בחוץ שמעו רק יריות, לחבר'ה לא היה מושג אם מתנו או נחטפנו

מקץ שלוש שנים בהן כתבתי בעיתון זה את מדור "צומת גיבור", אני משתחרר מהצבא בקול תרועה רמה. את כתבת הפרידה ביקשתי להקדיש לבחור שהיו לי הזכות והעונג ללמוד יחד איתו באותו התיכון, ואף לשחק עמו באותה קבוצת כדורעף.

סמ"ר (מיל') זיו דניאלי תמיד מוקם בעמדת המנחית. כקונטרה, אני הייתי המוסר. במשך שנים אני הייתי מרים להנחתה והוא היה מזנק קדימה ושותל את הכדור בשטח היריב. רצה הגורל ולפני כשנה וחצי, בעת מבצע "עופרת יצוקה", שחזר דניאלי ימיו כקדם, וברגע האמת זינק קדימה ושתל את הכדור בשטח היריב. זה נגמר בהנחתה.    

ב–14 בינואר 2009, סרק גדוד פתן את שכונת סלאטין בעיירה ג'באליה בצפון רצועת עזה. במהלך הסריקות, נתקל כוח מפלוגת החוד במחבלים בתוך מבנה. חוליית החוד הראשונה, בפיקודו של מפקד המחלקה, סגן עומר דורי, נתקלה במחבל, ובעקבות חילופי האש נפגע מפקד המחלקה.

דניאלי, שהיה ממוקם עם כיתתו מחוץ למבנה, הבין שמתנהלת היתקלות בתוך הבית וכי הקשר עם החוליה נותק, חתר למגע מול המחבלים, חבר תחת אש למפקד המחלקה, טיפל בפציעתו וניהל חילופי אש עם המחבלים. על מעשיו אלו הוענק לו צל"ש מח"ט הצנחנים.

לא הבנו מה קורה

ב–25 בדצמבר 2008 קיבל דניאלי, אז מ"כ במחלקת החוד של פלחו"ד 101, בשורה משמחת: "אתה יוצא חמשו"ש". הצנחנים תפסו אז את קו עזה מוכה הפצמ"רים, ובלהט הפעילות המבצעית וסגירת השבתות האינטנסיבית, יציאה לאתנחתה בבית נשמעה כחדשות טובות במיוחד. אך למישהו בקומה ה–14 של משרד הביטחון היו תוכניות אחרות עבור יום שבת ה–27 בחודש.

"אמא שלי העירה אותי בשבת בסביבות 13:00 בצהריים, הייתי שיכור הרוג מעייפות אחרי מסיבה. פקחתי עיניים, ופתאום ראיתי בפלאפון איזה מאה הודעות ושיחות שלא נענו מאנשים מהצבא", משחזר דניאלי. "אני מתיישב בסלון ורואה בחדשות שחיל האוויר כבר מפרק את עזה. מיד התקשרתי למ"פ שלי, והוא אמר לי: 'כמו שאתה, שים עליך מדים, תארגן תיק וטוס לבסיס'.

"התקשרתי לכמה חיילים מהפלוגה שגרו באזור, נתתי נשיקה לאמא - ואבא שלי הקפיץ אותי לבסיס בעזה. הגעתי למוצב, שהיה ליד מחסום ארז, והיה ברור שהולך להיות הרבה אקשן. הרי לא מקפיצים סתם ככה חיילים, ועוד בהקפצה כזאת רועשת. ובאמת, קיפלנו את כל הציוד, סגרנו את החדרים - ועוד באותו ערב פלוגות מקורס מ"כים ומקורס קצינים הגיעו להחליף אותנו.

"ירדנו דרומה לאיזה בסיס ענק שהיווה נקודת כינוס, ושהינו שם עם גדודים של גולני וגבעתי. סידרו לנו שם מיטות והעברנו שם את הלילה. בתור חלק מהסגל, הייתי כל הזמן בתדריכים. אמנם המבצע הזה היה כתוב כבר מזמן, אבל היה צריך לכתוב הערות ועדכונים כדי להוציא אותו אל הפועל במהירות האפשרית.

