חלוק לבן כומתה שחורה

מפקדים רבים מכול החילות, בארץ ובחו"ל, כתבו ספרים על מלחמות וקרבות, אך לפנינו ספר נדיר ומיוחד שכתב רופא צבאי על מציאות צבאית מזווית הראייה של רופא ביחידה קרבית.

ד"ר אשר (קרלוס) פורת נולד בצרפת ובילדותו היגרה משפחתו לארגנטינה. הוא עלה לארץ לאחר שסיים שלוש שנות לימודי רפואה בארגנטינה, השלים אל לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים וגויס לחיל הרפואה.

במבוא לספר כותב פורת:

"הסיפור שלי לא מתאים ולא יתאים לאף אחד מאלבומי הניצחון שפיארו את מלחמות ישראל. אנחנו - הרופאים וצוותי הרפואה הצבאיים, ראינו אז בעיקר את אלה שנפגעו בהן - עשרות פצועים, וגם רבים אחרים שאת חייהם לא יכולנו להציל והם אינם עמנו עוד. ואכן, הרבה מן האנשים ששמותיהם נזכרים כאן אינם עוד בין החיים, אם משום שנהרגו בקרבות או מפני שהלכו לעולמם, איש איש בדרכו ובמועדו. בחרתי לא להוסיף ז"ל ליד שמותיהם. הם ממשיכים לחיות בתודעתנו ובלבות אלה שהכירו אותם וכיבדו אותם.

"הספר נפתח, לא במקרה, בתיאור נרחב של המבצע הצבאי הקשה והמשמעותי ביותר שבו השתתפתי, 'מבצע תופת', שנודע בציבור יותר כ'פעולת כראמה', ושינה את מהלך חיי מקצה לקצה, לאחר שאיבדתי בו את ידי השמאלית. בפרק שלאחריו ביקשתי לתאר בפני הקורא כיצד היה עלי להסתגל לנכות שנכפתה עלי, ובו בזמן לשקם את חיי בכלל, וכרופא וקצין בצבא בפרט."

על ד"ר אשר פורת

ישבתי מול ד"ר אשר פורת בביתו, וסיפור הקרב בכראמה (מארס 1968) ופעילות החילוץ הנועזת שעשה, קלח במשך כשעה וחצי. לא היה זה סיפור טכני אלא תיאור מופלא של רופא צבאי שעשה פעולת חילוץ נועזת, שבמהלכה עלו לבטים קשים והחלטות קשות שנדרשו מרופא תחת אש. בחייהם של רבים יש אירוע מכונן המשפיע על חייהם ממנו והלאה, ולעתים מסיט אותם מהמסלול שיועד להם. פעולת כראמה והחילוץ שעשה ד"ר פורת בהיותו רופא חטיבתי של חטיבה 7, שלא היה אמור להיות בכוח חילוץ קדמי, הפכה לאירוע מכונן בחייו. שני אנשי צוות טנק שנפצעו, חולצו במבצע מסוכן והוסעו על סיפונו של טנק מחלץ שבו נסע גם ד"ר פורת. פצוע שלישי - שקרוב לוודאי היה הרוג - נותר בשטח בהחלטה רבת ייסורים, לנוכח סכנה ברורה למחלצים או לכל ניסיון חילוץ נוסף. בנסיעה עם הפצועים על סיפון הטנק שוב הייתה התלבטות האם לנסוע מהר כדי להיחלץ בדחיפות משטח מוכה אש, לסכן את הפצועים הקשורים על הסיפון אך להביאם מוקדם יותר לטיפול יותר יסודי ומציל חיים. במהלך הטיפול בפצועים בנקודה קדמית שאליה הוסעו הפצועים, החל ד"ר פורת בטיפול יותר יסודי ואז חטפו הפגזה שבה איבד את ידו השמאלית.

וככל פצוע ונכה צה"ל החל ד"ר פורת במסע ארוך, נפשי ואישי, להגדרת זהותו ואישיותו החדשה. הוא רצה להשלים את התמחותו הרפואית וכן לחזור ולשרת ביחידת שדה. הספר מגולל את חייו כרופא צבאי עד לאחר מלחמת יום הכיפורים שבה שירת כמפקד גדוד רפואה באוגדה של מוסה פלד שלחמה ברמת הגולן, ומביא פרקים מאלפים מחייו כילד וכמתבגר יהודי בארגנטינה, בעל תודעה ציונית חזקה, בטרם עלייתו כבודד ארצה כחלוץ לפני הוריו שעלו בעקבותיו.

חלוק לבן כומתה שחורה הוא גם שמו של אחד הפרקים בספר, המתאר את פעולתו של ד"ר פורת כרופא של גדוד החרמ"ש 9 של חטיבה 7 לפני מלחמת ששת הימים, בפיקודו של סא"ל מקסי אביגד. בגדוד זה נפגש פורת עִם ישראל השנייה והבעיות הקשות של החיילים, שהוא והמפקדים השכילו לקדמם ולטעת בהם הזדהות עם צה"ל ועם המדינה. "המאמץ המשותף של מפקד הגדוד והמ"פים החל לשאת פרי", כותב פורת.

עם סיום הקריאה של הספר ישבתי לכתוב עליו, ובאריכות. קשה להישאר אדיש.

יהדות, ציונות ואכפתיות

ראוי להדגיש את התחושה המלווה את הקורא לאורך כל הדרך, על דמות מופלאה, ד"ר אשר (קרלוס) פורת, שכל חייו ראה את יהדותו ואת חובתו לעמו ולהגנה על עמו כחלק בלתי נפרד מאישיותו. כשהגיע לארץ נקלט בקיבוץ שער הנגב כחלק מהחלוציות שעליה התחנך וחלם בחו"ל. מאז שהתגייס לצה"ל, דרך שירות הקבע שלו כרופא צבאי, ובהמשך חייו - ראה לנגד עיניו את המחויבות לחברה כבעלת ערך עליון. בפרק הנקרא 'חשבון נפש' הוא מתאר שיחה שיזם ידידו שוקה, גם הוא רופא אך במילואים, כדי להניא את פורת לאחר פציעתו הקשה מלהמשיך בשירות כרופא צבאי (עמוד 128):

"שוקה, אתה רוצה שאני לא אהיה אני? אני לא חושב כמו אנשים מסוימים שאומרים לעצמם 'נדפקתי במלחמה, זה רע, אבל יש לזה יתרונות: עבורי נגמרו המלחמות'. זה כמו להגיד שאני כבר לא חייב כלום לחברה, לארץ. לא! אני לא חושב כך! יש אנשים שיודעים להסביר למה מגיע להם ומה מגיע להם. יש אנשים שבגלל שְׁכוֹל או נכוּת מרגישים שהם יכולים להטיף מוסר לאחרים ולדרוש דרישות. גם אני יכול להגיד: אני נכה - אז מגיע לי. קיבלתי צל"ש - אז שוב מגיע לי. לא, אני לא חושב כך. אני חושב שהחוב של כל אחד מאתנו לחברה לא נגמר אף פעם, אלא אם אתה במצב שאתה כבר לא יכול לתת כלום."

פגישה עם בנימין אושרי שסובבה לפורת את הראש והעמידה אותו במקום

סא"ל בנימין אושרי היה מג"ד מהולל של גדוד 82 שנפצע בראשו פציעה אנושה באוגוסט 1965 בקרב על המים. הוא פרש מן השירות ונשאר חסר מעש. רבים ניסו להתרחק ממנו בשל דיבוריו הארוכים. גם פורת היה במידת מה 'נגוע' בהתרחקות מאושרי, והנה אושרי בא לבקר אותו בעת אשפוזו, ובהמשך נעתקו המילים מפיו של פורת (עמוד 120):

"הוא התיישב לאט על כיסא שליד המיטה, הביט אל תוך עיני ואמר: "דוקטור, באתי רק למספר דקות. באתי לברך ולעודד אותך. אני רואה בפָּנים שלך שאתה מאוד עצוב. תתאושש! אתה תחזור לעצמך ותמצא את דרכך, ואתה תצליח. כאשר תהיה עצוב, תגיד לעצמך שהיה לך מזל לעומת מה שקרה לאושרי. אני נודניק שמסתובב עם ראש דפוק ואני חסר תועלת לחלוטין. אתה לא. העתיד לפניך. זה הכול". הושיט לי יד, קם מן הכיסא, סקר במבטו את החדר בחיפוש אחר דלת היציאה.

בהליכה איטית ובכתפיים שמוטות עזב את המקום.

אפילו כדי לכתוב על הפגישה הזאת אני זקוק לנשימה עמוקה ולהפסקה קטנה. הייתי אז המום, איני זוכר אפילו אם אמרתי לו שלום. הפגישה הייתה הפתעה, ההשתהות הקצרה כל כך הפתיעה לא פחות, ודבריו של אושרי חדרו לי לחזה כמו דקירה ללא התרעה. הוא כאילו העמיד לנגד עיני מראה וכמו אמר לי: אל תרחם על עצמך. תראה אותי, תביט בי ואז תבין שזה יכול היה להיות יותר גרוע. שני המשפטים האלה סובבו לי את הראש והעמידו אותו במקום. ותראו מי עשה את זה! שבר הכלי הזה! התמלאתי באושר מהול בעצב עמוק. מסתבר שהוא מודע למצבו, וזה עונש שלא מגיע לו. הוא ידע להבחין בעצבות שעל פניי, ואני לא קלטתי שהוא מודע למצבו.

מספרים שבאחד הישובים שבאזור הולדתו של אושרי חי נער שמאז ילדותו רוכב במהירות מופרזת על סוס ללא אוכף. ייתכן שרוחו של אושרי מפעמת בו, ואולי, באחד הימים, ייקח הנער הזה את מקומו של אושרי וימשיך במשימה, בנקודה שבה אושרי הפסיק. אבל בינתיים אושרי נמוג מן התודעה. מי זוכר אותו היום? אני בוודאי לא אשכח את החסד שעשו עמי דבריו. אולי יהיו שורות אלה תחליף לתודה עמוקה, שאף פעם לא אמרתי לו."

ציונות בארץ רחוקה - ארגנטינה

בארגנטינה הרחוקה פעם הלב היהודי יחד עם הלבבות בישראל. פורת היה נער וחבר בתנועת נוער ציונית על שם בֶּר בורוכוב (170):

"עם החברים. הרגשתי שחלמנו יחד אותו חלום. הרגשנו כחבורת עילית בעלת עוצמה אדירה שתצליח לשנות את נתיב חייו של העם שלנו, תוך כדי שינוי מסלול חיינו הפרטיים, שמעתה יהיו קשורים לארץ ישראל. מישהו ציטט אִמרה: "אנו לא צופים לעתיד, אנחנו נברא אותו". לא ידעתי לאן יובילו אותנו השינוי והחלום, אבל הרגשתי שהכוכבים - או כוח קוסמי כלשהו - ילווה אותנו לאורך כל הדרך."

יצחק שדה היה דמות מיתולוגית. דבריו הציתו את לבבות הנועד הציוני גם בחו"ל. פורת כותב כי שדה "ביטא במילים פשוטות ובצורה מדויקת את הרגשתי העמוקה ביותר". (עמוד 172):

"נוער, שמע!

מישהו אי-שם מהזיק את מאזני חיינו בידיו.

וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועולות.

על כף אחת - שואת ישראל, תקומת ישראל ומלהמות ישראל,

ועל הכף השנייה תככי מסהר ופוליטיקה, והתככים משקלם ככד מאוד.

נוער, זכור :

בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזניים - השלך עצמך בכוח ובאומץ!

זה יכריע, המאזן ישתנה!

נוער, שמע!,

בפתח הספר, לאחר ההקדשה לרעייתו ולילדיו הוא מביא קטע מהדברים האלה:

"...בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזניים... זה יכריע, המאזן ישתנה!

במסגרת:

על פעולתו בחילוץ בפעולת כרמה הוענק לד"ר אשר פורת עיטור העוז

תיאור המעשה: ביום ה-21 מרס 1968, בפשיטת צה"ל על כרמה, שימש סרן ד"ר אשר פרלמן כקצין רפואה. במהלך הקרב עסק בפינוי פצועים, בשטח שהיה נתון לאש ארטילרית, אש נ"ט ואש מקלעים. סרן ד"ר אשר פרלמן נפצע בעצמו, תוך כדי טיפול בפצועים. על מעשה זה הוענק לו: עיטור העוז

ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי