שפכתי על עצמי מים ונכנסתי אל תוך הטנק, אל תוך הגיהינום

צו המילואים שקיבל במלחמת לבנון השנייה, תפס את רס"ר (מיל') עמית עין גדי לא מוכן. בזמן ששהה אצל חברים במרכז הארץ, בעיקר כדי להימלט ממטחי הקטיושות על עירו נהריה, הוא נקרא להתייצב בצומת גולני. בשבוע הראשון של המילואים שלו, שאף עין גדי, לוחם מחלקת פינוי בעוצבת המילואים "הנשר", בעיקר להתארגן על נעליים ולמצוא שימושים רבים ככל האפשר לזוג מדי ה–ב' היחיד שלגופו. מי שפגש את המלחמה עם המכנסיים למטה, לא ניחש שייקלע לאחד האירועים שעיצבו אולי יותר מכול את זיכרונה בציבור.

ב–12 באוגוסט, יומיים בלבד לפני סיום המלחמה, הוזעק עין גדי לטפל בצוות טנק שנפגע מטיל. הוא היה הראשון שנכנס לטנק הפגוע, בו נהרגו רס"ן בניה ריין, סמ"ר אורי גרוסמן, סמ"ר אלכס בונימוביץ' וסמ"ר אדם גורן. כשגילה שנהג הטנק, בונימוביץ' ז"ל, עדיין חי, פעל זמן רב תוך סיכון חיים כדי לחלצו. שניות ספורות לאחר שחולץ הנהג, מצא עצמו עין גדי נאבק על חייו שלו.

עד היום הוא מקפיד לשמור על קשר עם משפחתו של הנהג ההרוג וממשיך לשאת את המראות הקשים מתוך הטנק. במעשיו גילה עין גדי רעות לוחמים, יוזמה ונחישות, ועל כך הוענק לו צל"ש מפקד עוצבת המפץ.

"כשניגשתי לטנק לא היה לי מושג מי נמצא בתוכו וזה ממש לא עניין אותי", מספר עין גדי, "המראה של הטנק החרוך היה חדש עבורי, אבל לא עצרתי. חשבתי אז רק איך אני מציל חיים. אחרי אירוע כזה, לא קל להישאר אותו בן–אדם".

אתה חי?

ארץ הארזים לא הייתה זרה לעין גדי. הוא העביר בה חלק נכבד משירותו הסדיר בגדוד 890 של הצנחנים. לכן, כשנדרש לחזור אליה ב–2006 , השטח לא היה זר לו כמו לרבים מהלוחמים הסדירים. "הכניסה הראשונה שלנו ללבנון הייתה שבועיים אחרי תחילת המלחמה", הוא מספר. "היא הייתה די קצרה ונמשכה רק יומיים. היו לנו פצועים, אבל הם לא נפגעו לידי. אחד מהם היה תומר בוהדנה, שזכור מהתמונה המפורסמת, בה הוא מסמן בידו 'וי' כשהוא שכוב על אלונקה".

"שבוע אחרי שנכנסנו הוכרזה הפסקת אש. יצאנו מלבנון סחוטים. היינו בטוחים שזה נגמר, וישנו באכסניית נוער ליד הכנרת. ההורים שלי, שגרים ליד טבריה, אספו אותי ונסענו לאכול ארוחת ערב. כמה דקות אחרי שהתיישבתי לאכול, חבר שלי התקשר ואמר שבשבת הקרובה אנחנו נכנסים שוב. באותו הלילה כבר עשיתי את הדרך חזרה לגדוד.

"בשבת בבוקר התחלנו לצעוד בחזרה פנימה. היה חם נורא. הלכנו כעשרה קילומטר מקיבוץ משגב עם אל כפר מתחת לעיירה הלבנונית מרכאבה. המטרה שהוגדרה לנו הייתה לפתוח ציר לקראת המבצע הגדול שייערך בסוף המלחמה. לקראת שעות הצהריים התמקמנו בחורשת זיתים. החושך ירד והתארגנו לשמירה. בשעה 20:30 בערב התחילה הפגזה של טילים, שנורו ממרחק של כחמישה קילומטרים. אני מניח שהם כיוונו על הטנקים שהיו לידינו, אבל בגלל שהיינו כל כך קרובים, נדמה היה שהם יורים עלינו.

"חפּרנו את עצמנו באדמה והרגשנו את הפגיעות ממש קרוב. אחד הטילים התפוצץ סמוך למיקום של חבר שלי והייתי בטוח שהוא נהרג. אחרי כמה דקות ראיתי אותו הולך בעצלתיים, ושאלתי אותו 'אתה חי?' כל האווירה הייתה סוריאליסטית לחלוטין.

"שמענו פיצוץ מאחד הטנקים וקיבלנו הוראה מהמג"ד להתקרב לאזור, אחרי שהוא קיבל דיווח על טנק שנפגע. התפקיד שלי שם היה לפנות את הפצועים ולסייע לצוות הרפואי שטיפל בהם.

"הגענו למגנן בשם חירבת כסיף ואבחנו שיש בו שלושה חיילים פצועים מההנדסה הקרבית. אחד מהם נפגע בגזע המוח והשניים האחרים נפצעו קל. הורדתי להם את הנשקים, הסרתי מעליהם את הבגדים והתחלנו לטפל בהם. אני זוכר ממש טוב את הפנס שהחזקתי בפה ואת האינפוזיה שהכנסנו להם. הרופא ניסה להשחיל לאחד מהם מעין התקן לפתיחת הקנה ולא הצלחנו לפתוח אותו בגלל תנאי הראות הגרועים. הסתדרנו בלעדיו, מה שפעל לטובתנו בהמשך.

"מישהו צעק שיש פצועים באחד הטנקים בסביבה. עזבתי את החובשים והרופא, שהמשיכו בטיפול, ומיהרתי לטנק ביחד עם הסמג"ד. עליתי עליו בעזרת סולם חבלים, כשאני מחזיק איכשהו את הפנס.

"מלמעלה ראיתי את הטנק שרוף לגמרי ובתוכו היו שתי גופות. פעם ראשונה שראיתי משהו כזה. מצד אחד ידעתי שהם מתים ומצד שני, אני לא יכול לקבוע מוות. חצי שנייה המחשבה הזו הדהדה לי בראש. בהתחלה צעקתי 'הם מתים אין מה לעשות פה', אבל אז מישהו ראה שהנהג זז והחלטתי לקחת יוזמה".

לא כאב כלום

בזמן שהיו על הטנק, ביקש עין גדי מחבר שלו לזרוק רימוני עשן ולהסוות את פעולת החילוץ. הוא והסמג"ד התקשו להיכנס לתוך הטנק, שהפתח שלו נחסם על ידי התותח, אך בסופו של דבר הצליח עין גדי למצוא את דרכו פנימה. "ביקשתי מים והביאו לי שני בקבוקים. שפכתי אותם על עצמי ונכנסתי אל תוך הטנק, אל תוך הגיהינום. באותו זמן התמקדתי נטו בחילוץ. זחלתי לנהג והתחלתי להוציא אותו. אני לא זוכר מה היה מצבו - לא עניין אותי כלום חוץ מהמחשבה להוציא אותו משם. ניסינו להרים אותו, מישהו מלמעלה ואני מבפנים. במשך זמן רב לא הצלחנו.

"חשבתי לנסות למשוך אותו אחורה. תוך כדי שמעתי שהטנק מתחיל להידרדר. נשמעה מעין חריקה ופחדתי שהכלי ייסע אחורה וידרוס חיילים בחוץ. צעקתי שישימו סלעים, שימנעו הידרדרות שלו. מדי פעם נכנסו לטנק חיילים נוספים ותוך כדי ניסיתי לנשום מעט אוויר. התחלתי למשוך את הנהג אליי, אך הראש שלו נתקע בחתיכת ברזל. התאמצתי, חַבָקתי אותו וכשהצלחתי לראות שהראש שלו שלם, שמחתי.

"צעקתי שיקראו לסמג"ד, יוסי ברגר, כי הוא בחור חזק. גם טנקיסטים מחטיבה 401 שהיו שם נכנסו איתנו. בשלב הזה כבר הייתי תשוש וברגר הגיע והחליף אותי. יצאתי ונשכבתי על הצריח ופתאום הרגשתי שאני כבר לא שולט בגוף שלי. פרכסתי.

"בטנק יש מערכת לכיבוי אש ומסתבר שאדי הגז שיוצאים ממנה פגעו בי. ההוראות מתירות זמן מוגבל מאוד של שהייה בטנק כשהמערכת מופעלת. אני הייתי שם 20 דקות. השכיבו אותי על אלונקה, והרגשתי שהגוף שלי בוגד בי. אני זוכר שצעקתי שיוציאו את נהג הטנק ואז איבדתי את ההכרה. נרדמתי וכבר לא כאב לי כלום. הזיתי אורות שמהבהבים לחלופין. בדיעבד התברר לי שאלה היו ההליקופטרים שנחתו שם. מכאן אני כבר לא זוכר.

"אחר כך סיפרו לי שהפעם הרופא הצליח לפתוח את ההתקן לפתיחת הקנה, וזה מה שהציל את חיי. פוניתי במסוק עם שאר הפצועים ואושפזתי במצב של מוות קליני. ברגר סיפר לי שהוא שאל את הרופא מה יהיה איתי ושהרופא השיב שהוא לא יודע אם אני אשרוד את הפציעה. השליש של החטיבה הגיע כדי לזהות אותי כי הייתי ללא דיסקית. רק כשהמצב שלי התייצב, הודיעו להורים שלי שנפצעתי.

"כשהתעוררתי, לא אמרו לי שהנהג שניסיתי לחלץ נהרג, למרות ששאלתי מה שלומו. רק אחר כך השליש סיפר לי שגם הנהג נהרג. ידעתי שבטנק היו שתי גופות ושהנהג נפצע ונהרג, אז הנחתי שאיש הצוות הרביעי יצא להתפנות או משהו וניצל בזכות זה. בדיעבד, התברר לי שמפקד הטנק, רס"ן בניה ריין ז"ל, עף מאה מטר משם בגלל הפיצוץ. הוא פיקד על הטנק שלו, שהגיע כדי לחלץ טנק אחר.

"פגשתי לראשונה את ההורים של אלכס, נהג הטנק, בשבעה שלו, וזה מפגש שנצרב אצלי חזק. סיפרתי להם על התגלגלות האירועים והשיחה נקטעה מספר פעמים כי בכינו ביחד. ההודעה על המוות של הבן שלהם הייתה עבורם בשורה שלא ניתן לעכל. ההורים שלו הם אנשים מדהימים ומאז ביקרתי אצלם עוד פעמיים. אנחנו גם משוחחים המון ואני מתרגש מאוד בכל שיחה איתם".