לא הצלחתי לדבר, ניווטתי את צוות החילוץ בעזרת סימנים

באוקטובר 1973 החלים סרן (מיל') רם טאובר, מפקד מחלקת טנקים בחטיבה 401 של השריון, ממחלת הצהבת הקשה, ורק קיווה לחזור לימים רגועים בגדוד. כשהחלה מלחמת יום הכיפורים, הצהבת הייתה הדבר האחרון שהדאיג אותו. ממיטת החולים קפץ טאובר היישר אל תוך הטנק בחזית הדרומית, ולחם במקומות ששמם מעלה עד היום אין–ספור מור"קים.

שלושת הימים הראשונים שלו בקרבות עברו בהצלחה יחסית. הוא אמנם נאלץ להחליף טנק לאחר פגיעה ישירה, אך התרגילים האינטנסיביים שעברו כוחות השריון טרם המלחמה הוכיחו את עצמם, וטאובר וחייליו ידעו להתמודד עם תרחישים שנראו כמעט בלתי אפשריים.

ב–9 באוקטובר הם נכנסו עם כוח של 15 טנקים לתוך מארב מצרי. השריונרים המאומנים לא נכנסו לפאניקה והשמידו שורה ארוכה של טנקי אויב בזה אחר זה, עד ששברו את הכוח שסגר עליהם. בהמשך התנדב טאובר להצטרף למ"פ שלו למשימה בעורף האויב, ובמהלכה נפצע באורח קשה. זה לא מנע ממנו לנווט את חברי הצוות שפינו אותו, כך שלא ייתקלו בארמייה השלישית של צבא מצרים, ובכך הציל את חייהם. על גילוי תושייה ואומץ לב הוענק לו בתום המלחמה צל"ש מידי מפקד פיקוד הדרום.

"התובנה העיקרית שלי מהמלחמה היא ברמה הנמוכה, והכוונה היא לאימונים המוטרפים שעברנו", מעיד טאובר. "כמויות התרגילים היו עצומות, וזה עזר לביטחון העצמי שלנו לנסוק. המתח והתחרותיות בין פלוגות וגדודים חשובים מאוד ללוחמים ואף מועילים ברמה הטקטית. מלחמת יום הכיפורים, בה נדרשה תושייה רבה מצד חיילים פשוטים, היא ההוכחה לכך".

דיברנו בקור רוח

חצי שנה לפני תחילת מלחמת יום הכיפורים סופח סגן רם טאובר, גולנצ'יק בעברו, לפלוגה ל' בגדוד 195 של חטיבה 401 בשריון. זו הייתה תקופה רגועה יחסית, אך הלו"ז של השריונרים לא היה גמיש כלל. הם ערכו אימונים קשים מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. "למרות השקט, לא נחנו, להפך - קרענו את התחת באימונים מפרכים", נזכר טאובר. "בכל זמן נתון היו פלוגה או שתיים שערכו אימוני צמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה - ר"ע). המשמעות של אימון כזה היא שבמשך שלושה חודשים לא ישנים ורק מתאמנים.

"היה מנהג יפה בחטיבה 401, שבמסגרתו יום לפני שהתחילו התרגילים הפלוגתיים, התאספנו כל הקצינים - מרמת המ"מ ועד למח"ט. כל אחד היה אומר בכינוס הזה את כל מה שעל לבו, בלי קשר לדרגה. אני זוכר ויכוחים וחילוקי דעות קשים ביותר שעלו לפעמים, אפילו בין המח"ט לאחד המ"פים. הכול היה פתוח לדיון ובלי שום היררכיה. אווירת הפתיחות הייתה מדהימה, וזה הותיר אצלי רושם אדיר.

"בחודשיים שקדמו למלחמה הייתי בגימלים כי התגלתה אצלי צהבת. הייתי אמור לחזור לפלוגה ביום ראשון ה–7 באוקטובר, והמלחמה פרצה בשבת. ביום שישי כבר התקשרו אליי. בשיחה הראשונה אמרו לי להגיע רק אם אני יכול. בשיחה השנייה, שהתקבלה ב–04:00 לפנות בוקר, אמרו לי בהיסטריה שאני חייב להגיע בדחיפות לגדוד. המילה 'מלחמה' עדיין לא נאמרה, אבל היא ריחפה באוויר.

"הסתמכתי על טרמפים, ובדרך חתחתים הגעתי לרפידים, שם היה בסיס קבע של גדוד 79, וכמובן שהלוחמים כבר לא היו שם. אני וכמה מט"קים שאספתי תפסנו משם טרמפ עם יעקב לפידות, לימים אלוף, וחזרנו איתו לגדוד שלנו.

"זיוודנו את אחד הטנקים ויצאנו לדרך. מאחר והכרתי את תוואי השטח, הצלחנו לחבור לגדוד די מהר, בשעה 18:00 בערב ביום שבת. החבר'ה שלנו כבר התחילו להילחם בגזרה הדרומית של המִתְלֶה, היכן שהיה ממוקם מוצב המזח - המעוז הדרומי ביותר בקו בר–לב. אחרי רבע שעה כבר חטפנו פגיעה ראשונה. הטנק נוטרל לחלוטין, אבל לא היו נפגעים ועלינו מהר על טנק אחר. בליל שבת נלחמנו בעיקר מול כוחות חי"ר שהיו מצוידים במטולי אר–פי–ג'י.

"תחושת המצוקה, שאנחנו יודעים בדיעבד ששררה אצל המפקדים הבכירים, לא השפיעה עלינו. באותו זמן לא ידענו מה מאזן הכוחות ואף על פי שהמעבר משגרה ללחימה היה מפתיע, התנהלנו בצורה שקולה והיינו נינוחים. אם שומעים היום את חילופי הקשר שניהלנו, אפשר לחשוב שמדובר בתרגיל. כולם דיברו בקור רוח".

בלי אבידה אחת

ביום ראשון ה–7 באוקטובר, בשעות הבוקר, נע הטנק של טאובר מעט אחורה, בחזרה לשטח ידידותי. בימים ההם לא בוצעו פעולות נועזות במיוחד, החטיבה לא פעלה כגוף אחד ונדירים היו המבצעים להם נדרש כוח של פלוגה שלמה. טאובר, בדומה לרבים מחבריו השריונרים, חש מוזר כשהבין את גודל ההיסטריה שהביאה איתה המלחמה, וכמה התחושה הזו מנוגדת לרוגע ששרר בגדוד שלו. "חברי הצוות שלי שאלו אותי בקשר אם אני רואה כתבים צבאיים. אנחנו במלחמה, וזה מה שעניין אותם. זה הצחיק אותי מאוד. אמרתי להם 'לא, חבר'ה כאלה לא מגיעים לפה'. אם אני צריך לנתח את זה היום, אז אלה היו מין ימי גיבוש לחבר'ה, שבמקרה התנהלה סביבם מלחמה.

"היום השני, ה–8 באוקטובר, היה יום נדיר עבורנו. לדעתי, לאורך כל היום, הגדוד שלנו לא ספג אפילו אבידה אחת. בצהריים, כשהשמש צרבה לנו בעיניים, ניהלנו חילופי אש מול טנקים מצריים. המח"ט היה שם וכעס על חוסר המקצועיות שלנו בפגיעות הראשונות. התנהגנו כמו בתרגיל - מיד תיקנו כפי שהוא דרש והשמדנו את טנקי האויב.

"היה מעין נוהל קבוע שלא אהבנו במיוחד, שדרש מאיתנו לפנות את המקומות שכבשנו במהלך היום. אחר כך, כשעברנו לתפוס שטחים שולטים, יצא שכבשנו את המקומות האלה שוב ושוב. ביום שלישי ה–9 באוקטובר, כבשנו בפעם השלישית את אותו שטח בדרום התעלה. נענו בהרכב של 15 טנקים, רק שהפעם ציפה לנו נוף שונה. כותרנו על ידי חטיבה מצרית. אתה רואה את זה קורה לנגד עיניך, מרמה של מ"מ. אני לא יכול להגיד בדיוק כמה טנקים השמדנו, אבל אני יכול לציין שהכיתור עלינו הוסר מהר מאוד.

"באש מדויקת הורדנו טנק אחרי טנק. פעלנו באופן מרשים, ואני מעריך שלפחות 20 טנקים מצריים הושמדו. במהלך חילופי האש רוב הטנקים שלנו היו תקועים כי היו מפקדים שפחדו להתקדם הלאה. הצטרפתי אל המ"פ שלי, רס"ן יונתן (יוני) הכהן ז"ל, שקיבל את עיטור העוז בהמשך המלחמה, ונהרג כטייס ב–1980. המשכנו לנוע קדימה, רק כמה טנקים בודדים, ולמרות שזה לא ממש מקובל, הצלחתי להמשיך ולהשמיד שני טנקים תוך כדי תנועה.

"במהלך ההתקדמות נפצעתי באורח קשה בשתי הרגליים. הייתי בהכרה, אבל די מעורפלת. משכתי את עצמי החוצה בכוח מהטנק, ופינו אותי ואת חבריי, שנפגעו גם הם, לתחנת איסוף הנפגעים הגדודית. לא הצלחתי לדבר, אבל ניווטתי את החבר'ה שחילצו אותי בעזרת סימנים. הייתה בעיה לבחור ציר בנסיעה צפונה אל גבעת העמודים, שהייתה סמוכה למקום. החלטתי שנפנה ימינה. אם הייתי מחליט אחרת, היינו נכנסים לטווח של הארמייה השלישית של צבא מצרים. מאז אני תמיד אומר בצחוק שזה היה אחד הניווטים המוצלחים שלי.

"מהתאג"ד פינו אותי במסוק לבית–חולים, ושם הסתיימה עבורי המלחמה. הייתי שנתיים בבית–חולים. רגל אחת נקטעה ואת השנייה הרופאים הצליחו להציל לאחר מאמצים רבים. אחרי כשנה הוזמנתי לתת עדות בוועדה בתל אביב, וב–1975 התבשרתי על קבלת הצל"ש. ההורים שלי היו גאים ומאושרים מאוד. בשבילי, בתור מי ששירת שנתיים בגולני וקיבל את הצל"ש שלו כקצין שריון, היה ממש מרגש לקבל את הצל"ש מהאלוף יקותיאל אדם ז"ל, ששימש אז מפקד פיקוד הדרום.

"עד היום יוצא לי לקרוא המון ספרים על המלחמה. מלכתחילה לא התאפיינתי באופי היסטרי, וגם לא הייתי מאלה שצועקים 'אסונות' בכל התייחסות למלחמה הזו. הילדים שלי שירתו כחי"רניקים בגולני ובנח"ל, ובתי הייתה צלמת צבאית בדובר צה"ל בתקופת האינתיפאדה השנייה. זו הייתה תקופה קשה מאוד וליווינו אותה לאורך כל הדרך. אנחנו משפחה מאוד מגובשת ובעיניי, זה סוד ההצלחה".