כל זוגות העיניים של החיילים ננעצו בי. הן כאילו אמרו: 'חיכינו לך'

עם התגברות האינתיפאדה השנייה, אירועי עצירת מבוקשים בערי איו"ש הפכו למחזה שגרתי. באופן יומיומי כמעט נכנסו כוחות צה"ל אל סבך מוקדי הטרור במטרה לשלוף את החשוד התורן - והריטואל המוכר הפך כמעט טכני.

ליל 20 ביוני 2005 היה אמור להיות עוד לילה שכזה, נטול הפתעות. לוחמי יחידת העילית מגלן התכוונו להיכנס למחנה הפליטים בג'נין כדי ללכוד רב–מחבלים, וקיוו שהמבצע יעבור באופן חלק, כמו כל המבצעים שלפניו. אלא שכבר בעת ההכנות המוקדמות היה נראה כי הפעם מדובר בסיפור קצת שונה. "הפעילות עצמה הייתה כביכול שגרתית, אך בעקבות ההיערכות הרצינית יותר מבעבר במהלך האימונים הורגשה תכונה רבה בתוך היחידה", מספר רס"ן (מיל') ד"ר ניר, ששימש רופא ביחידה והתלווה לפעילות. "האמת היא שהתחלנו לתהות כבר אז ולשאול 'מה חריג כאן?' והיום, בדיעבד, אני אומר בחיוך מריר שזה כאילו שמישהו ידע מה הולך לקרות".

המבצע יצא לדרך - שתי פלוגות מבצעיות לקחו בו חלק, ושאר לוחמי היחידה שימשו כוח גיבוי חיצוני. עם תחילת הפעילות, התרחק סרן (מיל') רועי, מפקד אחד הצוותים, מרכב ה"אביר" של הכוח, במטרה לשמוע יותר טוב את הדיווח בקשר. בתנועתו איגף רועי בטעות את אחד משני הכלבנים של יחידת "עוקץ" שהתלוו ליחידה. הכלבן, שלא זיהה את המפק"ץ, פתח באש ופגע ברועי, שנפצע קשה.

רס"ן ניר הגיע במהירות לזירת ההתרחשות. הוא בדק את הקצין הפצוע, והבין כי לאור חומרת פציעתו הוא לא יוכל לשרוד את הטיסה אל בית–החולים. בתנאים קשים מאוד ותחת אש כבדה הוא החליט לבצע בחברו ליחידה ניתוח שדה שהציל את חייו - ועל מעשה זה הוענק לו צל"ש אלוף פיקוד המרכז.

ההחלטה הכי חכמה?

עם הפגיעה ברועי, התפשט בלבול גדול בין חברי הכוח שהיו באותה שעה בשטח. צעקות רבות החלו להישמע במכשירי הקשר. "רועי נפגע", צרח הקַשר שלו, ופתח באש לעבר מקור הירי מתוך מחשבה שמדובר בהיתקלות ולא באירוע דו"צ. החובשים של הכוח החלו להעניק למפקדם טיפול ראשוני, וד"ר ניר - אשר שהה באותה עת בתוך בית במרחק 200 מטר מזירת ההתרחשות - פתח בריצה לעבר הפצוע ובחן את חומרת הפגיעה.

"הבנו שאנחנו בסרט אחר ממה שהיה נדמה לנו", הוא אומר, ומשתהה לרגע. "הצעקה של הקַשר הייתה מצמררת, וזה שינה את כל התמונה ב–180 מעלות. הגעתי מהר מאוד אל רועי, והדבר הראשון שנתקלתי בו היה כל זוגות העיניים של חייליו שנעוצים בי. זכור לי במיוחד המבט של הקַשר, שהיה קשור מאוד לרועי. ביחידות קטנות כאלו, מערכת היחסים ששוררת בין הלוחמים היא לא של מפקד–פקוד, זו אווירה משפחתית לכל עניין. הם הסתכלו עליי, ואם ניתן היה לתרגם את המשפט שלהם למלל, הוא בטח היה 'חיכינו לך, מפה אתה לוקח אחריות על המצב'.

"האבחנה הראשונה שלי הייתה שרועי נפצע באורח קשה מאוד מהירי, ומה שהכי הטריד אותי באותו רגע הוא שלא הצלחתי לזהות אצלו שום סימני חיים. זו הייתה נקודת שפל מהותית כבר בתחילת הטיפול: הוא לא נשם והיה לי ספק גדול מאוד אם יש לו דופק. גררנו את רועי אל מאחורי אחד הרכבים הממוגנים, ושאר הלוחמים פתחו באש מסיבית, כפי שנהוג כשחייל נפגע.

"בדקתי את רועי והבנתי שהפגיעה העיקרית שלו נבעה מכדור אחד שחדר בין פלטות המיגון של האפוד הקרמי שלו, עבר מבית השחי אל הריאה ועמוד השדרה והתיישב קרוב מאוד ללב. התלבטתי במשך מספר שניות, ואז הגעתי למסקנה שהוא לא ישרוד את הטיסה לבית–החולים, שתימשך לכל הפחות 15 דקות. קיבלתי את ההחלטה לבצע טיפול שדה. במבט לאחור, מאחר שמדובר בניתוח פולשני בלב, זו אולי לא הייתה ההחלטה הכי חכמה לקחת כשלא מפסיקים לירות עלינו".