"כעבור יומיים בערך, התחיל הטרטור האמיתי של 'מחר נכנסים'. בכל יום, במשך שבוע ימים, אמרו לנו: 'מחר על הבוקר נכנסים. תכינו את עצמכם'. היינו קמים בבוקר - ושום דבר. היה מגיע הלילה - ולא נכנסים. ככה עבר יום אחרי יום אחרי יום, ונוצר מצב מאוד לא נעים: בכל ערב אתה מכניס לעצמך לתודעה שמחר אתה נכנס לעזה, ולמחרת אומרים לך: 'לא, לא היום'. זה מתחיל להכניס אותך לשאננות. בעיה נוספת הייתה לשמור על החיילים באדרנלין גבוה, כי על שאננות משלמים מחיר כבד בקרב.

"לקראת סוף השבוע הגיעו המח"ט והרב הצבאי הראשי לשאת דברים, וכולם איחלו לנו 'בהצלחה'. הבנו שיום הכניסה מתקרב. ואז ביום שבת, 3 בינואר 2009, קמנו בבוקר, ארגנו את הדברים ועלינו על אוטובוסים. כל אוטובוס נסע בנתיב שונה, וכל גדוד מהחטיבה נכנס לרצועה ממקום אחר. אנחנו נכנסנו מצפון, וראינו אזור מלחמה: ספינות חיל הים ירו טילים והמטוסים הפציצו בכל מקום. האש צנחה מהאוויר, מהים ומהיבשה - ועזה בערה. עמדנו קילומטרים ספורים לפני כל זה, וזה היה פשוט מדהים. התחלנו לשמוע בקשר דיווחים על היתקלויות עם מחבלים, ובשלב הזה אתה כבר בסרט אחר לגמרי.

"הגענו לשכונת אל–עטטרה מצפון. ההליכה הייתה ממש על חוף הים. היינו בטוחים שנראה מחבלים, אבל כמעט כל הבתים היו נטושים. זה היה קצת מאכזב, כי אנחנו היינו המחזור שהתגייס אחרי מלחמת לבנון השנייה, והיינו בטוחים שבמבצע הזה ניתקל בפעם הראשונה. אבל בשלב הזה, כשעוד לא ראינו מחבלים בעיניים, היו חבר'ה שהגישה שלהם הייתה של 'יאללה, זה כמו קו. לא רואים אף אחד'. זה לא שמישהו זלזל, אלא שבהתחלה קצת קשה להבין שאתה במלחמה. ככל שהעניינים התחממו, ככה נהיינו חדים יותר.

"כמעט שבוע לאחר הכניסה לרצועה, נכנסנו למחנה הפליטים ג'בליה. זה היה מטורף: חצי מחנה היה שרוף, הכול אש ועשן, עיי חרבות. לא הבנו בכלל מה קורה. התחלנו להתקדם ולסרוק את הרחובות. לכל בית נתנו סימון בקשר: לכל אחד מהבתים של הפלוגה שלי ניתן שם קוד מ–1 עד 7. התרגולת הייתה שמחלקה אחת נכנסת לבית הראשון ומחפה על המחלקה השנייה שנכנסת לבית הבא בתור, וכך הלאה. 

"נכנסנו לבית הראשון, ומצאנו שם מלא כלי נשק ותחמושת: קלאצ'ניקובים, רובי ציד, רימונים, סכינים ומטעני חבלה. זה הרגיש כאילו החמאסניקים השאירו את הדברים וברחו. עם זאת, זה הריח מוזר, כי אתה אומר לעצמך: 'ג'בליה זה המעוז - אז איך זה יכול להיות שכלום לא קורה פה?'

"לאחר זמן קצר התחלנו למצוא את המטענים שלהם. רק מה, כל המטענים הופנו לצד השני. בדיעבד, הסתבר לנו שחמאס יצאו מנקודת הנחה שאנחנו נתקוף ממזרח למערב, אבל המג"ד שלנו פעל בחוכמה והחליט לאגף אותם ולתקוף ממערב למזרח. ככה ניצלנו ממלכודת אש".

לפתע הושלך רימון

מחלקת החוד סיימה לסרוק את הבניין הראשון בתור והחלה להתקדם לעבר הבניין הבא ברשימה, הבית הרביעי. "המ"מ, סגן עומר דורי, נכנס לתוך הבית עם הקשר, הנגביסט והקלע. אני הייתי מפקד הכוח השני", מסביר דניאלי. "זה היה אמור לעבוד ככה: הם נכנסים לחדר הראשון, מטהרים אותו ואומרים לי בקשר: 'זיו, תמשיך הלאה'. אז אני הייתי אמור לעבור את הכוח של המ"מ ולהמשיך לטהר את שאר הבית עם הכוח שלי.

"וכך היה. הקצין והכוח שלו נכנסו מהכניסה האחורית, וכפי שנהוג, שחררו כמה כדורים בבודדת לעבר מקומות אסטרטגיים שהמחבלים יכלו להתחבא בהם. שמעתי 'באם, באם, באם' - ולפתע התחלתי לשמוע צרורות. זה היה כוח אש מטורף. בחיים שלי לא שמעתי עוצמה של כזה צרור.

"ואז התרחש אצלי תהליך של שנייה במוח, אמרתי לעצמי: 'או–קיי, משהו פה לא בסדר. יש היתקלות'. החלטתי להיכנס. רצתי פנימה באמוק ואפילו לא שמתי לב שחלפתי על פניהם של שני חיילים מהכוח שנפצעו מרסיסים ברגליים וגררו את עצמם החוצה.

"ישר כשנכנסתי זיהיתי מקור אש מהדלת לידי, ופתחתי לעברו באש. עוד לא ראיתי את הקצין שלי ואת החייל שנשאר איתו, אבל הבנתי שהם בעומק הבית - וזה מצב שעלול להסתיים בחטיפה. החזרתי אש למקור שירה עליי, ונכנסתי לתוך הסלון. תפסתי זיג והמשכתי לירות לעבר מקור האש. לפתע הושלך עליי רימון. איך שזיהיתי אותו מתגלגל אליי, רצתי פנימה לתוך החדר. תוך כדי ריצה, קלטתי בעין את הקצין שלי שוכב בצד עם כדור ברגל ואת מספר 2 שלו, סמ"ר אלכס דינקוב, מחזיר אש למקור הירי.

"היה בלגן אימים, ורימונים הושלכו שם בלי הפסקה. בשלב מסוים צעקתי למספר 2: 'אלכס, זה זיו', כדי שלא יירה בי בטעות. רצתי קדימה ועברתי עם הגוף דרך קו האש - וחברתי אל אלכס. אלוהים יודע איך לא נפגעתי. הסתכלתי שמאלה, וראיתי את הקצין שלי שוכב פצוע. אמרתי לאלכס: 'אתה תחזיר אש לכיוון המחבלים, ואני אטפל בעומר'.

"חבשתי את הקצין וטיפלתי בו, בזמן שאלכס מחפה. דיווחתי בקשר, אבל לא הייתה תשובה. התברר שהקשר לא עבד. בשלב הזה התחיל לחץ. שלושתנו נתקענו בתוך המבנה בלי קשר עם הכוח שמחכה בחוץ - והבניין גדול ומפותל. החבר'ה בחוץ שמעו רק יריות, ולמג"ד ולמ"פ לא היה מושג אם מתנו או אם חטפו אותנו. אין, לאבד את הקשר בכזאת סיטואציה זה פשוט חוק מרפי.

"אז אנחנו יורים, יורים ויורים. לפתע קלטתי דרך החלון קצין מהפלוגה שעמד למטה בחוץ. צעקתי לו: 'תביא סולם, אני רוצה לחלץ את המ"מ'. אני פשוט הרמתי את עומר, הנחתי אותו עם הגב על הסולם, והגלשתי אותו למטה משהו כמו חמישה–שישה מטרים. החבר'ה בחוץ תפסו אותו, ואחריו ירדנו גם אלכס ואני.

"הגענו למטה, ומאותו רגע התחלתי לנהל את העניינים. ספרתי את החיילים שלי, בדקתי מי פצוע ומי לא, והעליתי אותם לטנקים - שפינו למסוקים. הטיפול הרפואי היה מעולה, וגם הפציעות לא היו יותר מדי חמורות, כך שדי מהר חילצנו את כולם. תוך זמן קצר כבר הובלתי את האנשים אל הבית הבא בתור, שבסוף פוצץ על–ידי חבר'ה מהנדסה קרבית.

"בסופו של דבר, אתה רואה שזה לא היה כזה נורא. אתה מבין שניתקלת - ובכל זאת יצאת מזה בריא ושלם. אתה מבין שהם חיכו לנו - ועדיין ניצחנו. אז אתה מבין שצה"ל לימד אותנו טוב".