זרקו עלינו מטענים ובלוני גז. האירוע תפס מימדים מפלצתיים

אחרי איום באג 2000, נדמה היה שהרע כבר מאחורינו. מה עוד יכול היה להשתבש? עד שכעבור זמן קצר הגיעו אירועי אוקטובר 2000, יחד עם אינתיפאדת אל–אקצה, והזכירו לתושבי מדינת ישראל מה באמת צריך להטריד אותם: לא איומים וירטואליים, אלא איומים ממשיים.

אל"ם נזאר פארס, כיום סגן מפקד אוגדה 91, נכנס באותם הימים לתפקיד מפקד גדוד חרב. "הגדוד היה שייך אז לפיקוד הדרום, ואחרי חודשיים שפיקדתי על גזרת נחל עוז, הכול התפוצץ", הוא מספר. "חודש לפני כן, הובלתי השתלמות פיקודית בנושא האופן שבו יש להגיב במצב של הסלמה: מול מי מגורמי הפח"ע צריך לפעול, באילו דרכים - וגם מה צריך לעשות אם השוטרים הפלסטינים מחליטים לבצע ירי חי על המוצבים. אירוני שחודש לאחר מכן הייתי צריך להתמודד בעצמי מול אותם התרחישים בדיוק".

כשאינתיפאדת אל–אקצה פרצה, הותיר פארס את הפיקוד על הגדוד בידי סגנו ויצא אל מוצב צה"ל בצומת נצרים, שהוחזק על–ידי צוות מפלחה"ן גבעתי. ב–30 בספטמבר 2000 החלו להתפתח בצומת הפרות סדר נרחבות, שנמשכו לאורך שמונה ימים ולילות. במשך כל התקופה פיקד פארס על הגזרה הבוערת, החזיק את המוצב החולש על הצומת וניהל את חייליו באופן שאִפשר את בלימת ההמון שהסתער על חומות המוצב. על כך הוענק לו צל"ש מפקד פיקוד הדרום.

שדה קרב של ממש

מוצב "מגן 3" שניצב בצומת נצרים, אכלס בשלהי ספטמבר 2000 צוות לוחמים מפלחה"ן גבעתי בפיקודו של המפק"ץ, סג"ם עידן קוריס. לא הרחק משם שכן משלט של משמר הגבול, שהיה אחראי על פרוזדור נצרים. 80 מטר מולו הזדקפה עמדה ממוגנת של שוטרים פלסטינים. מאות מטרים בודדים ממנו הוקמו שני מבנים בגובה שש קומות שכונו "התאומים". בצמוד לחלקו הצפוני של המוצב עמד "המפעל", מבנה ענק שעמד כמו בריון מגודל.

בשל התמונה הטקטית הלא מעודדת, התקבלה בצה"ל החלטה, לפיה בעת הסלמה יפקד על מרחב המוצב מפקד גדוד. "זה היה בראש השנה, 29 בספטמבר 2000", נזכר אל"ם פארס. "קיבלנו מידע שעומדות להיות הפרות סדר באזור מוצב 'מגן 3' בנצרים. בהתאם להחלטה, נסעתי עם החפ"ק שלי ועם התאג"ד לכיוון המוצב. כדי להיערך להפרות הסדר, הכנסתי את פלוגה א' מהגדוד שלי לתוך נצרים כתגבור לפלחה"ן גבעתי, ואני יחד עם החפ"ק והתאג"ד נכנסנו בסביבות 5:00 בבוקר לתוך המוצב.

"יום שישי עבר בשקט. בליל שישי שוב הייתה הערכת מצב שהולכות להיות הפרות סדר מינוריות, כמו זריקות בקת"בים (בקבוקי תבערה - ט"ז), ולכן נכנסנו למוצב שוב בשבת מוקדם בבוקר. חברתי למפקד המוצב והיה פה אתגר פיקודי משמעותי, כי אני כמג"ד מצאתי את עצמי מפקד על מוצב מחלקתי מתוגבר, בלי שאני מכיר אף אחד מהחיילים. עד מהרה יצרנו שפה משותפת ותרגלנו תרחישים אפשריים, כולל ירי על המוצב.

"ב–9:00 בבוקר התחילה התקהלות סביב המוצב. גברים, נשים, ילדים ומבוגרים נאספו קרוב לצומת. באותו רגע עצרנו את כניסת השיירות של תושבי נצרים כדי למנוע חיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית, ונדרכנו. לפתע התחילו זריקות אבנים על המוצב.

"המוצב היה בנוי כך שבחלקו העליון היו עמדות בט"ש ממוגנות אבנים ולמטה היה מפלס לחימה ממוגן ירי. בשלב זה עדיין היינו במפלס הבט"ש. החלו זריקות אבנים מסיביות, גם מצד ילדים, ובינתיים השוטרים הפלסטינים נפרסו והתחילו להרחיק את הקהל. בפיקוד האוגדתי ידעו שהאירוע מתחיל להתגלגל, אבל יצאו מנקודת הנחה שהמצב נשלט.

"ככל שעבר הזמן, נזרקו עלינו גם בקת"בים, והשוטרים הפלסטינים איבדו שליטה על ההמון. לקראת 13:00 בצהריים הצומת התחיל להתרוקן מאנשים. הבנו שכנראה עומד להתפתח משהו יותר רציני. באותו רגע נתתי הנחיה לנטוש את העמדות של מפלס הבט"ש ולרדת אל מפלס הלחימה הממוגן.

"פתאום, התחיל ירי חם על המוצב, פחות או יותר מהעמדה של השוטרים הפלסטינים. פתחו עלינו באש גם ממבנה המפעל, ומ'התאומים' זרקו עלינו רימונים, מטענים ובקבוקי תבערה. אנחנו התבצרנו בתוך המוצב והתחלנו לנהל ירי שוטף בכל מיני אמצעים: מנשק צלפים, ממקלעים, ממקל"ר - ואפילו ירינו כמה טילי לאו דרך פתח בגג המוצב. בשלב הזה האירוע התחיל להתגלגל לשדה קרב של ממש והתחילו להגיע לאזור יותר ויותר גורמי פח"ע - בין אם על אזרחי ובין אם על מדים של שוטרים פלסטינים".

לא הייתה הפקרות

אל"ם פארס הבין שההמון הפלסטיני למעשה הטיל עליו ועל חייליו מצור. הוא החליט לחלק את הכוחות במוצב לשלושה חלקים נפרדים, ובראש כל קבוצת חיילים העמיד מפקד שיהיה אחראי על ניהול העימות בגזרתו. "נורתה אש מסיבית מכל הכיוונים. זרקו עלינו רימונים, מטענים ואפילו בלוני גז בוערים", נזכר אל"ם פארס. "לא ניתן היה להסתובב במרחב המנהלתי של המוצב, כך שלא הייתה גישה לא לשירותים ולא למקלחת. ביום הראשון גם לא היו חשמל ומים זורמים, אז שתינו מג'ריקנים לשעת חירום. הייתה לנו אספקה לימים ספורים, והמשכנו להתנהל מול האירוע שתפס מימדים מפלצתיים.

"הבנו שהמשימה שלנו עוברת מאבטחת השיירות האזרחיות לנצרים - להגנה על המוצב ולשמירה על חיי החיילים. זה היה אתגר לא פשוט. חטפנו כמות גדולה של אש, כשבנוסף כל טעות בתוך המוצב הייתה עלולה לגרום לפגיעה באנשים. הבנו שהדרך היחידה לשרוד היא לירות לכל הכיוונים ולשלוט באש. היו לא מעט מקומות שבהם הפלסטינים השתמשו בילדים כמגן אנושי, ודוגמה לכך היא שהם שלחו ילד כדי לחדור למוצב ולהוריד את הדגל.

"כשראינו שהילד מטפס על המוצב ומוריד לנו את הדגל, ביצענו ירי מדויק לרגליים שלו. אפילו במקרה הזה לא הרגנו אותו. השימוש בילדים כמגן אנושי מול צבא ערכי זה דבר בעייתי מאוד. ניצלו את ההומניטריות שלנו, אבל אנחנו לא הרמנו ידיים. שמנו דגל על איזה תורן והרמנו אותו מתוך המרחב המוגן, כדי לשמור על הדגל כסמל לאחיזה שלנו במצב ובמוצב.

"בלילות הפלסטינים המשיכו לירות, אבל פחות. בפיקוד שקלו לתגבר אותנו, אבל לא הייתה כוונה להכניס סד"כים גדולים, כי העריכו שההתפרעויות ייגמרו תוך יומיים–שלושה. מפקד האוגדה דאז, תא"ל יאיר נוה, ומפקד פיקוד הדרום, האלוף יום–טוב סמיה, היו איתי בקשר טלפוני כדי לוודא שהעסק בשליטה, ורצו לתת לנו צ'אנס לגמור את זה שקט.