חבל שלא בדקו מה דיווחנו, הר בה מחדלים היו יכולים להימנע

רב"ט (מיל') שלמה (סלומון) בלמס נולד ב–1940 במרוקו ועלה ארצה זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים. במרוקו הוא הכיר שתי שפות - ערבית וצרפתית, וידע רק מילים ספורות בעברית, מספרים תורניים. למרות הקשיים הרבים בעלייתו ארצה, הוא החליט להתגייס לצה"ל עם הגעתו ועבר טירונות קרבית כלוחם חרמ"ש (חיל רגלים משוריין).

אף על פי ששוחרר אחרי זמן קצר משירות סדיר בשל מצבו המשפחתי המורכב, הוא המשיך לקבל קריאות לימי מילואים ועבר במהלכם הכשרה על זחל"מים (זחלים משוריינים). בשנת 1973 בלמס היה כבר נשוי ואב לחמישה ילדים קטנים, ונקרא למילואים עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. למרות שנדרש להשאיר את אשתו לשאת בנטל המשפחתי, הוא עלה על מדים והתייצב במחלקת זחל"מים בגדוד חרמ"ש של חטיבת שריון.

ב–15 באוקטובר 1973, תשעה ימים לאחר תחילת המלחמה, ביצעו המצרים מארב על כוח צה"ל בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. רב"ט (מיל') בלמס נסע מספר פעמים הלוך ושוב אל זירת התופת בה נפצעו רבים מחבריו, וסייע בהצלת חייהם של שישה לוחמים. במעשיו גילה אומץ לב ודבקות במטרה, ועל כן הוחלט להעניק לו צל"ש מידי מפקד פיקוד הדרום.

"המשכנו להילחם אחרי האירוע עד סוף המלחמה", הוא מספר היום. "כל יום היה נורא בפני עצמו, אבל המארב ההוא שהמצרים עשו לנו באמצע אוקטובר, היה הנורא מכול".

כולם היו אדישים

בגיל 27 עלה שלמה בלמס ממרוקו. כבן בכור במשפחה מרובת ילדים עם אב מבוגר, היה לו תפקיד מרכזי בשמירה על הבית ועל שלמות המשפחה. "ההתאקלמות שלי בימים הראשונים בארץ הייתה קשה מאוד, כיוון שהייתי צריך לדאוג גם לאחים הקטנים שלי וגם לאבי", הוא נזכר. "כשהתגייסתי כבר הייתי נשוי ואב לילדים, והצבא היה צריך לשלם לי משכורת גבוהה יותר. עברתי טירונות לא פשוטה מבחינה פיזית ומנטאלית ביחד עם חבר'ה צעירים מכל רחבי הארץ. זה היה מוזר וחווייתי בו זמנית. שלושה חודשים מתום הטירונות, הקצינים שלי אמרו לי בגלוי שאני אשוחרר בקרוב, כי לא משתלם לצבא להחזיק חייל סדיר ולשלם לו משכורת גדולה, אך המשכתי לשרת במילואים.

"ארבעה ימים לפני מלחמת יום הכיפורים, שוחררתי ממילואים בקו בר–לב. האווירה במקום הייתה שקטה כשהיינו שם, וזה דווקא העלה בנו חששות. בעקבות תצפיות שעשינו, דיווחנו על חיילים מצרים שיורדים לכיוון התעלה ומתאגדים באזור, והודענו שאנחנו חושדים שהם מתכננים משהו. כולם היו אדישים לחלוטין לעדכון הזה. לא באמת התייחסו לדיווח שלנו ברצינות ראויה. זה מעצבן ומקומם שלא בדקו את מה שאמרנו, הרבה מחדלים היו יכולים להימנע.

"נקראנו למלחמה מיד עם תחילתה, ולחמנו נגד המצרים בקרבות קשים מאוד. הזירה המשמעותית ביותר בה פעלנו הייתה הגזרה הצפונית של תעלת סואץ, בדגש על מעוז 'בודפשט'. הוא היה האחרון שעמד על תלו, ושהמצרים לא הצליחו לכבוש. מצד אחד ביצענו פעולות התקפיות והגנתיות רבות, ומצד שני היינו צריכים להעביר אספקה לחיילים במוצבים אחרים באזור. בכל פעם היינו נוסעים עם כמה זחל"מים עד למפקדת החטיבה הצפונית בבלוזה, שהייתה ממוקמת כ–30 קילומטרים בלבד מהתעלה, לוקחים אוכל וציוד ומעבירים אותו הלוך ושוב. הנסיעות היו תחת הפגזות קשות של המצרים, אבל לא עצרנו אף פעם. כבר בימים הראשונים נגלו לעיניי מראות של חיילים שפניהם שחורות מהפגזות, כאילו מרחו עליהם פחם. אף פעם לא היו הפוגות בין הפגזה להפגזה.

"ב–15 באוקטובר לפנות בוקר, צלפים מצרים התחפרו באחת הביצות הקרובות למעוז 'בודפשט'. הם הכינו לנו מארב מתוכנן היטב. היינו שם כוח בסדר גודל של פלוגה, והיינו רגילים לירי. אבל הפעם הם ירו עלינו ממש מקרוב, במרחק של פנים מול פנים - רק שאנחנו לא הצלחנו לראות אותם, כי הם מצאו מחבוא טוב. כל הציר שמוביל למוצב הופגז קשות. לא הייתה לנו ברירה אלא לרדת מהזחל"מים ומהנגמ"שים ולתפוס עמדות כדי להשיב אש.

"אחרי שניות בודדות כבר התחלנו לשמוע את צעקות הפצועים, ובהמשך היו לנו גם הרוגים. המצרים ירו די בדיוק, והכוח שלנו היה כלוא בתא שטח, כשהם מכסים אותנו. הם השתמשו גם בירי מנק"ל וגם בטילים, שנפלו ליד הנגמ"שים והתפוצצו.

"בימים הראשונים של המלחמה הכרתי חייל שהגיע מחו"ל כדי לסייע לנו, ופתאום ראיתי את גופתו מוטלת ליד הנגמ"ש שלו. המראה הזה פשוט חקוק בראשי עד היום, זה מקרה שמאוד העציב אותי. בגלל שגם אני הייתי עולה חדש, היה לי קשה שלא להזדהות איתו".

הפחד שיתק אותם

החיילים שנותרו בחיים החלו להקים צוותים חדשים על מנת להשיב אש למארב המצרי, וכדי להציל את החברים הפצועים שלהם, שהיו פזורים על פני השטח. "הקמנו בזריזות צוות חדש - המ"כ שלי, אחד הנהגים ואני", מספר בלמס. "עלינו על אחד הנגמ"שים והתחלנו לפנות פצועים שהיו מפוזרים בשטח. לא חשבתי הרבה, ולכן גם לא פחדתי. הייתי יותר טרוד במאמצים לעשות את הכי טוב שאני יכול בהתחשב בנסיבות.

"מסביבי היו חיילים שפחדו, ואני בהחלט יכול להבין את זה. היו גם כאלה שהפחד שיתק אותם, ואפילו לא היו מסוגלים ללכת או לחזור לרכבים. עברנו מנקודה לנקודה ופינינו שישה פצועים לנגמ"ש. נסענו לכיוון בלוזה, ואחרי כחמישה קילומטר הגענו למרפאה שאלתרו שם. הורדנו את החיילים שאספנו וחזרנו לזירת הקרבות, אל שאר הפצועים.

"שעתיים לאחר תחילת המארב, המ"כ שהיה איתי, רמי כהן, הרים ארגז תחמושת לנגמ"ש שלנו ופתאום שמעתי צעקה. הסתובבתי וראיתי שהוא נופל לקרקע. צלף מצרי ירה לו בדיוק בראש. ניסיתי לסגור את החור של הקליע ולעצור את הדם. זירזתי את הנהג שימהר לפנות אותו, אבל זה כבר לא עזר, הוא נהרג במקום.

"אני ניצלתי בנס. אני עדיין לא מבין איך יצאתי מהקרב הזה עם מכות יבשות בלבד, ואיך שרדתי את המלחמה הזו בכלל. אלוהים היה איתי באותו זמן. בסיום המלחמה, התרמיל שהיה עליי, והיה קרוב לראש שלי, נראה כאילו כרסמו אותו עכברים - כולו היה מחורר מקליעים. אין דרך להסביר דברים כאלה, ואת הקשיים שעברנו במלחמה הזאת מכירים רק מי שהשתתפו בה.

"אחד המ"כים שהיה קרוב למרפאה נקרא להחליף את רמי, אבל הוא לא היה מסוגל, כי הוא רעד מפחד. הוא פשוט לא הצליח לעלות איתנו לנגמ"ש. בדיעבד אני יודע שזה היה הלם קרב. לא התעקשנו שהוא יבוא איתנו, והנהג ואני חזרנו לשטח כדי לראות אם יש עוד פצועים שאפשר לעזור להם. כמה שעות אחר כך הגיעה תגבורת משוריינת והצלחנו להשמיד את כל החיילים המצרים.

"לקראת סיום המלחמה, בליל הפסקת האש, כל הכוחות התקדמו לתפוס שטחים נוספים, ואנחנו היינו קרובים לתעלה. בלילה שמענו חיילים מצרים וחשבנו שהם מטרים ספורים מאיתנו. בסוף התברר שהם באמת ניצבו בגבעה מאוד קרובה אלינו. הם ניסו להקיף אותנו ולבצע מארב נוסף, אבל לא הצליחו כי הגבנו היטב.

"אחרי כמה חודשים הבנתי שהמליצו עליי לקבלת צל"ש. כל מי שהכיר אותי שמח מאוד. המשיכו לקרוא לי למילואים עד 1980, כשכבר הייתי אבא לשבעה ילדים. בשנים האחרונות הזיכרון שלי די נפגע, אבל יש דברים שהמוח כנראה לא יכול לשכוח. זו הייתה מלחמה נוראית, שהייתה מיוחדת בכך שדווקא הלוחמים הפשוטים התבלטו בה".