אנחנו טסים ומחפשים. לך תמצא קומנדקר בתוך שיטפונות

למתגייסים של שנות ה–2000 קשה עם חוסר הוודאות. הנגישות הרבה למידע הופכת כל מלש"ב לחוקר פרטי קטן שמברר כל פרט על מיונים וגיבושים, ממלא שאלון העדפות ויודע לפי תאריך הגיוס בדיוק לאן פניו מועדות. כשרס"ם (מיל') עופר רוזן התגייס, לפני יותר משלושה עשורים, התמונה הייתה קצת שונה.

"לפני הגיוס לא ידעתי בכלל מה מחכה לי", משחזר רוזן. "אמרו לי בבקו"ם שלפי הנתונים נמצאתי מתאים לקורס טיס, ונסעתי לחצרים עם כל מי שהתקבל. כמו מרבית החבר'ה, נשלחתי הביתה אחרי חצי שנה. שאלו אותי מה אני רוצה לעשות בהמשך, ואמרתי שאני רוצה להיות בהליקופטרים. אחרי כמה ימים נשלחתי לקורס מכונאי מסוקים בבית־הספר הטכני של חיל האוויר. רוח ההתנדבות גרמה לכך שכמעט כל אחד קיבל את מה שהוא רצה. לא היה צורך בכנסים שבהם אנשי צבא באים לבתי־ספר ותוכניות כאלה".

כבר עם כניסתו לתפקיד, עמדה רוח הפטריוטיות של רוזן למבחן. ב–20 בפברואר 1975 הוזעק מסוק, שעליו היו רוזן ועוד שלושה אנשי צוות, על מנת לחלץ נוסעי אוטובוס שנסחף בשיטפונות באזור ואדי פארן. בנוסף, הציל צוות המסוק ארבעה קצינים שיצאו על קומנדקר כדי לעזור, ומצאו את עצמם נאבקים באיתני הטבע. על התושייה בביצוע פעולות החילוץ הוענק לרוזן צל"ש מפקד חיל האוויר.

הטייסת בלי הגדר

גם אחרי שהודח מקורס הטיס באמצע הדרך לא ויתר רוזן על חלום התעופה, ונשלח - בהתאם לבקשתו - לקורס מכונאי מסוקים בבית־הספר הטכני של חיל האוויר. במסגרת הלימודים זכה רוזן להיכרות מעמיקה עם מערכות מסוקי ה"יסעור", אך זכה גם להכיר מילה מלחיצה במיוחד - "ניפוי". אך הפעם רוזן שרד וסיים בהצלחה את ההכשרה, שלאחריה שובץ בטייסת "מובילי הלילה".

"כשסיימתי את הקורס הגעתי לתל נוף כדי לקבל שיבוץ לטייסת. שם חיכו כבר חיילים של טייסת 'מובילי הלילה', כיוון שהיה להם מחסור בכוח אדם", מתאר רוזן. "הם אמרו לי ולעוד שלושה חבר'ה שסיימו איתי את הקורס להגיד בשיחת המיון שאנחנו רוצים לשרת ב'טייסת בלי הגדר'. נשלחנו ל'מובילי הלילה', ולהפתעתנו ראינו בטייסת מסוקי סופר פרלונים ולא 'יסעורים', כמו שציפינו.

"הסופר פרלון נחשב אז למסוק נחות מאוד, מכיוון שמשקל ההמראה שלו היה נמוך מאוד. כלומר, אם רצית לקחת חיילים בפנים, היית צריך להוריד ממנו ציוד או לרוקן חלק ממיכל הדלק. רוב המכונאים בטייסת היו ותיקים, אז הם חיכו ל'ביז'ונים' שיבואו, כדי שיהיה אפשר להתעלק עליהם. הגענו, החבר'ה החדשים, וכמובן שהתחילו להתעלק עלינו. התחלנו לעשות שם את כל העבודות השחורות, וגם הריצו אותנו כדי שנעבור כמה שיותר הסמכות ונוכל לעשות בדיקה יומית ואפילו בדיקה לפני טיסה.

"בשבועיים שקדמו לפרוץ מלחמת יום הכיפורים הייתי בטייסת. כל יום, לפחות פעמיים ביום, היו אומרים לנו: 'תחליפו את המסוק מצורה כזו לצורה כזו'. יש שתי צורות בסך הכול שאפשר להחליף ביניהן בסופר פרלון: או להכין אותו לסחיבת אלונקות או לקראת התקנת מערכות לוחמה. היום אני מבין גם למה הריצו אותנו. פשוט פעם היה מידע כזה ופעם כזה, זה אמר ככה וההוא ככה.

"יום לפני שהמלחמה התחילה היינו מוכנים כבר להביא מכה שלא תתואר. המסוקים טסו מפה לשם, משם לפה - לכל הכיוונים. כשהיה צורך, העבירו חלק מהמסוקים שלנו לאל–עריש לגף חדש שנפתח שם. מי ייקח שם את כל האחריות למסוקים - להחזיק, לקבל, לתקן? אנחנו, הצעירים, שהיינו בסך הכול חמישה חודשים בטייסת. סמכו עלינו כי ראו שיש לנו רצון. ובאמת, אפילו באנו לראות איך מחליפים לטייס אוטומטי בסופר פרלון, ונתנו לנו להשתתף בזה. היום זה לא עובד ככה. היינו מאוד מיוחדים ברצון שלנו.

"בסוף 74' הוסמכתי להיות מכונאי עוזר. מדובר בשלב מקדים, שבו אתה לומד לעשות את כל מה שהמכונאי המוטס מבצע בשגרה. מכונאי מוטס הוא הבחור שיושב בין שני הטייסים ועוזר להם להטיס את המסוק - לא ידנית, אבל על–ידי כך שהוא מסתכל על כל מיני מערכות.

"הדבר הראשון שמלמדים מכונאי עוזר הוא להפעיל את המנוף. זה כולל הרבה טיסות אימונים של חילוץ ניצולים ביבשה ובים. מאותו רגע אתה הופך להיות מכונאי עוזר שהוא חלק מהצוות, ואז אתה מתחיל לעשות כוננויות".

ראות שכזו

בליל ה–20 בפברואר היה סמל רוזן בתורנות. הוא ניסה להירדם, אך צליליה הצורמים של אזעקת הבסיס, המעידים על מקרה חירום, הקפיצו אותו ממיטתו. הוא רץ לעבר המסוק והחל להכין אותו לקראת התנעה. באותו לילה חורפי התקבל דיווח מאזור הערבה על קבוצת מטיילים שעמדה על גג אוטובוס באזור ואדי פארן ונזקקה לפינוי מידי, בטרם יסחפו המים את הלכודים אל תוך הנחל.

בדרך לביצוע מוצלח עמדו בפני צוות החילוץ שלוש בעיות: ראות, מיקום וחוסר מיומנות. יחידת החילוץ והפינוי הקרבי בהיטס (669) הייתה בימים ההם עוד בשלבי הקמה, ואת פעולת החילוץ היו צריכים לבצע חיילים שעל אף רצונם הטוב הרב, היו בעלי ידע טכני מועט מאוד בנושא פעולות חילוץ מורכבות. לכך לא תרמה העובדה שכדי להגיע לתיירים הלכודים על גג האוטובוס, היה צריך להתקרב לגבול עם ירדן - מצב שעורר את החשש שהמסוק יחצה את קו הגבול בטעות.

לכאב הראש הזה התווספה העובדה שחורף 1975 היה מהקשים ביותר שפקדו את מדינת ישראל בהיסטוריה הקצרה שלה, והערפל הכבד שכיסה את הארץ באותם ימים הקשה מאוד על יכולות הניווט של טייסי המסוק. "אני בספק אם עד אז היה חורף גשום כזה בישראל, והיה מדובר גם באזור שמועד להצפות. גם היום כשאני שומע את צירוף המילים 'ואדי פארן' זה חוזר אליי, ואני מסתכל לראות אם זה דומה למה שהיה פעם", מספר רוזן. "אבל מאז כבר סללו כביש עם גשר. זה כבר לא מה שהיה פעם, אז לא היה שום דבר שעבר מעל הנחלים האלה.

"הגענו עם כל הצוות, ראינו שמעונן מאוד והבנו ששדה הראייה בדרך לערבה יהיה לא מיטבי בלשון המעטה. למרות זאת, הקברניט החליט שיוצאים לדרך. מדובר בחיי אדם, זהו. לא מזלזלים. אני לא אשכח שבדרך עברנו קרוב מאוד לגבול עם ירדן. טסנו באמצעות בקר ובאיזשהו שלב הוא הזהיר אותנו שאנחנו קרובים לעבור את הגבול. הגענו קודם כול לקיבוץ הסמוך לוואדי פארן, שם חיכו לנו אנשי צוות רפואי וקצין מפיקוד הדרום שהצטרפו אלינו למסוק.

"הגענו למקום והדבר הראשון שאנחנו רואים הוא אוטובוס שמים מציפים אותו עד כמעט חצי מטר מהגג. עמדו עליו המון אנשים מפוחדים. התחלנו להוריד מנוף והקצין מפיקוד הדרום סייע לאנשים והסביר להם איך להיקשר ולהחזיק את החבלים. בכל סבב העלנו עשרה אנשים, לפי מספר האלונקות שהיו במסוק. בסך הכול ביצענו שבע גיחות וחילצנו 69 אנשים. במסוק הם קיבלו טיפול ראשוני, ולאחר מכן הוענק להם טיפול מקיף בקיבוץ.

"אחרי שסיימנו לחלץ את כל נוסעי האוטובוס, נודע לנו בקשר שיש ארבעה קצינים, ביניהם קצין בכיר, שניסו לחלץ את הנוסעים עם קומנדקר לפני שבאנו. הם בעצמם נסחפו וכבר לא היו על הקומנדקר. היינו צריכים להפנות את פתח ההליקופטר, לטוס על הצד בגובה נמוך ולחפש אותם. לך תמצא קומנדקר בתוך שיטפונות. למזלי, פתאום ראיתי אנטנה גדולה שבצבצה מהמים ומישהו שאוחז בה מרים בקושי את הפנים שלו מעל המים. ריחפנו מעליו והרמנו אותו. הוא אמר לנו ששלושת הקצינים האחרים נסחפו רחוק יותר.

"ירדנו לגובה ממש נמוך והתחלנו בגלישה על הצד על מנת לחפש אותם. מצאנו אחד ואחר–כך עוד שניים. הם כבר הספיקו להיסחף לגדה של הנחל. כשהוצאנו אותם, הם היו קפואים. חזרנו לטייסת ב–6:00 בבוקר וכולם שם היו מבסוטים. אצלנו, אנשי חיל האוויר, אין דברים מיוחדים. אנחנו פה בשביל לעשות כל מה שיגידו לנו, ואנחנו נעשה את זה על הצד הכי טוב שאנחנו מכירים. התחושה בפנים, ברגע שאתה נכנס לזה, היא שאנחנו עושים כל מה שצריך ולא חשוב מה. אפשר להגיד שבמובן מסוים היינו כמו מתאבדים. זה ממש ללכת עד הסוף.

"לא באנו בשביל לקבל צל"שים, אותות ומופתים, אבל מספר חודשים אחרי האירוע, מפקד הטייסת קרא לנו ואמר שרוצים להעניק לנו עיטור. מי שפנה לוועדת חלוקת הצל"שים היה מפקד הבסיס, שחשב שזה משהו יוצא דופן, במיוחד במסוק כזה, שהיום אנחנו יכולים להגיד בלב שלם שהיה בלאי ושבקושי ידע לעשות משהו. היינו קוראים לו בצחוק 'מסוק אר"מים', כי כשרצו להטיס בו אורחים רמי מעלה, היו מרפדים אותו במיוחד. בזה הוא היה הכי טוב. על פי שמועות שרצו בטייסת, המלך חוסיין אפילו הגיע לביקורים חשאיים בארץ עם צוות מהטייסת שלנו".