לפתע, חדרה להכרתי התודעה שחסר לנו מישהו. חסר לנו הנווט

16 באוקטובר 1986 היה היום בו החל הקמפיין. סרן רון ארד, נווט פאנטום מטייסת "הפטישים" של בסיס חיל האוויר בחצרים, נטש בשמי לבנון את מטוסו הפגוע והותיר רעיה, ילדה קטנה ואומה שלמה להפריח בלונים כחולים אל רקיע של ייאוש. הטייס של אותו מטוס, רס"ן (מיל') אבירם ישי, הצליח לתמרן את מצנחו אל נקודת סתר בוואדי עמוק, ומשם חזה בחברו הנווט נוחת היישר לידיים הלא נכונות.

כמה עשרות קילומטרים משם, במוצב בירנית, עמדו באותו זמן זוג מסוקי קוברה בכוננות שגרתית. "זה היה יום חמישי בשבוע, 16:30 אחר הצהריים, ואנחנו היינו בתדריך לקראת גיחת אימונים - עד שלפתע נשמעה האזעקה", משחזר אל"ם (מיל') אסף מיטיב, קברניטו של אחד המסוקים. "רצתי להניע את מערכות המסוק, והקברניט של המסוק המוביל, עופר ניר, רץ להתעדכן בחמ"ל. לא היה לנו שום מידע. עברתי לערוץ המצוקה במכשיר הקשר במסוק, ושמעתי את הדו–שיח בין מטוסי חיל האוויר שהיו באותה עת בלבנון. לאט–לאט בניתי לעצמי תמונה מוגבלת: הבנתי שמדובר בנטישה של טייסים ישראלים בלב לבנון".

ההבנה הזו היוותה את אות ההזנקה לאחד ממבצעי החילוץ הנועזים והטרגיים ביותר שידעה זרוע האוויר הישראלית. ב–16 באוקטובר 1986 הוזנק זוג מסוקי "צפע" (קוברה) כדי לחפות על מסוק "אנפה" שנשלח לחפש צוות "קורנס" (פאנטום) שנטש את מטוסו בלבנון. הנסיבות בשטח מנעו מה"אנפה" לבצע את משימתה, ועל כן הציע מוביל מסוקי ה"צפע" לנסות ולחלץ את טייסי ה"קורנס". אולם תקלה שהתגלתה במסוק במהלך התקרבותו חייבה את חזרתו לבסיס.

צוות 2 במבנה מסוקי ה"צפע", אסף מיטיב (אז רס"ן) וסרן אבי חכמון, המשיך בתהליך החילוץ ואיתר את מקומו של טייס ה"קורנס". בהנחייתו, הצליחו מיטיב וחכמון לרחף מעליו בגובה נמוך ותוך סיכון רב, עד שהתאפשר לו ללפות בידיו את מגלשי המסוק. כשהתרחקו, טסו השניים בגובה ובמהירות נמוכים, על אף האיום שנשקף להם מהשטח. הם עשו זאת כדי שהטייס לא יחליק מהמגלשיים.

שני ניסיונות נחיתה שעשו מאוחר יותר בנתיב טיסתם לאורך חוף הים - האחד במטרה להושיב את הטייס הניצול על דלת תא התחמושת של המסוק, והשני כדי להעבירו למסוק חילוץ שחבר אליהם - לא צלחו מחמת אש אויב שנורתה לעבר המסוק. עקב כך, המשיכו רס"ן אסף מיטיב וסרן אבי חכמון בטיסתם, כשרס"ן אבירם יושב על אחד ממגלשי המסוק וחובק בזרועותיו וברגליו את המגלש. על כל אלה הוענק להם צל"ש הרמטכ"ל.

קיר כדורים בשקיעה

טייסי מסוקי ה"צפע" שעלו לאוויר ביום הארור ההוא שיערו בנפשם שהם עלולים להיקלע לצרה. הם ידעו כי המשימה שהוטלה עליהם לא תהיה פשוטה. "טסנו מעל הים במבנה. אוויר הים היה פסטורלי. השמש הייתה בזווית של שקיעה, וכל צידון ירתה עלינו מכל חור אפשרי", מספר מיטיב. "לפתע, הופיע מולנו קיר של כדורים נותבים על רקע השקיעה. לא ידענו אם להיכנס ללחץ או ליהנות מהמחזה המרהיב.

"שנייה אחרי זה, הודיעו לנו לקצֵר טווח לאזור הנטישה. מטוסי הקרב שהוזנקו לאזור ומנעו את ירידת הכפריים הלבנונים אל הוואדי בו צנח הטייס שנטש, נדרשו לחזור כי נגמר להם הדלק. זיהינו בתוך קיר הנותבים רווח שלא יורים ממנו. נכנסנו עם המסוקים דרך החריץ הזה, ועברנו לאזור עם ירי טיפה יותר דליל. יצרנו קשר עם האף–16 שהסתובב שם, והוא הכווין אותנו לוואדי ביחס למדורה שנוצרה במקום שבו הפאנטום התרסק.

"עופר, המוביל, יצר קשר עם הניצול וניסינו לחפות עליו עד שיבוא מסוק החילוץ. בתוך כל זה, הטייס האחורי של המוביל, בחור בשם אוהד, העלה הצעה שאולי ניכנס לחלץ אותו בעצמנו ונושיב אותו על דלתות תוף החימוש בתחתית המסוק. מיד קיבלנו אישור מהבור של חיל האוויר. המוביל אמר לי: 'אנחנו לוקחים את משימת החילוץ, אתה נשאר לחפות'.

"מדובר בוואדי עמוק מאוד, שבשעת הדמדומים הפך להיות שחור משחור. מצד אחד שלו היה כפר יחסית רגוע ומצדו השני היה כפר שלא הפסיק לירות. המוביל אמר לניצול לטפס לדופן הצפונית, צד הכפר שלא יורים ממנו. עשינו פנייה, המוביל עשה עוד איזה ריחוף ונכנס לוואדי. המוביל שאל את הניצול אם הוא טיפס כבר על הדופן, וזה ענה, תוך התנשפות כבדה ביותר, שטיפס 15 מטר על הדופן הדרומית.

"זה היה קול של בן–אדם שעשה את המאמץ הפיזי הגדול ביותר בחייו. אמרתי לעצמי: 'מה קורה עם הבן–אדם הזה? ביקשו שיטפס על הדופן הצפונית והוא טיפס על הדרומית, ועוד רק 15 מטר?' היה לי ברור שהבחור נלחם על חייו. הקול הדועך שלו עשה לי צמרמורת - ועד היום הוא יושב לי בראש.

"המוביל התחיל להנמיך. הוא הגיע אלינו מטייסת 'החרב המתהפכת', טייסת עם מורשת חילוצים שגדלתי עליה בתור טייס צעיר. אני זוכר שמלמלתי לטייס שלי: 'בואנ'ה, אבי, אתה רואה? זה המסורת שלהם'. אחרי איזה דקה המוביל פתאום הודיע לנו: 'נפגעתי. הייתה מכה בפח, יש לי הגאים קשים. אני מבטל את ביצוע המשימה'.

"פתאום מצאתי את עצמי על קרני הדילמה: מצד אחד יש למטה אדם שכרגע עשה את המאמץ העליון להציל את חייו, פשוט נלחם על חייו. אבל מצד שני, יש זוג טייסים שנפגעו ואתה יודע שאם הם יתרסקו עכשיו באמצע לבנון, אלוהים לא ימצא אותם. זו דילמה נוראית. בנוסף, יורים עליך מכל מקום, והפחד מהשחור מסביב הוא כל–כך גדול, שהנטייה שלי הייתה להגיד שאני ממשיך עם שני החברים שלי. הרי הניצול מתחתיי כבר אכל אותה, ולמעשה, ככה אני גם בורח מקן הצרעות הזה. קיבלתי החלטה להוביל את המוביל הפגוע שלי לחוף מבטחים, ובכך אולי למנוע עוד שני נעדרים. זה היה הפתרון האופטימלי בשבילי לצרה הזאת. האמת? הוקל לי מאוד.