"בגלל התנאים ההתחלתיים הלא פשוטים בכלל, אני חושב שלמבטים ולעוצמה שהלוחמים שידרו היה חלק חשוב מאוד בטיפול. כל מי שהיה שם דרבן אותי לתת את המקסימום ומעבר לו, ושיתוף הפעולה הנהדר עם החובשים והלוחמים שנתנו יד אפשר לי להתרכז בצד המקצועי.

"ביצענו את הטיפול בתנאים לא תנאים - בעלטה, בסביבה לא סטרילית וכשיורים עלינו ללא הרף. זה היה נראה בהתחלה כמו ניתוח חסר סיכוי, ובנוסף צריך היה לקחת בחשבון את העובדה שבזמן הטיפול גם אני וגם הכוחות, שהיו שותפים מלאים, מסכנים את עצמנו. כל התהליך ארך כ–25 דקות, אבל במהלכו עדיין לא השתנו נתוני סימני החיים. במקביל, הוזעק מסוק שנחת במרחק של כמאה מטר מאיתנו, ואליו מיהרנו להבהיל את רועי כשהוא מונח על גבי אלונקה".

הסטופר לא נגמר

המעבר מנקודת הטיפול שמאחורי הג'יפ הממוגן אל עבר המסוק התברר כמסובך מאוד, אך נושאי האלונקה לא היו יכולים להרשות לעצמם להתעכב. "המסלול בדרך למנחת המאולתר היה שטח חקלאי חרוש ובו בורות רבים, וגם האבק שהתפזר כתוצאה מנחיתת המסוק לא הקל בכלל את ההליכה אליו", נזכר ניר. "נשאנו את רועי, וכל מספר מטרים מישהו נפל ומיד קם. זו הייתה צעידה קשה מאוד והבנו שיכול להיות שאנחנו נופלים, אבל אסור היה שהאלונקה תזוז מילימטר, כי רועי היה מחובר למכשירי הנשמה, לצינורות ולניקוזים, וכל תזוזה קלה הייתה עשויה לנתק אותו מהם. במשך כל הנשיאה הידיים רעדו לנו, אבל אני בטוח שהאווירה ששררה שם סיפקה לנו תעצומות פיזיות ונפשיות אדירות כדי להשלים את המשימה באופן המיטבי".

"בסוף הגענו למסוק, רועי הובהל ישירות לבית–החולים ואנחנו נדרשנו לחזור מיד לפעילות - הרי האש מסביב לא חדלה ולו לרגע. צוות המסוק נתן לי ציוד רפואי חלופי למקרה שתהיה תקרית נוספת, ואז ניערתי את המדים והצטרפתי שוב ללוחמים. אני זוכר שבאיזושהי נקודה הסתכלתי על הרגליים שלי וקלטתי שכל המכנסיים והנעליים שלי ספוגים בדם. הלכתי לצד והחלפתי אותם מהר כדי שזה לא ישפיע על המורל של החיילים".

"כשסיימנו את הפעילות, לא היה צריך להיות מומחה גדול כדי להבחין במצב הרוח הירוד של הלוחמים. החזרה מהמקום לוותה בשקט חודרני, וכל אחד די התכנס בתוך עצמו. עוד לפני שהספקנו לפרוק את הציוד שנשאנו ולפשוט את המדים, התקיימה שיחה עם מפקד היחידה. הוא עדכן את כולם על מה שהיה ידוע אז ועל מצבו הרפואי של רועי. אחר כך הוא אמר שצריך להתקדם הלאה, ונערך פורום יחידתי ובו תחקיר כדי להבין מה בדיוק אירע בכל נקודת זמן, כיצד אפשר היה למנוע זאת ואיך ניתן להשתפר במשימות הבאות.

"למרות השנים שחלפו, המקרה הזה תמיד ייצרב בזיכרוני כאירוע חד–פעמי שמעצב את המחשבה ונותן הרבה משמעויות לחיים. באופן אישי, כרופא, זו לא הייתה הפעם הראשונה בה אני נדרש לטפל בפצוע, ואפילו באורח קשה. לצערי חוויתי אירועים קודמים כשהייתי רופא בגדוד בגבעתי במשך שנה וחצי, אך זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתה לי היכרות אישית מאוד קרובה עם הפצוע ושאנשים הסתכלו על הטיפול כסיוע ללא גבולות עבור חבר נפש.

"חלק מרכזי בכל הסיפור הזה הוא הכוחות הנפשיים והגופניים הבלתי נתפסים שרועי הפגין לאחר האירוע. כמה שהתקרית הייתה קשה עבורי, הרי שהיא נמשכה כשעה בסך הכול. לעומת זאת, הסטופר של רועי עוד לא נסגר - הוא התחיל שם וזה לא נפסק. הוא ממשיך לרוץ.

"המשמעות העיקרית של האירוע, בעיניי, היא היכולת הזאת של אדם להשתקם מנכות מאוד קשה, לחיות חיים רגילים לגמרי. רועי הקים משפחה לתפארת, הוא עובד, הקים מכינה צבאית, מייעץ לאנשים רבים ומשחק כדורסל באופן מקצועי. אם אני משווה את מה שהוא מספיק בחיים למה שאני מספיק - הוא מנצח ובגדול. על כיסא גלגלים הוא מגיע לדברים משמעותיים יותר מרוב האנשים שהולכים על שתי רגליים, וזה הלימוד המשמעותי מהתקרית בג'נין".