאום מישהו צעק לי: 'היי, עזוב לי את הרגל'. נרגעתי. איכשהו יצאנו מזה בזחילה, בא טנק ועזר לנו להפוך את הנגמ"ש. מאז ועד סוף המלחמה נסענו בנגמ"ש אחד".

סלט של טנקים

עיקר המלחמה של דובדבן וחוליית הפינוי בפיקודו היה נגד התוהו ובוהו בשדה הקרב. דובדבן היה בין הבודדים שהיו מספיק מחושלים נפשית כדי להוציא את הגופות מתוך הטנקים. החל בבוקר יום ראשון, 7 באוקטובר, ניצבו גדודי החטיבה בעמדות בלימה וניסו לעמוד בפרץ הטנקים הסוריים שגלשו לעמק הבכא.

"בראשון בבוקר קיבלתי את קריאת החילוץ הראשונה", נזכר דובדבן. "קראו לי ואמרו: 'יש פה טנק עם גופה. בוא תוציא אותה כי רוצים להמשיך להשתמש בטנק, ואף אחד לא מסכים להוציא אותו'. הגעתי לטנק ואמרו לי: 'יש גופה בצריח. תחלץ אותה'. טיפסתי, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי גופה. לסחוב גופה? עד אז הייתי מושבניק שסחב אשכולי בננות.

"אני מסתכל על ההרוג, ורואה שיש לו דרגות סא"ל על הכתפיים. זה היה מג"ד 71, משולם רטס ז"ל (בעל עיטור העוז על תפקודו במלחמה - ט"ז). הייתי בסך הכול חרמ"שניק פשוט והשם הזה לא אמר לי כלום. רק ידעתי שעומד מולי איש גדול, בריון של ממש. להוציא אותו מהצריח היה קשה מאוד - גם ברוחב וגם בכובד. הצלחתי רק אחרי מאמץ עילאי.

"פינינו אותו וחיכינו להמשך פקודות. מלפניי התרחשה מלחמה בוערת, ואני עומד בצומת כמו טמבל וחוטף ארטילריה ואש מקלעים בלי יכולת להתגונן. גיהינום. מאותו רגע, לאורך שני הימים הבאים התחילה רוטינה: היו קוראים לנו בקשר ואני מרביץ: 'קיבינימט. לא, לא עוד פעם' ואומר לנהג: 'יאללה, צביקה, סע'. היינו נכנסים לתוך שדה הקרב, והבלגן שם היה פשוט אוניברסלי. אני נוסע 'על עיוור', ובמקרה הטוב מסמנים לי עם פנס. אני רואה צלליות ומנסה להבין אם זה טנק ישראלי או סורי.

"היה שם בליל אחד גדול של כוחות. סלט של טנקים. ואני נוסע ביניהם, מקרטע עם הנגמ"ש לעבר איזה טנקיסט מסכן שמסמן לי עם הידיים או עם פנס. ואז חוזר חלילה. אוי, כמה שזה היה מעצבן. ברור לך שמסוכן. ברור שכולם יורים על כולם. הכול ברור, ואין לי אפילו איך להשיב באש. כל מה שראיתי זה דברים שעפים לכל הכיוונים מעליי, מצדדיי ומתחתיי.

"באחת הפעמים, היה רגע מסתורי שעד היום אני והנהג לא מבינים איך קרה: הוא נסע עם המדף שלו סגור ואני הייתי עם ראש בחוץ כדי לכוון בחושך. באיזשהו שלב, מתוך אינסטינקט, צעקתי לו: 'עצור'. הוא עצר ולפתע, משום מקום, טיל עבר לנו לפני האף - ופספס אותנו בסנטימטר. זה היה פשוט מדהים.

"ביום שלישי, סיירת חטיבה 7 נכנסה למארב קומנדו סורי בבוקעתה, מאחורי החרמונית. נהרגו שם 24 איש וכל קורס המ"כים של פלס"ר 7 הלך. עמדנו אז כחצי קילומטר אחורה, על הכביש, ולא הרשו לנו להיכנס ולחלץ, כי האזור היה מוכה אש. הטנקים של הגדוד נכנסו פנימה והביאו אלינו את הפצועים. באחת הפעמים הטנקים הביאו אליי לנגמ"ש קצין שהיה חבר קרוב שלי. הוא היה פגוע ראש קשה. עמדתי ליד הרופא ברגע שהוא הוריד לו את הקסדה, וחבר שלי נפטר לו בידיים. זה היה קטע קשה מאוד.

"רק למחרת אישרו לנו לפנות את הגופות שנשארו שם בשטח. נכנסנו, כמה נגמ"שים עם קצין חימוש, וכל אחד תפס נגמ"ש שממנו הוא היה צריך לפנות את הגופות. אני ירדתי לפנות, ובדיעבד הסתבר שכל היתר קפאו במקומם. טיפסתי על הנגמ"ש והיו שם גופות של נהג, מ"פ ולוחם. הייתה שמועה שהסורים מלכדו את הגופות, אז ירדתי עם נשק דרוך והעברתי בזהירות את היד מתחת לגופות כדי לוודא שאין שם מטענים ואין רימונים.

"פתאום שמעתי קול בתוך הנגמ"ש. כמעט חטפתי התקף לב. התברר שמכשיר הקשר שלי היה פתוח, וזה היה המג"ד שלי שדיבר. מצאתי את עצמי בתוך נגמ"ש, מנסה להתמודד עם המצב. את הנהג החלטתי להוציא עם הכיסא. אמרתי לגופה בשקט 'סליחה שאני זורק אותך. זה לא אישי', והשלכתי אותו מהנגמ"ש.

"באותו רגע, הסורים כנראה זיהו שאנחנו נמצאים שם, והתחילו להפגיז את המקום באש בלהות. העלינו את הנהג על אלונקה ורצנו לנגמ"ש. פצוע אחד הכנסנו פנימה ואת שני האחרים קשרנו מבחוץ, מתחת לרשתות ההסוואה. אני הייתי היחיד מכולם שהצליח לחלץ משם גופות, עד שמאוחר יותר כבר הגיעו קברנים מקצועיים. זה היה לא קל בשבילנו, אבל הייתה תחושה חזקה שפרענו חוב מוסרי עמוק כלפי החברים שלנו".