"הוספתי כוח למסוק, התרוממתי, התלבשתי על המוביל שלי מאחור והודעתי לו: 'אני איתך'. ואז הוא אמר לי את המשפט הלא ייאמן הבא: 'אתה כבר ילד גדול. אנחנו נמשיך, תחלץ אותו אתה'. ברגע שהוא אמר לי את זה, בא לי ה'בום'. הרגשתי כאילו זורקים לי שק קמח על הכתף. פתאום התירוץ לבריחה מהמקום המקולל ההוא הפך לא רלוונטי. הבנתי שזה עומד להיגמר בבכי".

הומור שחור

מיטיב לא קיבל בהשלמה את המחשבה שעליו לסכן את חייו בוואדי השחור והבולעני, והינדס פשרה מתוחכמת. הוא קרא למסוק מטייסת 'החרב המתהפכת' המהוללת, שכבר היה בדרכו עם כבל ועם לוחמי יחידת החילוץ והפינוי הקרבי בהיטס 669. "חשבתי: 'הם גיבורים. הם כבר יעשו את העבודה - ואני ואבי נחזור בשקט לארץ'", מספר מיטיב. "אז קראתי בקשר ל'אנפה' ושאלתי איפה הם. הטייס שם גמגם לי איזו תשובה, ואמרתי לו: 'אני מדליק אורות. תחפש אורות בשמים מזרחית לצידון ותטוס לכיוון'. הדלקתי את האורות, ובבת–אחת כל הנותבים, שעד עכשיו עפו לכל עבר, התרכזו לכיווני.

"ראיתי את כל האש מופנית לכיוון שלי, ומתוך לחץ צעקתי לו: 'רואה את האורות?' ומיד כיביתי אותם. הוא השיב 'שלילי'. לקחתי איזה 300 מטר הצדה ואמרתי לו: 'תסתכל טוב. מזרחית לצידון'. שוב הדלקתי את האורות, שוב הנותבים רצו לכיווני, שוב כיביתי את האורות וצעקתי לו: 'ראית?' הוא עוד פעם ענה 'שלילי'.

"באותה שנייה ראיתי שבינינו לבין החרמון התרחש פיצוץ אדיר בשמים. שאלתי אותו איפה הוא ביחס לפיצוץ שהיה עכשיו ליד נבטיה. הוא ענה לי: 'ראיתי את הפיצוץ, אנחנו מזרחית אליו'. התברר שבגלל טעות בשדר המצוקה, במקום להגיע לאזור צידון הוא הגיע בכלל כמה עשרות קילומטרים מזרחית לשם - לאזור החרמון. הסתכלתי על מד הדלק - והמצב היה בקאנטים. לפי החישוב שלי, היה שם מספיק בקושי כדי לחזור לארץ. אמרתי לעצמי: 'איט'ס נאו אור נוור', עכשיו או לעולם לא. זה היה נורא. לפתע חדרה להכרתי ההבנה שאין מישהו אחר שיעשה את העבודה הזאת. רק סחבק.

"אמרתי לאבי: 'אין ברירה. אנחנו נעשה את זה. תגיד לניצול שאנחנו עושים מעליו מעבר'. זה היה פחד נוראי. עברנו מעל הניצול בגובה 1,500 רגל, והוא אמר: 'אתם מעליי'. החלטנו שכל אחד מאיתנו יבחר נקודה על הקרקע, שתהווה נקודת ייחוס למיקומו של הניצול בוואדי. ביצענו מעבר נמוך עם המסוק ושוב בחרנו נקודת ייחוס משותפת: כתם לבן במדרון השחור - המצנח של הניצול שנתפס על עץ פטל. סיימנו עם המעבר הנמוך, והתחלנו לחוג מעל האזור. היינו ניצבים לוואדי ב–90 מעלות, ובבת–אחת הורדתי את אף המסוק והאצתי במהירות הכי גבוהה שהוא אי פעם טס בו.

"בבת–אחת, האווירה בקוקפיט הפכה לאווירה של הומור שחור. אבי זוכר שבמהלך הצלילה אמרתי משהו כמו: 'הולך לרוץ פה צל"ש', והתחלתי לקריין כמו בטקס 'ועל כך ניתן להם עיטור הגבורה'. בינתיים רץ לנו בראש סרט ש'או שמשהו יצליח לנו כאן, או שעוד שנייה שנינו נהיה לידו בוואדי'. יישרתי את המסוק במהירות גבוהה ושמעתי את הפחים רועדים. הגעתי מעל הנקודה, ופניתי במקביל לוואדי במהירות גבוהה. נחתנו 'עם הרוח'. ראיתי שהאש מאחוריי, הורדתי את האף לתוך הוואדי, והחלטתי שאיישר את המסוק בנקודה הכי נמוכה שאעז.

"כשהירח התחיל לעלות, קיבלנו שיחה על הקשר ממפקד חיל האוויר, ששאל לשלומנו. הסתכלנו דרך החופה וראינו את כל הנותבים האדומים שחולפים לנו מעל הראש, אבל החלטנו לענות בהומור השחור שכבר שלט בקוקפיט, ואמרנו: 'מח"א, אל דאגה. אין סיכוי שיפגעו בנו'. חזרנו לדבר עם הניצול, שהקריא לנו טווחים. צעקתי לאבי: 'תגיד לו שיפסיק לקשקש, ותסביר לו מה הוא צריך לעשות'. הפניתי את המבט לדופן החשוכה של הוואדי וזיהיתי בזווית העין משטח ישר, כמו שן סלע שבולטת מהדופן. והסתכלתי על מד הדלק - ואין דלק. חשבתי שאם אצליח להניח מגלש אחד על שן הסלע הזו אז חלק ממשקל המסוק ינוח ואוכל להוריד כוח מהמנוע. הייתי אופטימי".

מחזה נורא מוזר

מיטיב, כיום טייס ותיק ב"אל על", יודע למי יש לזקוף את רוב הקרדיט על הצלחת ההימורים שלקח בגיא הצלמוות הלבנוני. "הכול מזל", הוא מכריז. "כל האירוע הזה, מתחילתו עד סופו, הוא צירוף של מקרים ומזלות".

ובכל זאת, היה צורך גם במיומנות. "כדי לשים את המגלש על שן הסלע, היה עליי לוודא שהרוטור לא פוגע במדרון", מספר מיטיב. "אימצתי את העין, וראיתי שהרוטור מתחיל לעורר רוח ולהזיז את השיחים על דופן הוואדי. הבנתי שזה מסוכן, והתחלתי להסיע את המסוק לאט–לאט. אבי ישב בתא הקדמי עם הקוקפיט פתוח, אני הטסתי מאחורה ולא ראיתי שום דבר.

"התחלתי בתהליך ההתקרבות. התקרבתי סנטימטר אחר סטנטימטר והסתכלתי על הרוטור. לפתע, ראיתי בזווית העין גוף שחור רץ על שן הסלע לכיוון ההליקופטר ונעלם. בשנייה הראשונה חשבתי שמדובר בחזיר בר. אבל ברגע שהוא לא חזר, חשבתי לעצמי: 'למה שחזיר בר ירצה להתאבד?' שנייה אחרי זה שמעתי במכשיר הקשר צעקה: 'סע'.

"שאלתי את אבי מה קורה והתברר שזה היה הטייס. אחרי שנייה הניצול צעק עוד פעם: 'סע כבר'. בדיעבד אני יודע שהוא זינק, תפס את הקשת כך שהמגלש תפוס לו מתחת לבתי השחי - וכל משקל גופו תלוי על שלד המגלש ולא על שריר היד.

