בצל הפציעה הקשה: סיפור ההישרדות של מוני ניצני

 

מוני ניצני בעת שירותו הצבאי צילום: באדיבות אתר מורשת השיריון

ניצני, בן למשפחת עולים מבולגריה, נולד בשנת 1936 בכפר חיטים שבגליל, וכבר בילדותו בלט בכושר ההישרדות שלו. ביישוב הצעיר לא היו די ילדים לכל שכבת לימוד, ולכן נאלץ ניצני הילד ללמוד עם ילדים המבוגרים ממנו בשלוש שנים. בשל היותו קטן בין גדולים, למד ניצני לשמור על עצמו ולעמוד מול הילדים מבוגרים יותר. במקביל, העובדה שגדל עם ילדים משכבת גיל אחרת, עזרה לו גם להתפתח מהר ובגיל 5 הוא כבר ידע לקרוא באופן שוטף.

"הוא תמיד הלך עם אבנים בכיסים כדי להגן על עצמו", מספרת תלמה לין-ניצני, כיום אשתו השנייה, "למעשה הוא למד איך זה להיות במלחמה כבר בגיל צעיר". לאחר שעבר ללמוד בטבריה, מאס במקום והחליט לעבור ל"רופין", שם סיים בהצטיינות לימודי מכונאות חקלאית והיה זה אך טבעי שיתגייס לנח"ל, עוד לפני שהיחידה הפכה לנח"ל מוצנח.

"באותם ימים לא ידעתי עדיין שאהיה לוחם", נזכר ניצני ומשחזר: "התגייסתי לנח"ל כהמשך ללימודי החקלאות ורציתי להגשים את עצמי בחקלאות".

איך הפכת ללוחם?
"לאחר שהתגייסתי לנח"ל בשנת 1955, עברתי קורס מ"כים ואז התחילו פעולות התגמול. בינתיים כבר הוקמה יחידת הנח"ל המוצנח ובאופן טבעי הפכתי לחלק ממנה. במהלך פעולות התגמול התחלתי להתבלט ואז הגיע הקרב על המיתלה במלחמת קדש, אז כבר הייתי סמל.

"זה היה קרב נואש ונכנסנו לתוך מארב, מלכודת איומה ואנשים רבים נהרגו. בשלב מסוים החלטתי לקחת פיקוד. לקחתי זחל"ם על אף שלא ידעתי לנהוג בו והתחלתי לאסוף פצועים, כשבתווך אני מנסה לארגן תגובה לאש המצרית. אני בעצמי נפצעתי, אבל המשכתי בפעילות בשטח, כי זה מה שהיה צריך לעשות ולא הייתה אפילו שנייה אחת לבזבז".

יומיים אחרי הקרב במיתלה, חזר ניצני לזירה, ונדהם למראה מה שנותר משני הזחל"מים שניצבו במקום. "לא היה על הזחל"מים צבע בכלל, כאילו שגירדו אותם עם שפכטלים או עם נייר זכוכית", סיפר על כך. "כל האגף שהיה חשוף לאש מצרית, היה חסר צבע לחלוטין. רק אז התחלתי להבין לאיזה ברוך נכנסנו במיתלה".

בעקבות הגבורה שהפגין בקרב וחילוץ פצועים רבים תחת אש קשה, בתחילה הוענק לניצני צל"ש הרמטכ"ל, אולם בהמשך הוחלט להמיר אותו לעיטור הגבוה ביותר בצה"ל - עיטור הגבורה.

בדרכים עקלקלות למלחמת ששת הימים
לאחר שהוכיח יכולות לחימה ומנהיגות מרשימות כחייל צעיר, המשיך ניצני לקורס קצינים, משם לקורס מ"מ, השתחרר והתחתן עם חברתו זוהר מיכאל ז"ל. משפחתה של זוהר התמודדה באותם שנים עם טרגדיה משפחתית, לאחר שאחיה חן נהרג ב-1956 באיזור עין יהב, בזמן שליווה אוטובוס אגד שהיה בדרכו לאילת.

שלמה מוני ניצני צילום: זמן חיפה

הזוג הצעיר עבר לקיבוץ אפיקים, שם נולד בנם הראשון, נועם חן. לאחר כמה שנים עברה המשפחה למקוע, שהייתה חווה לגידול בקר בהרי הכרמל, שם נולדה בתם רון.

במקור אמורה הייתה משפחת ניצני לקבל שטח אדמה, שבו התכוון מוני להקים משק משלו, אבל משהו השתבש, וניצני - שלאורך כל אותן שנים חוזר על ידי הצבא - החליט להתגייס שוב. עם חזרתו לצה"ל, נשלח ניצני להקים את צבא קונגו באפריקה. על פועלו שם הוא קיבל את אות הגבורה, הנחשב ביותר במדינה, זאת בשל פועלו ובזכות הקרבות בהם השתתף עם המקומיים.

לאחר שנתיים ביבשת השחורה, פרצה כאן מלחמת ששת הימים. ניצני החליט ביוזמתו לחזור לארץ כדי להשתתף בקרבות, על אף שלא התבקש לעשות זאת.

"החלטתי שאני חוזר לארץ להילחם", הוא מספר. "הרמטכ"ל דאז לא אפשר לי לחזור לארץ בימי המלחמה, אבל הגעתי בדרכים עקלקלות והספקתי גם להשתתף בחלק מהקרבות ברמה עם גדוד 50 של הצנחנים".

איך הגעת לשריון?
"בשלב מסוים העבירו קצינים מהצנחנים כדי לחזק את השריון. אהוד ברק עבר, דן שומרון ז"ל עבר וגם אני. אני הסכמתי למעבר הזה, בתנאי שיתנו לי לעבור את כל המסלול מהתחלה. אמנם כבר הייתי סגן אלוף, אבל התחלתי את הכול מבראשית, למדתי את כל המקצועות, הייתי מפקד טנק, עשיתי הכול כולל סדנה עם הגריז והשמנים. ב-72' הצטרפתי לגדוד 79 וכבר הכרתי את השריון על כל רבדיו. זה היה גדוד מאוד מלוכד ועד היום האנשים בגדוד שנשארו בחיים נמצאים איתי בקשר".

הפציעה האנושה בכיפור
באוקטובר 73' השתנו חייו של ניצני לתמיד. כמה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הוא חזה את שעתיד לקרות. הוא הבחין במתרחש מתחת לפני השטח, ניתח את תצלומי המודיעין ויחד עם תחושת הבטן שהייתה לו ובהתבסס על ניסיונו הרב, הודיע לחייליו שלהערכתו בתוך שלושה או ארבעה ימים תפרוץ מלחמה. את מה שלא ראתה ראש הממשלה דאז גולדה מאיר וצמרת המודיעין של צה"ל, ידע המג"ד של גדוד 79.
 

אביגדור קהלני צילום: פלאש 90

"הבהרתי לחיילים שלי שאנחנו עוברים למצב של כוננות והתפרשנו בשטח עם ציוד מלא ותחת הסוואה", נזכר ניצני. "אמרתי להם שאין חופשות ליום הכיפורים, יש בית כנסת במוצב וכולם נשארים כאן. היינו בקו וראינו מה הולך שם. ידענו שעומדת לפרוץ מלחמה בתוך ימים ספורים. יכול מאוד להיות שזו הסיבה שהגדוד שלי לא נפגע כבר עם פרוץ המלחמה, כפי שקרה לצערנו לאחרים".

לאחר שניהל את הקרב במהלך היממה הראשונה של המלחמה, בזמן שהכוח שלו מנהל התקפות חוזרות ונשנות על ראש הגשר שהוקם בגזרה מול העיר איסמעיליה, מצא את עצמו ניצני בסיטואציה דומה מאוד לזו שעבר במבצע קדש. הנפגעים מכוחותינו היו רבים, ולמרות האש הכבדה מהצד המצרי הוא השקיע מאמצים עילאיים בפינוי הפצועים.

המצרים, שעקבו אחר תנועותיו של ניצני, ניסו כל העת לפגוע בו ובאחת הפעמים אף הצליחו. רסיק-אוויר פגע בראשו של ניצני, חדר דרך הקסדה וריסק לו את האונה הימנית האחורית. בתחילה נמסר בקשר כי ניצני נהרג, אך לאחר מכן הוא הוגדר כפצוע אנוש.

למזלו הרב, באותו אזור היה מסוק שפינה אותו במהירות לבית החולים סורוקה בבאר שבע, וכך ניצלו חייו. מלבד פציעתו הקשה של ניצני, גדוד הטנקים 79 של חיל השריון ספג מכה אנושה. חלק גדול מהלוחמים נהרג, החלק האחר נפצע וכמעט שלא נשארו חיילים שיספרו את סיפור הקרב.

גדוד 79 נחשב לייחודי, ולכן הוא הוקם מחדש בהמשך וקיים עד היום. על הקרב הזה שניהל, קיבל ניצני את העיטור השני שלו - עיטור המופת.

הטרגדיות המשפחתיות
רגע פציעתו של ניצני במלחמת יום הכיפורים היה למעשה הרגע ששינה את חייו לעד, ובו גם החלה המלחמה האמיתית שלו, המלחמה על החיים.
 

 לוחמים במבצע קדש צילום: באדיבות אתר מורשת השיריון.

בראיון שערך ב-1988 עם רנן שור (ראיון שנמשך יותר מ-40 שעות) סיפר ניצני על ההתמודדות עם הפציעה האנושה, שאיתה הוא מתמודד עד עצם היום הזה בטיפולים ארוכים: "פעם נסענו זהר (רעייתו הראשונה שנפטרה - א"ס) ואני בין תל השומר לקיראון. אני נהגתי והתקשיתי לקחת סיבובים. יכולתי בעצם רק לנסוע ישר, לקחת סיבובים עלה לי במאמץ אדיר ובירידה מהכביש. טור ארוך של מכוניות החל להזדנב מאחוריי, מלווה בצפירות, קללות וצעקות. לא הבנתי למה, לי נראה שנסעתי במהירות רגילה, אבל בפועל נסעתי 10 קמ"ש.

"אנשים שעברו אותי הסתכלו במבט עם רצח בעיניים וסימנו סימנים. בשבילי, שהייתי מלך הטרקטורים בחיטים ונהג מצוין, זו הייתה פגיעה קשה, הידיעה שאני לא יכול לנהוג יותר".

כתוצאה מפגיעת הראש הקשה, איבד ניצני את מרחב שדה הראייה השמאלי שלו, נגרם לו חוסר התמצאות במרחב ובנוסף הוא סובל מהתקפי אפילפסיה. ואלו רק חלק מהנזקים שהותירה בניצני הפציעה האנושה, עליה הוא מתגבר במלחמה אישית מתמשכת מאז מלחמת יום הכיפורים.

"לולא המלחמה היום-יומית שמוני מנהל, הוא יכול היה להמשיך את החיים על עגלת גלגלים או על מיטה. גיבור ישראל לא צריך יותר", אומרת תלמה אשתו, ומסבירה: "הוא בהחלט יכול היה להמשיך לחיות את החיים, הוא הרי נכה בדרגה גבוהה ומקבל קצבה מהמדינה. מוני הוא טיפוס לוחם ובשלב מסוים עזב את הצבא, הרבה יותר מוקדם מכדי לקבל פנסיה כמו שצריך, והקים משק חקלאי.

"מוני, אשתו זוהר והילדים הקימו משק לתפארת עם עצי פרי והכול בעצמם. לאחר מלחמת יום הכיפורים נולד הבן השלישי של מוני, שנולד פגוע, ובשלב מסוים נאלצו להעביר אותו לכפר עידוד שבנתניה. מוני זכה בבית בקיסריה בהגרלה של צה"ל, מכר את המשק ועבר להתגורר בקיסריה כדי שיהיה קרוב יותר לבנו ויוכל לבקר אותו. בינתיים, זוהר חלתה בסרטן ונפטרה, ומוני נשאר לבדו עם הילד הקטן".

במשך עשר שנים טיפל ניצני לבדו בבן הזקונים שלו. באחד הלילות צלצל הטלפון בביתו, כשהקול מעברו השני של הקו בישר לו את בשורת האיוב - בנו נפטר והוא רק בשנות ה-30 לחייו.

לא מתחרט למרות המחיר
את תלמה הוא הכיר לפני ארבע שנים. ביום הולדתה ה-70 הוא הפתיע אותה בהצעת נישואים. השניים נישאו, וניצני פתח פרק חדש בחייו. קשה להבין את המאמצים שהוא משקיע במלחמת ההישרדות היום-יומית שלו, את הכוח לעבור את הטיפולים המרובים ואת הרצון לשרוד ולהמשיך לעשות את כל מה שהוא אוהב.

מוני, אתה זוכר את הרגע בו נפצעת?
"אני זוכר את רגע הפציעה לפרטי פרטים. אני זוכר שנפלתי לתוך הטנק, היה לי פצע מאוד גדול בראש, נשברה לי שם העצם והנהג שלי חבש לי את הפצע הזה יחד עם החבר'ה שהיו בטנק. אני זוכר גם את המסוק, אבל לאחר מכן כבר לא הייתי בהכרה והתעוררתי לאחר כמה ימים בבית החולים בבאר שבע".

על מה חשבת באותם רגעים כשהתעוררת בבית החולים?
"(צוחק) על האחיות שמסתובבות בבית החולים. האמת היא שחשבתי על הכול. על המשפחה שלי, על החיילים שלי והקצינים שנשארו בשטח, פשוט חשבתי על הכול".

מהיכן אתה שואב את הכוחות הגדולים ותעצומות הנפש להמשיך ולהילחם?
"אני לא צריך לשאוב כוחות, מפני שזה בשבילי הדבר הכי טבעי בעולם. כשבאמת רוצים להמשיך הלאה ובאמת רוצים לחיות, תמיד יהיו הכוחות לעשות את זה. האמרה שגורסת כי אין דבר העומד בפני הרצון היא לא סתם קלישאה ובמקרה שלי היא נכונה".
 

מלחמת יום הכיפורים צילום ארכיון: מיקי צרפתי

בדיעבד, אם היית יודע שאלו יהיו תוצאות המלחמה עבורך, היית עושה את אותם דברים ומסכן את חייך כדי להציל את הפצועים?
"איזו שאלה, בוודאי שזה מה שהייתי עושה. גם בדיעבד ובראיה לאחור כשאני יודע ומודע למחיר הכבד. אין בי בכלל ספק שהייתי נוהג בדיוק אותו דבר וחוזר על הדברים. הרי לא עשיתי את זה כדי לקבל אות גבורה, מופת או צל"ש כזה או אחר. עשיתי את זה כי זה מה שהיה צריך לעשות באותם רגעים, זה הכול. מישהו היה צריך לעשות את העבודה ואני הייתי שם בזמן הזה".

במבצע קדש ניצלת מפציעה כשפינית פצועים מהשטח, אבל למרות הכול החלטת להסתכן שוב במלחמת יום הכיפורים לפנות את הנפגעים.
"מה זאת אומרת להסתכן שוב? הרי הייתי בצבא ועשיתי את מה שצריך באותו רגע נתון. לא הסתכנתי לבד ועוד רבים הסתכנו יחד איתי, זו מלחמה. מבחינתי, זה משול לאמא ששומרת על הילדים שלה וכך ראיתי את החיילים שלי".

יש פצועים שהצלת ונמצאים איתך היום בקשר?
"כן, בהחלט. מדובר בקשר חברתי בכל מיני רמות שונות. אבל לאט-לאט, במשך השנים, הקשר הולך ומתרופף. זה תהליך טבעי, מפני שבמשך השנים כל אחד פונה לעיסוקיו וענייניו. כמובן שלצערי ישנם כאלה שכבר לא בחיים, אבל תמיד היה קשר בינינו".

שנים לאחר הפציעה סיפר ניצני על האכזבה שחש לאחר שהשתחרר מהאשפוז הממושך, מצד החיילים והקצינים שלחמו לצידו. "בתקופה הראשונה בקיראון, מה שהכי הציק לי הייתה ההרגשה שאני מוקף בקשר של שתיקה. ציפיתי שיבואו לבקר אותי במאסות - מפקדים בעבר ובהווה, קצינים וחיילים שלחמו או היו תחתי במשך שנים - אבל הזרם היה דליל מאוד".

כיום, במרחק השנים, כעסו של ניצני כבר דעך, והוא נשמע מפויס הרבה יותר: "זה נכון, התאכזבתי מאוד כשחלק מהם לא הגיעו אליי ולא ביקרו אותי. יכול להיות שלא היה להם זמן בשבילי והם היו עסוקים בדברים אחרים. היום זה כבר לא כואב לי. אמנם בזמנו זה כאב מאוד, אבל המשכתי הלאה ושכחתי מזה".

ניסית לחזור לצבא?
"ניסיתי וחזרתי לתקופה מאוד קצרה, אבל החלטתי בסופו של דבר לעזוב מפני שראיתי שזה לא הולך".

יום הזיכרון קשה מנשוא
גם במשפחת ניצני, כמו ברוב הבתים במדינה, הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הם הימים הקשים בשנה. ימים שבהם הזיכרונות הקשים לא מרפים, עולים מחדש ומציפים בכאב.

"יום הזיכרון הוא יום מאוד קשה אצלנו", מספרת תלמה, "זה מזכיר לי את יום השואה בבית אמי. כמה ימים לפני יום הזיכרון, אי אפשר לדבר עם מוני. בדרך כלל הוא מעדיף להישאר בבית, אבל בשנים האחרונות נסענו לבקר משפחות שכולות. השנה יכול להיות שבאמת נישאר בבית, מפני שמוני כבר עייף וזה לא פשוט בשבילו לצאת מהבית לכל כך הרבה זמן".

כדי להמחיש עד כמה קשה עבורו יום הזיכרון, ועד כמה קרובה ההיכרות שלו עם המוות והשכול, מספר ניצני על מקרה שבו הוא והקמב"צ שלו ישבו מחובקים והסתתרו בתוך בונקר בבקעה. פגז חודר שריון חדר לתוך הבונקר החשוך והקטן, והסתחרר עד שנעצר. ניצני קם וגילה לחרדתו שהפגז פגע בראשו של הקמב"צ, ופשוט ערף אותו. המטען שהוא נושא עימו הוא נטל כבד גם עבור גיבור מלחמה בדרגת סגן אלוף, שעבורו יום הזיכרון הוא קשה מנשוא.

מוני, יש משהו שאתה מצטער עליו?
"אין משהו שאני מצטער עליו. מבחינתי פעלתי כפי שהייתי צריך לפעול וגם אם הגלגל היה חוזר לאחור הייתי עושה את אותם דברים. מדוע שאני אצטער על משהו".

מה מסמל עבורך יום העצמאות?
"זהו יום שמח בשבילי כמו כל יהודי וישראלי. הרי בשביל זה נלחמנו ואנחנו עדיין נלחמים, עבור הזכות שלנו לחיות במדינה הזו".

מקור הכתבה