שמעתי את המטוסים. הבנתי שתוך כמה שניות יתרחש אסון

לרס"ן (מיל') ד"ר משה דניאל אין ניסיון מוצלח עם מטוסי חיל האוויר. כבר במלחמת ששת הימים, בעת שלחם בגזרת ג'נין כחייל בגדוד שריון, מטוסי פוגה ישראליים זיהו בשוגג את הכוח שלו ככוח אויב - ומיהרו לירות עליו. חייל אחד נהרג וכמה נפצעו, אך דניאל ניצל.

שנים מעטות לאחר מכן הוא חזר לאותם זיכרונות כואבים. הימים היו ימי מלחמת שלום הגליל, ומטוסים ישראליים שטסו דרומית לאגם קרעון שבמרכז בקעת הלבנון חשבו שלוחמים מאוגדה 91, ובהם דניאל, הם כוחות האויב. בהפצצה ההיא נהרגו 15 חיילים, וכ–60 נוספים נפצעו.

דניאל טיפל בפצועים בשטח וחילץ אותם בתעוזה, תוך הפגנת קור רוח, דבקות במשימה ותושייה. על כך זכה בצל"ש הרמטכ"ל. "הייתי בטוח שאירוע חריג כזה לא יחזור שנית", הוא אומר היום, "אבל במלחמה כמו במלחמה אין חוקים ואף אחד לא מבטיח לך שום דבר. מאז, כשעוברים מעליי מטוסים אני מיד ממהר להוריד את הראש. סתם, האמת היא שהכול בסדר, אבל אני משתעשע לפעמים כשאני מדבר על זה במעין הומור שחור. בכל זאת, הסאונד של המטוסים הוא לא אחד מהאהובים עליי".

רופא מטפל ברופא

מלחמת שלום הגליל, כידוע, התחילה כמבצע בסדר גודל בינוני - ומהר מאוד העמיקה, שלא נאמר טבעה, בבוץ הלבנוני. “עם תחילת הקרבות, סיפחו לכל גדוד תאג"ד (תחנת איסוף גדודית) נוסף בראשות רופא", מספר דניאל. “המטרה הייתה לתגבר את הכוחות באזורים מסוכנים, וגם להיות ערוכים להעניק טיפול מיטבי במקרה שיהיו פצועים. לי הודיעו שאני מצוּות כרופא לגדוד שריון באוגדה 91. כשהגעתי יחד עם שאר חיילי התאג"ד הנוסף למטולה, יתר חיילי הגדוד כבר נכנסו ללבנון. הם היו הראשונים שנלחמו בחזית המזרחית. השאירו לנו זחל"ם עם מרגמה, ואנחנו התקדמנו בעצמנו עד שהשגנו את סגן מפקד הפלוגה וחברנו אליו.

“ב–10 ביוני הגיעה אלינו אספקה של תחמושת ודלק. הייתה אז הפוגה מהקרבות, ואנחנו כולנו - חברי התאג"ד - נחנו בצלע הר, קילומטרים ספורים מאגם קרעון. התחלתי למלא בדלק את כלי הרכב שלי ושל החובשים, אבל אז המג"ד אמר לי: ‘עזוב, קודם נמלא בטנקים ורק אחר כך נטפל בכלים שלכם’. אחרי כמה דקות פתאום שמענו רעש, והוא קטע באחת את השלווה ששררה במקום.

“על סמך ניסיון העבר המר שלי, הבנתי כבר אחרי שניות בודדות שמדובר במטוסים, ושבשניות הקרובות יתרחש אסון. הבנתי גם שהמון חיילים, בעיקר שריונרים וצנחנים, פרוסים מסביב בשטח - אבל הם לא יודעים כלום על מה שיקרה.

"לצנחנים, שהתמקמו בחזית הכוחות והקדימו את חיילי השריון, היה למעשה מזל גדול. דקות ספורות טרם ההפגזה הם ירדו מכלי הרכב והחלו לנוע רגלית בעקבות פקודת התקפה על כפר לבנוני באזור. אם הם היו נשארים בכלים שלהם, הם היו נלכדים שם - ולנו היו אבידות רבות מאוד.

“מיד אחרי ההפצצה של המטוסים ירדנו, כל חיילי הצוות הרפואי, מצלע ההר לכיוון הוואדי. המרחק היה כ–300 מטר, ופצחנו בריצה מהירה מאוד לזירת ההתרחשות.

"כבר בזמן הריצה נתקלתי בחייל שהיה לכוד בתוך משאית תחמושת. הוא זעק מכאבים, וראיתי את להבות האש אופפות את כל האזור מסביב. מיד פעלתי לחלץ אותו, אבל איך שסחבתי אותו עליי, בקע פיצוץ גדול מתוך המשאית ושנינו עפנו באוויר. נפלתי בדיוק על הרופא המקורי של הגדוד, שלא הכרתי עד לאותו רגע. הסתכלתי על עצמי וראיתי שלא נפצעתי ושיש לי שריטות קלות בלבד. הרופא, ד"ר עידו כץ, המכהן היום כסגן מנהל בית–החולים ‘אסף הרופא’, איבד את רגלו באירוע הזה. הוא למעשה היה המטופל הראשון באירוע ההוא, וכך קרה שרופא טיפל ברופא".

שתי סטירות חלשות

בשטח היו מוטלים פצועים רבים במרחקים של מטרים בודדים זה מזה, אך דניאל השתדל לשמור על קור רוח. הוא החל להתרוצץ בין החיילים במהירות, וניסה להעניק לכולם את הטיפול הרפואי הטוב ביותר בהתחשב בנסיבות.

“אחרי שגמרתי את הטיפול המזורז בכץ, המשכתי לטפל בהמון פצועים - ממש בזה אחר זה - בלי שעצרתי לשנייה אחת להתמהמה", הוא אומר. “לארבעת החובשים שהיו איתי הייתה תושייה רבה, והם סייעו לי בלי הפסקה. תוך כדי הטיפול שהענקנו לפצועים, החלו לנחות במקום מסוקי חילוץ - ואז גם נדרשתי לארגן את הפינוי.

“היו המון פצועים, והאמת היא שהיה קשה מאוד עבורי להחליט במי לטפל קודם. המטרה בתור רופא היא לראות למי ואיפה אתה יכול לעזור במהירות המידית, והרצון הוא כמובן לסייע לכמה שיותר. אחרי כמה דקות של עבודה בשטח, צנחן אחד ניגש אליי והתחנן בפניי שאגש לטפל בחבר שלו. אני קטנצ’יק במבנה גופי והוא היה ענק, וכשהייתי באמצע טיפול אחר, הוא הרים אותי והושיב אותי ליד הבחור שלכאורה נפצע. בחנתי את החבר שלו וגיליתי שאין לו כלום. הוא סתם היה היסטרי וצרח מרוב הלם. נתתי לו שתי סטירות חלשות והוא התעורר בבת אחת וחזר לעשתונותיו.

“המג"ד סייע לי בכל מה שהוא יכול היה לעשות, ובשלב מסוים הוא ניגש ואמר לי: ‘תודה רבה לך, דוקטור, מעכשיו אני לוקח פיקוד’. רק אז היה לי זמן לחשוב והבנתי שזו הפעם הראשונה בה אני חווה אירוע עוצמתי שכזה. הייתי רופא עם ניסיון מועט באותה תקופה, אבל הצלחתי לפעול בקור רוח. אחת התכונות שהכי בולטות אצלי היא שאני עובד ביעילות רבה יותר כשאני תחת לחץ. כנראה שזו השפעה של האדרנלין. שמתי לב לכך בפעם הראשונה בחיי בתקרית הזו, ובהמשך בפעילות ענפה ומגוונת בתור אורתופד באזרחות.

“לא ציפיתי בכלל לקבל צל"ש, אבל התברר שהחבר’ה שהיו מסביבי המליצו עליי. בוועדת קבלת הצל"ש קצת צחקו על העובדה שהייתי רופא צעיר, ובעיקר שאלו אותי מתי אני משתחרר. מאוחר יותר נערך טקס, שהיה מרגש מאוד עבורי. הילדים שלי היו קטנים אז, והם שמחו מאוד לראות את אבא שלהם מפורסם לכמה רגעים. אחר כך העדפתי להצניע את האירוע, כי פשוט לא רציתי שהם יגדלו תחת המעמסה הזאת של ‘אבא גיבור’. רציתי שיהיו להם חיים שגרתיים לחלוטין.

“המשכתי לשרת במילואים, תמיד בחיל השריון, ורק בחודש בו הבן שלי התגייס, הסתיים שירות המילואים שלי. כשידעתי שיש לי מחליף - ידעתי שאפשר להפסיק. שמחתי גם לראות שעידו המשיך בתור רופא והתקדם מאוד. הוא בהחלט מוערך, וזה מוכיח שלמרות פציעה לא פשוטה צריך להישאר אופטימים ולהיות נחושים. הוא ההוכחה להצלחת האמונה של אדם ביכולת לשקם בעצמו את חייו".