"בתודעה שלי, אחרי שהבנתי שמדובר בניצול, שיערתי שאם הוא אומר לי 'סע' זאת אומרת שהוא תלוי עכשיו על יד אחת. אלא שאפילו האצבעות של אלוף העולם בטיפוס קירות לא יוכלו להחזיק טיסה שלמה במגלש כמו על מתח. זה לא היה מקובל עליי. החלטתי שאוריד את הבן–אדם, ואבי יסביר לו איך להיתלות. עברו שלוש שניות, ושמעתי שלוש דפיקות על הפח של המסוק ואחר–כך צעקה בקשר: 'סע'. אמרתי לעצמי: 'זה לא יכול להיות'. שאלתי את אבי מה קורה, והוא עם חצי גוף רכון בחוץ אמר לי: 'זה בסדר. הוא תלוי יציב'.

"הצצה אחרונה במד הדלק הראתה שאין הרבה דלק. הסתכלתי קדימה וראיתי רק מדרון תלול מאוד ומין גבעה של אורות מכפר נוסף שהיה שם. הוספתי כוח למנוע והתחלתי לטפס במקביל למדרון. עלתה שאלה נוספת: מהי מגבלת המהירות במסוק עם אדם תלוי. הייתי בטוח שהוא לא יחזיק. חשבתי לעצמי שזה ייגמר לא טוב. מדי פעם צעקתי לאבי: 'מה קורה?' והוא פתח את החופה ואמר: 'הכול בסדר'. הבנתי שאני צריך להביא את המסוק הזה הכי מהר שאני יכול.

"הכפר הלך ונגלה בפניי, עד שראיתי את הרחובות והמרפסות בגובה העיניים. ואז חשבתי: אולי אטוס בתוך הכפר? ככה שאם הניצול ייפול, לפחות הוא ייפול בתוך הכפר ולא ייהרג מהנפילה. האצתי ל–50 קשר והתחלתי לטוס דרך הרחוב הראשי בכפר, לכיוון הים. השעה הייתה 18:30 בערב, עדיין דמדומים. טסתי בתוך הרחוב וראיתי אנטנות טלוויזיה על הגגות, ומסביבי אנשים יוצאים מהמרפסות ומסתכלים. חששתי שהם יתחילו לזרוק על הטייס התלוי סכינים ומזלגות.

"שוב האצתי, והמסוק כולו היה מואר מתאורת הרחוב. מחזה נורא מוזר. חצינו את הכפר במהירות, וירדנו בירידה תלולה לתוך מישור חוף הים. מרחוק כבר ראיתי את המעגן של נהר הזהרני. חוף מבטחים. הורדתי את האף של המסוק וטסתי במהירות לנקודה. הבנתי שהזמן הוא פקטור. שוב האצתי, והעזתי להגיע ל–100 קשר יחד עם הניצול התלוי.

"הגעתי לזהרני, עברתי מעל המזח, מעל גלי הים - והתכוונתי לנחות על החוף. הדבר הבא שעבר לי בראש היה רק שהבן–אדם לא יעזוב מוקדם מדי וישבור את הרגליים. עצרתי בגובה מטר, הוא הבין וקפץ. חיכיתי לראות את הדמות שלו מתרחקת ונחתתי לידו.

"באותה שנייה בדיוק נורו עלינו שני צרורות של מקלע 0.5 מ"מ: אחד עבר מעל החופה שלי ומתחת לרוטור, והשני בא בעקבותיו. הניצול זיהה את הירי, לא חשב פעמיים, זינק על המגלש השקוע בחול והתיישב עליו כך שהמגלש עבר לו בין הרגליים. אבי צעק לי: 'הוא יושב יציב', ואני בבעיטה סובבתי את ההליקופטר 180 מעלות לכיוון הים. מקסימום כוח".

מחושך לאור

מסוק הקוברה של מיטיב טס בגובה 30 סנטימטר מעל גלי הים ואסף מהירות בקרטוע רב. "המסוק לא זז ומתתי מפחד כי ראיתי איך הנותבים רודפים אחריי ועושים שפריצים במים", הוא נזכר. "לאט–לאט, מגובה של 50 סנטימטר עליתי לגובה מטר, הגברתי את המהירות ופניתי דרומה. פתאום שמעתי בקשר: 'הומייה 2, אני יושב עליך'. זה היה מסוק מטייסת 'ציפורי המדבר' שהיה בכוננות בחיפה עם צוות התערבות. אמרתי לו: 'נמצא מקום חשוך על החוף ואעביר לך את הניצול'.

"הסתכלתי על מד הדלק והגעתי למסקנה שאם אעצור במקום חשוך, אוריד את הניצול ואעביר אותו למסוק השני - יש לי סיכוי להגיע לראש הנקרה. הגענו לאזור צור וזיהיתי אזור שחור משחור. התקרבתי לנחיתה והגעתי למקום שבו רואים את קצף הגלים. היה כבר חצי ירח.

"ושוב אותו העיקרון: הגעתי מהר ונעצרתי בגובה מטר מהאדמה. הורדתי אותו ונחתתי לידו. סובבתי את הראש כדי לראות את הניצול מתרחק, ופתאום אור חזק, כמו של פרוז'קטור, האיר אותו. חטפתי צמרמורת בכל הגוף. זה היה אבירם - הטייס הנערץ עליי בקורס הטיס. הוא היה בלונדיני, עיניים ירוקות, קול בס, בחור מדהים. הטייס האולטימטיבי. לא האמנתי. זה אבירם? הטייס הזה שכל החזות שלו אומרת מִסְכֵּנוּת? שכל הפרצוף שלו מלא בדם? שכל הסרבל שלו קרוע גזרים–גזרים כמו בסרטים של רובינזון קרוזו?

"הוא עמד עם פה פעור, ידיים באוויר ולא האמין למראה עיניו. סובבתי את הראש לאחור וראיתי פיצוץ אדיר של אר–פי–ג'י. סובבתי את הראש לצד שמאל - ופיצוץ נוסף. לא נחיתה ולא נעליים. אבירם רץ והתיישב על המגלש, ואני שוב בעטתי בדוושות והמראתי. העליתי את המסוק למהירות מרבית של 120 קשר ולאט–לאט ראיתי את רגל הפיל של ראש הנקרה הולכת ומתקרבת. התחושה היא עילאית. אתה מבין שעשית את זה. אתה יודע שהעסק הזה הולך להסתיים בטוב.

"עברנו את רגל הפיל, לקחתי פנייה שמאלית הדוקה, פניתי לכיוון החוף, נעצרתי בגובה מטר, ואבירם פשוט נפל למטה תשוש לגמרי. אמרתי למסוק שמאחוריי לאסוף אותו ל'רמב"ם' ואני המשכתי לבירנית. נחתנו בבירנית עם טיפת הדלק האחרונה. שם הגיע אלינו מפקד האוגדה, לחץ לנו את היד ושנייה אחר–כך אמר לנו לקחת את המסוק הרזרבי ולטוס לחיפה.

"השעה הייתה 20:30 בערב. המולה בקשר. מלא אורות מהבהבים, המון מסוקים באוויר. רק נחתתי, וכבר תפס אותי ביד איזה חייל וגרר אותי אחריו. הלשון שלי הייתה מנופחת, הגרון יבש. הייתי חייב לשתות משהו, לא הייתי מסוגל לדבר. החייל הוביל אותי לתוך בסיס צבאי ושם הגענו למין צריף קטן. הוא פתח את הדלת ודחף אותי לתוך החדר.

"נכנסתי מסונוור מחושך לאור והדבר הראשון שאני רואה מולי זה את הרמטכ"ל משה וחצי (משה לוי - ט"ז). מאחוריו עמדו כמה אל"מים וכל הקירות בחדר היו מלאים במפות. קיבלתי צמרמורת בכל הגוף. קפאתי. ברגע אחד נזכרתי שלמטוס פאנטום יש טייס ויש נווט. לפתע, חדרה להכרתי התודעה שחסר לנו מישהו. חסר לנו הנווט".