סיכמנו את האירוע כניצחון מוחץ. 3–0 לטובת ירוקי המדים

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 12.11.2010
עזרא לקיה ב 2010

עזרא לקיה ב 2010


בשיא ימי הדמים של האינתיפאדה השנייה, חיסל סרן (מיל') עזרא לקיה עם לוחמי גדוד חרוב חוליית מחבלים בשומרון # הוא קיבל על כך את צל"ש מפקד אוגדה 162



בימים אלה לומד עזרא לקיה ללכת מחדש. בדיוק כמו בנו הפעוט, יואב, גם הוא מדדה באטיות במדשאות מושב כפר הריף שבגבול השפלה - בוחן כל צעד, מלווה את רגליו הנדחפות אל הקרקע ונסוגות חזרה, מסתגל.

בתחילת אוגוסט השנה נקרא סרן (מיל') לקיה לשירות מילואים בגבול הצפון. כוח של הגדוד, תחת פיקודו של המג"ד, סא"ל (מיל') דב הררי, התבקש לאבטח עבודות גיזום שיחים סביב גדר המערכת האינדוקטיבית שבאזור קיבוץ משגב עם - ונפגע ממארב מתוכנן של צלפים מצבא לבנון. סא"ל הררי נהרג במקום, ולקיה - שעמד רק מטרים ספורים ממנו - נפצע באורח קשה מרסיסים שחדרו לכל חלקי גופו.

היום, על אף התנגדות איבריו, הוא מתעקש לבצע פעילות גופנית מדי יום - ולהחזיר לעצמו את השליטה. "העובדה שקצינים נפגעו במשימה הזאת היא לא דבר של מה בכך - זה המצב בצה"ל, קצינים הולכים מקדימה לפני כולם", אומר לקיה בהתרגשות. "במקרה הזה בכלל לא סיפרתי לאשתי שנפצעתי בפעולה צבאית, כדי לא להדאיג אותה וכדי שהיא לא תפעל בפזיזות ויקרה לה משהו. אמרתי לה שנפלתי על סלע ושקצת כואב לי, ולכן אני בדרך לבית–החולים בחיפה".

התנהלותו המחושבת של לקיה היא תוצר של ניסיון מבצעי רצוף התמודדויות. התקרית הקשה שאירעה לו הקיץ לא הייתה הפעם הראשונה בה נדרש להתמודד עם היתקלויות מטווח קצר. לפני שמונה שנים, כשהיה סמ"פ בגדוד חרוב, הוא חיסל בעצמו שני מחבלים באזור הכפר צרה שבשומרון, והוביל כוח לנטרול מחבל נוסף. הודות להפגנת המקצועיות ההיא, יחד עם המנהיגות ואומץ הלב שגילה בעת ההסתערות - קיבל לקיה את צל"ש מפקד אוגדה 162.

לאבד זמן יקר

שנת 2002 הייתה עמוסה באירועים ביטחוניים ופיגועי תופת, אשר ערערו את ביטחון התושבים בכל רחבי המדינה. הימים היו ימי השיא של האינתיפאדה השנייה, ולקיה, אז סגן בשירות סדיר, הבין שנטל האחריות למניעת פגיעה בחפים מפשע מונח גם על כתפיו. "ב–21 ביולי אותה שנה התרחש פיגוע נוראי ביישוב עמנואל, כאשר מטען שהופעל באוטובוס גבה חיים של תשעה אנשים תמימים", הוא נזכר. "בעקבות הפיגוע הוחלט, בהסתמך על מידע מודיעיני, שהגדוד שלי 'יסגור' את אזור הכפר צרה. הבנו שחוליית המחבלים עדיין נמצאת באזור ומתכננת לבצע פיגוע נוסף, והתחלנו לחפש אותה.

"במשך יומיים סרקנו את כל הגזרה, הפכנו כל אבן ופשוט לא מצאנו כלום. ב–23 ביולי, בסביבות השעה 7 בבוקר, התחלנו לבצע סריקה מחודשת. הקפיצו לאזור שתי מחלקות - אחת מפלוגת החוד ואחת מהפלוגה המסייעת - ואני הופקדתי על האחרונה. היינו כוח של 12 אנשים בסך הכול, והשטח שלפנינו היה קשה לסריקה כי מדובר באזור פתוח עם טרסות וסבך שמגיע לגובה מטר.

"בתום שעה ארוכה של חיפוש שלא העלה דבר, זיהינו תנועה חשודה במרחק חצי קילומטר מאיתנו. לא ידענו מה זה, ועדיין לא היה לנו מידע מפליל או ראיות מוחשיות כדי שנוכל לקבוע שבוודאות מדובר במחבלים. החלטתי לחלק את המחלקה לשני כוחות. עם הכוח הראשון יצאתי על מנת לבצע איגוף מלא של השטח, והכוח השני נותר כמעין כוח גיבוי שנועד לתצפת ולבצע מעקב אחר ההתקדמות שלנו.

"חברי כוח התצפית כיוונו אותנו אל נקודה חשודה, ולנו עדיין לא היה  ברור אם מדובר במחבלים או שמא בעקבות ישנות. הגענו לטווח קצר מאוד מהנקודה - עשרה מטרים - ועדיין לא ראינו כלום. פתאום, משום מקום, נפתחה לעברנו אש מהשיחים על–ידי רובים שכוונו למצב ירי אוטומטי. בשלב הזה הבנו בדיוק מול מי אנחנו ניצבים, ובן רגע פתחנו לעברם בחזרה באש מסיבית ובעוצמה אדירה.

"ההסתערות ארכה עשר שניות, במהלן כל הפעולות נעשו באופן אוטומטי בדיוק כפי שתרגלנו המון פעמים קודם לכן. לא הפתיע אותי בכלל שכל החיילים תפקדו מעולה והגיבו במהירות הבזק באש ישירה ויעילה לעבר החוליה. במצבי היתקלות יש לאלמנט ההפתעה מרכיב חשוב מאוד, אבל המחבלים לא השכילו להשתמש בו בתבונה. למרות שהם פתחו בירי ראשונים ואנחנו הופתענו, בסופו של דבר התקרית תורגמה לכך שכל שלושת המחבלים נהרגו - ואילו לנו לא היו לא הרוגים ולא פצועים. לדעתי, הסיבה העיקרית לכך, מלבד היתרון המספרי שהיה לנו, הייתה יכולתנו לפעול במהירות בלי לחשוב יותר מדי. כאשר מתמהמהים, עלולים לאבד זמן יקר, ואין לי ספק שאם היינו משתהים ולו למספר שניות, התקרית הייתה נגמרת בצורה שונה לחלוטין. בסופו של יום, ניתן היה לסכם את האירוע כניצחון מוחץ. 3–0 לטובת ירוקי המדים".

מחבלים עם חטיפים

לקיה, למוד היתקלויות קודמות, עדיין לא יכול היה להכריז על סיום האירוע. הוא רצה לוודא כי הסכנה אכן נוטרלה. "היינו מטרים ספורים מהמחבלים, וכאשר ניגשנו לגופות גילינו שכל השלושה היו חמושים ולבושים בחגורים. לאחד מהם היה קשור אפילו אפוד", הוא משחזר. "מצאנו אצלם מחסניות רבות, טרנזיסטורים ומכשירי קשר שבנויים בסגנון 'ווקי–טוקי'. אבל מה שהפתיע אותנו היה העובדה שהם הצטיידו בכמויות מים רבות שאוחסנו בבקבוקים ובמימיות, וכן בחטיפים ובפירות יבשים. הבנו שלא מדובר בחבר'ה שבאו לעשות פעולה מהירה בסגנון 'זבנג וגמרנו', אלא בחוליית שטח שתכננה היטב את צעדיה. המטרה שלהם הייתה להרוג כמה שיותר אנשים. הגששים, שעלו אחר כך על העקבות שלהם, איששו את ההשערה שלנו כי הם הסתובבו בשטח זמן ממושך.

"כשחזרנו למוצב, החבר'ה קיבלו אותנו בשמחה, והייתה תחושת גאווה שהצלחנו לעמוד במשימה בכבוד ולהביס את גורמי הטרור. ועדיין, לא היה מדובר במשהו זוהר או נוצץ, ואנחנו בעיקר רצינו לחזור במהירות לשגרה ולפעילויות השוטפות שלנו.

"ככלל, הפעילות באזור שכם הייתה תובענית מאוד ואינטנסיבית, אבל אהבתי אותה מאוד, משום שאני רגיל לעשייה רבה. גם אחרי התקרית לא היה לי ולחיילים רגע דל של הפוגה או מנוחה קצרה, ועל חופשה משמעותית אי־אפשר היה לדבר בכלל. חזרנו לגזרה שלנו עוד באותו היום וכבר קראו לנו לצאת לפעילות חדשה - זו הייתה השגרה באזור באותם ימים.

"שואלים אותי לפעמים מה זו גבורה בעיניי, ואני עונה שגיבור זה החייל שקם כל בוקר ועושה אותו דבר, לעתים מטלות חשובות אך שוחקות, אבל מצליח להחזיק מעמד. לשמור שמונה שעות במשמרות שלא נגמרות, ואז בשמונה שעות ה'מנוחה' להתעסק עם משימות רבות שצצות ועם הקפצות - זו גבורה אמיתית בעיניי. להמשיך ולא להתייאש, לשמור על אופטימיות ולדעת כי המצב הביטחוני שלנו דורש ערנות והקפדה על פרטים קטנים - אלו מאפיינים של גיבור.

"אני ממש לא חושב שאני גיבור ולא אוהב את התואר הזה. מה שעשינו עשינו כגדוד, וזו לא הייתה פעולה שביצעתי באופן הרואי לבדי. זו עבודה של כולם ולכן כל החיילים הלכו אחר כך בתחושת גאווה ובראש מורם. זה לא היה המגע הראשון שלי עם חוליית מחבלים, אבל זה בהחלט היה הכי קרוב - ולימים התברר לנו שהחוליה שחיסלנו באותו היום ביצעה לפני כן שני פיגועי ירי על צירים באזור עמנואל. בעיניי, העובדה שהמחבלים לא הצליחו לברוח לנו למרות שהם היו מיומנים מאוד, הייתה בהחלט הצלחה של כל הגדוד.

"גם היום אני משתדל לשמור על אופטימיות כמה שרק אפשר. זה קשה ומתסכל מאוד לעבור משגרה אינטנסיבית ומפעילות בלתי פוסקת למצב בו לוקח לך חצי שעה לצעוד מרחק קצר, אבל אלו החיים. אני עובר טיפולי פיזיותרפיה ומנסה להשתקם הכי מהר שאפשר ובאופן מיטבי. חשוב לקחת הכול בפרופורציות ולהאמין שיהיה טוב - וזה גם מה שיקרה. כרגע זה קשה ואני די מטפס על קירות ומת לחזור ולעשות דברים שביצעתי לפני הפציעה, אבל אני מאמין שהיום הזה יגיע בקרוב".


attachment 12-11-10-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה