מזל סרטן

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 15.4.11
בועז בן אורי 2011

בועז בן אורי 2011


בועז בן אורי היה אצן מצטיין במירוץ החיים: הוא לחם בשייטת, קיבל צל"ש בלבנון, למד בניו יורק והקים משרד פרסום בתל אביב. אבל אז הגיע הסרטן, מזכרת מהצלילות בקישון, וגרם לו לפקפק בכול. בן אורי החליף את הכימותרפיה בטיפולים אלטרנטיביים, החלים - והפך להילר שמתמחה בטיפול באנשי צבא. סיפור אופטימי לחג? כן, אפשר לקרוא לזה ככה



בטיפול ההילינג הראשון שהעניק בועז בן אורי, קרה דבר שהוא לא ציפה לו. במשך שנים הוא התרגל להיות מצוין בכל תחום - קודם כשהתקבל לשייטת, בהמשך כשעוטר בצל"ש, ואחר כך כשניהל משרד פרסום - אבל פתאום, באמצע ביתו שבכרכור, היה נדמה לו שמגע הקסם אבד.

"בהתחלה הכול היה טוב", הוא מספר. "עשיתי הילינג לאישה שבאה לטיפול, והיא החלה לרעוד בחוזקה, ממש התהפכה לי על המיטה ורקדה במעגלים. הסתכלתי על עצמי ואמרתי בלב 'וואו, איזה כריש אני, הילר של היקום', אבל כשהטיפול הסתיים ושאלתי אותה תוך כדי חיוך שחצני 'איך היה?' היא ענתה שהיא לא חשה בכלום. הייתי בהלם, אבל לא אמרתי דבר".

בן אורי בלע את הרוק, קיווה שבטיפולים הבאים הוא יצליח יותר. ואז הגיע המפגש השני, וגרם לו להזיע עוד יותר. "בטיפול הבא קרה לי בדיוק ההפך - המטופלת שלי לא הגיבה בכלל, וכמעט הייתי בטוח שאין לה דופק", הוא מספר. "אמרתי לעצמי 'יופי, עוד לא התחלתי לטפל וכבר אדם מת לי על השולחן'. שמתי עליה יד ואז היא התעוררה וסיפרה על רעד מטורף שהיא חשה, סיפורים ארוכים על מה שהיא חוותה. מאותו הרגע הבנתי שההילינג ממש לא קשור אליי, חשוב שהפציינטים יחוו את החוויה האישית שלהם".

בן אורי לא הגיע למסקנה הזאת במקרה. ב–55 שנות חייו הוא עבר רכבת הרים של חוויות, שהובילו אותו לנוע בין שני צירי התגובה בהם הבחין אצל המטופלות שלו. הוא רקד במעגלים, הוא כמעט מת, אבל בעיקר - החליט לחיות. כמו הפציינטים שלו, הוא ויתר על עכבות ומעצורים, התחבר לאני פנימי נעלם - והחליט שלעזאזל עם הציניות. "פעמים רבות שאלתי את עצמי מהו אומץ", הוא מהרהר בקול. "האם מדובר בחיסול כוחות אויב? או שמא בהתמודדות עם מחלה קשה? מצאתי מכנה משותף בין השניים. ההקשבה לקולות הפנימיים - זהו אומץ. לדעת להרפות לפעמים מהחשיבה המקובלת, ופשוט לתת דרור לרגשות שלך".

החלטתי להטיל ספק

סרן (מיל') בן אורי הוא דמות חריגה בעולם הטיפולים האלטרנטיביים. עד למחצית חייו הוא היה ביטחוניסט בכל רמ"ח איבריו: אדם שמאומן להילחם, לא לרפא. כמי שהוריו עבדו במערכת הביטחון, היה ברור לו שבגיל 18 הוא יתרום למדינה כמה שיוכל, וכך התגלגל ב–1974 לשייטת 13. שם, הוא מספר, למד לראשונה מהו כוח רצון. "המוטו של היחידה הזו הוא לעקוף כל מכשול", מסביר בן אורי. "אני וחבריי נתנו 3,000 אחוז מהכוחות שלנו כדי לצלול, לרוץ, לזחול ולסחוב".

משייטת 13, עוד בטרם סיים את המסלול, עבר בן אורי לגדוד 12. אחרי שנשבע אמונים בבה"ד 1 הוא הפך לסמ"פ בגולני, החליף את הצלילות במארבים. עם שחרורו שימש כמאבטח אישים בשב"כ, ושקע בחיי נדודים בעולם. וב–1982, בעיצומה של חופשת מולדת קצרה, נקרא לוחם הדממה לשעבר להתייצב למילואים בחטיבת אלכסנדרוני.

הבילויים שתכנן בחוף הים התל אביבי, מספר בן אורי, התחלפו בבוץ לבנוני טובעני. הוא פעל עם חייליו על הציר המוביל לביירות, וכשנפתחה עליהם אש תופת, החליט לבצע את הפעולה שתזכה אותו בהמשך בצל"ש אלוף פיקוד הצפון: בן אורי עלה לגבעה גבוהה כדי למשוך את האש אליו. "יריתי משם טיל לעבר טנק ראשון בשיירה הסורית, כדי לחסום את השביל הצר שהוביל אלינו", הוא מספר. "היה ברור לי שיש כאן ניסיון אחד ושזה רגע גורלי. אחרי זה התבקשתי על ידי קצין הקישור עם חיל האוויר, לפתוח רימון עשן. באותו רגע ההוראה נשמעה לי מופרכת, אבל בסוף השלכתי את הרימון לעבר הטנקים הסוריים, וכמה שניות לאחר מכן נחתה במקום פצצה ממטוס של חיל האוויר במשקל חצי טון. אף פעם לפני כן לא ראיתי סלעים עפים באוויר. במבט לאחור, מה שעשיתי נראה לי לא נורמלי".

בתום המלחמה החליט בן אורי להתרחק, ובחר לטוס לארצות הברית. הוא נרשם ללימודי תואר ראשון בבית–הספר היוקרתי לאמנות חזותית שבניו יורק. בהמשך, הקים חברה מקומית לגלויות והדפסים, ולבסוף ייסד בתל אביב את משרד הפרסום "סטודיו 9". אלא שלפני שש שנים נעצר בפתאומיות המירוץ הצבעוני הזה. בזמן שחגג את יום הולדתו ה–49, הוא החל לסבול לפתע מכאבי בטן חזקים. בתחילה לא התייעץ עם רופאים, אבל אחרי כשבוע של ייסורים פנה לבית–חולים. לאחר בדיקת קולונוסקופיה, האחרונה בשרשרת האבחון, הגיעה אליו הבשורה המרה: במעי הגס שלו אותר גידול סרטני בעל גרורות.

מבחינת בן אורי, הייתה חשודה עיקרית במחלה שלו: השייטת. "מיד עשיתי את הקישור בין המחלה לבין העובדה שצללתי בקישון במסגרת שירותי בקומנדו הימי", הוא אומר. "חברים שלי מהתקופה הזו כבר לקו בסרטן, והבנתי מיד מה הביא אותי לזה".

בן אורי קיבל את המחלה בכעס. למרות טון קולו הרגוע ותחושת הנינוחות הכללית שהוא משדר, הוא מתקשה עד היום למחול לנסיבות שגרמו, ככל הנראה, לסרטן. "אתה תוהה איך יכול להיות שמערכת שאתה נותן בה את כל מה שאתה יכול לתת, נוהגת בכזה חוסר אחריות משווע", הוא אומר. "שלחו אותנו, לוחמי השייטת, למקומות שלא נבדקו כפי שצריך. אני יודע שיש סיכון בשירות, וזה הגיוני, כי צבא הוא לא חברת ביטוח, אבל כאן אני לא מדבר על לקבל כדור בראש מצלף בזמן קרב. בעיניי מדובר במקרה חמור יותר אפילו מירי דו"צ. אחרי הכול, ירי כוחותינו על כוחותינו קורה כשמישהו לא שומע משהו בקשר. בקישון מישהו התרשל איתנו מההתחלה, וזה מחדל".

גועל נפש של תחום

בן אורי החל לעבור סדרת טיפולים כימותרפיים, אך להפתעת הסובבים אותו החליט לנטוש אותם בשלבים מתקדמים. אחרי שאיבד אמון בצבא, הוא איבד אמון גם במערכת הרפואית. "הקולות הפנימיים שלי הבהירו לי שהטיפולים האלה לא טובים לי", הוא אומר. "התייעצתי עם רופאים בכירים, אבל התשובות שקיבלתי לא מצאו חן בעיניי. התחלתי לחשוב על הדו–שיח שאני מנהל עם הסרטן, ובאופן גורף, עשיתי הפוך מכל ההמלצות וההוראות שהם נתנו לי. לא עשיתי את זה כי אני טיפוס מורד, אלא כי לא הסתדר לי מה שהם אמרו. משהו הריח לי לא נכון, והחלטתי להטיל ספק בהליכה בתלם בסוגיה הזאת".

הלוחם שחלה החליט לנטוש את דרכי הטיפול המקובלות, אך המשיך לחפש דרך בה יוכל להתגבר על הסרטן שכרסם בגופו. מייל מקרי שהגיע מידידה גילה לו את שיטות הרפואה המשלימה, ומהר מאוד הוא נכנס אל תוך עולם בו מושגים כמו "שיטת ההתחברות מחדש" ו"דמיון מודרך" הם דרכי טיפול מקובלות. בהתחלה, הוא אומר, המילים האלה נשמעו לו מוזרות, אך מרגע שהחליט להתנסות בחוויה, וראה כי מצבו שלו משתפר, הוא התמסר לשיטה.

בן אורי החליט ללכת עד הסוף בניעור המוסכמות בחייו. נקודת השבר שאליה נקלע עם גילוי המחלה, לצד ההיחשפות לעולם האלטרנטיבי, גרמו לו לבצע פניית פרסה חדה - ולעזוב את העבודה. "גילוי הסרטן נתן לי את הלגיטימציה למחוק נקודות בחיים שאני לא מרוצה מהן, שאני מרגיש עול כשאני חושב עליהן", הוא מסביר. "נקודה כזו הייתה העיסוק בעולם הפרסום. מדובר בתחום שהוא גועל נפש, שהעיסוק בו גורם לאנשים רבים לפתח אגו ולחשוב שהם שולטים בעולם. הפן היחיד ממנו נהניתי היה היצירתיות והרצון לחשוב באופן שונה".

המקצוע החדש שבחר בן אורי היה מובן מאליו מבחינתו: הילר. הוא הפך ממטופל למטפל, והרגיש שמצא ייעוד עם משמעות. לא כמו פרסום. "לשמחתי, המשכתי הלאה", הוא אומר. "בזמן המחלה, כששאלו אותי על תחושותיי, אמרתי שזה סוף. סוף של דבר אחד, אבל חלילה לא סוף כללי. אחרי הכול, זו הייתה גם התחלה של משהו אחר. כך, עוד בזמן שעדיין הייתי חולה, כבר הפכתי למטפל בעצמי. הבנתי באותה תקופה שנחשפתי לכלי בעל עוצמה אדירה, אבל כזה שלא ניתן להסביר אותו באופן מדעי. הייתה לי אפשרות להתעלם ממנו, או להיסחף פנימה בידיעה שיש דברים שפועלים ולא ניתן להסביר את פשרם. בחרתי בדרך השנייה".

כבר לא בללה־לנד

היום בן ארי הוא מדריך בכיר להילינג, הפועל על פי שיטת "התחברות מחדש". באמצעות טכניקות של דמיון מודרך הוא מנהל עם מטופליו שיחות ארוכות, קושר בין הפיזי לנפשי ומנסה להגיע יחד איתם אל הנקודות שמפריעות להם להיות מאושרים. בזמן מחלה, הוא קובע, ברגעים בהם הגוף מוצף בתחושות אימה, לעתים מפגש אנושי בלתי אמצעי הוא המפתח לכול. "בני–אדם הם יצורים חברותיים, והצורך שלהם לשתף אחרים גם במצוקות שלהם הוא חזק", הוא מעיד. "האמת היא שאין דרך מדעית להסביר כיצד הריפוי אצלי מתרחש, אבל אם תסתכלו מסביב תגלו שהמון דברים לא ניתנים להסבר בעולם או שלא ניתן להצביע עליהם בבירור. אנחנו לא מסוגלים להבחין בגלי רדיו, למשל, אבל עדיין - זה לא אומר שהם לא קיימים".

כעת שואף בן אורי, שגדל וצמח בעולם של חוקים יבשים ופקודות מחושבות, שאנשים נוספים יפתחו את הראש בפני הבלתי מוכר. הוא יודע שבקרב חוגים רבים תחום עיסוקו נחשב בעיקר לקשקוש ניו–אייג'י, והוא מקווה שהמצב הזה ישתנה בקרוב. "בזמן מחלה, כאשר הפחד משתלט, הרבה אנשים עושים כל מה שאחרים אומרים להם - ופונים לרפואה הקונבנציונלית", הוא אומר. "אצל הרבה אנשים יש את הרצון הזה לראות בר–סמכא, רופא עם חלוק שחושב שהוא מבין הכול, אבל לא תמיד זה נכון. חשוב שאנשים יפעילו שיקול דעת בהתאם לתחושות שלהם, ולא יהססו להעז ולהקשיב לרחשי לבם. בעיניי, אנשים צריכים להתנסות ורק אז לתת ביקורת. אם היית מזכיר דיקורים סיניים לפני כמה שנים, למשל, היו חושבים שנחתת מ'ללה–לנד', אבל היום דיקורים הפכו כמעט לשיטת ריפוי שגרתית לחלוטין. צריך להיות עם ראש פתוח".

בקרב המטופלים שמחליטים לפתוח את הראש ולתת הזדמנות לשיטות הטיפול של בן אורי, יש לא מעט אנשי צבא. אנשים שעברו חוויות קשות לאורך שנים ארוכות במדים, מחפשים דרך לפרוק את אשר על לבם, ומעדיפים לעשות זאת אצל אחד משלהם. "רוב אנשי הצבא באים אליי בעקבות מצוקות פיזיות או נפשיות", הוא אומר. "יש ביניהם לא מעט שלוקים בבעיות רגשיות, דוגמת הלם קרב. מדובר בנושא כאוב, שאני מכיר אותו אישית בתור קצין קרבי שראה חיילים לוקים בכך בזמן אמת. אלה חבר'ה שחזרו לתפקד באופן כמעט מלא, עובדים ומקימים משפחות, אבל בקצה יש עדיין מעין זנב שעלול להחזיר אותם אחורה למראות הקשים בכל שלב בחייהם".

בן אורי מסביר שכאיש צבא לשעבר, המטופלים במדים מרגישים איתו בנוח. "אני הרי מכיר את השפה שלהם, הייתי במקום בו הם נמצאים, ונראה לי שהם מרגישים שהם מדברים עם מישהו מהסוג שלהם", הוא אומר. "הם יודעים שאני רציונלי ולא רואים בי אחד מזרם השנטי–מנטי. בסוף, גם המטופלים הנפשיים מקרב אנשי הצבא, וגם אלה שלוקים במחלות פיזיות כמו אסטמה, מרגישים הקלה רבה לאחר סדרת הטיפולים שהם עוברים אצלי".


attachment 15.4.11.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה