הוא זה שיציל אותי

אחרי הליכה של ארבעה קילומטרים, שארכה שבע וחצי שעות, הגענו לבינת ג'בל. הפלוגה התחלקה למספר צוותים והצוות שלי התמקם בתוך בית. אחרי כחצי שעה התחיל ירי כבד לעבר הבית. אני וששה לוחמים נוספים נפצענו, ביניהם גם סגן מפקד הפלוגה, שנפצע קשה ואיבד הרבה דם. אני נפצעתי בפנים, בעיניים, בידיים וברגליים. כל הזמן פחדנו שמישהו ייכנס דרך הדלת ויפגע בנו.

במהלך הטיפול עצמו אתה מתנתק מהעולם - סומך על הלוחמים מסביב שמגנים עלייך ומטפל בפצוע עצמו. זה מצב לא פשוט, כי אתה הרופא היחיד במקום ואין לך עם מי להתייעץ. הפציעה שלי לא הייתה קשה ולכן יכולתי לתפקד ולטפל בפצועים. כשאתה רואה מולך פצוע קשה מדמם וצועק, אתה קודם כל מטפל בו ובשאר הפצועים ורק אחר-כך מפנה זמן לטפל בעצמך בעזרת החובשים.

אחרי ארבע או חמש שעות הגיעו טנקים לחלץ את הפצועים. ההכנסה של הפצועים לטנקים הייתה קשה, כי הפתח של הטנק קטן מדי. הרופאה שהגיעה עם הטנק, ד"ר מרינה, עזרה לנו להכניס את הפצועים. ברגע שהם היו בתוך הטנק - הרגשתי הקלה. בדרך חזרה לישראל אחד הטנקים ספג שלושה טילי נ"ט וקצין אחד נהרג. הבנתי שהפצועים שהיו בפנים והוגדרו כפצועים קל – הפכו לפצועים קשה.

זאת אחריות גדולה מאוד להימצא במצב כזה ולטפל בפצועים. אתה יודע שהחיילים מביטים עליך ואומרים "הוא זה שיציל אותי". תמיד יש את הפחד שלא תעמוד במבחן, אבל אתה עושה את המקסימום – כי אתה חייב להציל חיים.

מקור הידיעה