המצרים השליכו למים פצצות, ובלי עין הרע, לא מעט כאלו

דווקא כששככה תהילת מלחמת ששת הימים, החלו ימי הזוהר של הקומנדו הימי. אחרי מסכת שינויים, במסגרתם שופר משטר האימונים, הוחלף הציוד הישן בכלים איכותיים ויעילים, וחושל אופי הלוחמים - הגיעו גם הצלחותיה של השייטת. אחת הבולטות שבהן נרשמה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, בצלילה מבצעית במעגן ערדקה המצרי שבים סוף. הצלחה שביססה את מעמד השייטת ככוח קריטי ואף מוביל במבצעים רבים וחשובים.

היה זה ליל ה־14 באוקטובר 1973, בשמים היה ירח מלא - ובמים שני זוגות של לוחמים שנשלחו לחבל בספינות טילים של האויב המצרי. המטרה הייתה ברורה - לגרום למצרים להירתע מלהתקדם צפונה. כשנשמע פיצוץ, הבינו הלוחמים שמשימתם בוצעה בהצלחה, ומאז ועד היום לא נעשה עוד ניסיון מצרי להתקדם צפונה דרך הים לכיוון אילת.

"בדיעבד המודיעין של חיל הים עשה עבודה טובה מאוד", מספר היום רס"ר (מיל') דן עוזיאלי, שזכה על פעולה זו בעיטור המופת. “זה היה ערב יום הכיפורים והקפיצו אותנו מהרגילה כי חששו שעומדת לפרוץ מלחמה. בשבת התחלנו להכין ציוד, ובמהלך ההתארגנות כבר החלו להישמע האזעקות. באותו רגע הבנו כי שעתנו להוכיח את היכולות שלנו הגיעה, ויצאנו לדרך".

לא הפלגת נופש

כבר בימים הראשונים למלחמה הוחלט כי הקומנדו הימי יפוצל לשתי יחידות שיפעלו בגזרות שונות - אחת בצפון והנוספת בדרום. “אני השתייכתי לקבוצה השנייה, ועם פרוץ המלחמה נסענו באוטובוסים לעבר שארם א–שיח'", מספר עוזיאלי. “במקום לא הייתה נוכחות קרבית רבה של חיל הים, ושלחו אותנו להגן על בסיסי החיל, ועל בסיסי חיל האוויר באזור מפני התקפות מהים.

“לאחר ימים ספורים הוחלט כי צריך לתקוף את המצרים באמצעות חבלה בספינות הטילים שלהם - וכאן אנחנו, לוחמי השייטת, נכנסנו לסיפור, שכן פגיעה כזו נעשית במסגרת צלילה קרבית. יצאנו לדרך שני זוגות, כשבכל זוג לוחם וקצין. אני צללתי ביחד עם המפקד של היחידה דאז, גדי קרול, והזוג השני הורכב מהקצין אבינועם ברקין ומבן המחזור שלי, מאיר לוי.

“המודיעין שניתן לנו לגבי כמות הסטי"לים במקום היה מעורפל, אבל הייתה הערכה כי במקום מפליגות שלוש ספינות מלחמה של האויב. יומיים לפני היציאה למבצע, ב–12 באוקטובר, יצאנו בפעם הראשונה לתרגול. בגלל תנאי הים הקשים, לא הצלחנו לערוך אימון לילי ועשינו את הדרך בחזרה. הפעולה הצריכה הפלגה של שעות באמצעות סירות גומי - ובהחלט לא היה מדובר בהפלגת נופש. יום לפני המבצע כבר ערכנו אימון בתנאים טובים יותר.

“הציוד שנשאנו עמנו כלל מוקשי עלוקה, נק"ל ומטולי אר–פי–ג’י. המטרה העיקרית שלנו הייתה למקש את הספינות, ואילו הרובים והמטולים היו נשק הגנה בלבד - ולא תקיפה.

“בערב ה–14 באוקטובר הגיעה שעת השין, וירדנו אל המים שני זוגות חדורי מוטיבציה. צללנו תחילה ארבעתנו ביחד, ולאחר מכן החלטנו שנתפצל במטרה להגדיל את הסיכוי למצוא סטי"לים. המצרים השליכו למים פצצות עומק והיו, בלי עין הרע, לא מעט כאלו. הפצצות יצרו הדף חזק מאוד שבמים גדל אף יותר, וזו הייתה מהלומה לא פשוטה לגוף, שאת עיקרה ספגנו באזור הבטן. בהתחלה היינו קצת לחוצים מכך, אבל כמו שקורה עם הרבה דברים אחרים בחיים - התרגלנו.

"הצלילה נמשכה זמן רב, כשבע שעות למיטב זיכרוני, אבל ברגעים כאלו העייפות בטלה הודות לאדרנלין שמציף את הגוף. האווירה הייתה של מלחמה, של להיות או לחדול.

“ההתחלה לא הייתה פשוטה - נסחפנו בזרמים חזקים והיה לנו קשה לשלוט בבחירת המסלול הרצוי. קרול החליט בתבונה להתקדם לעבר העוצמה הגבוהה ביותר של פיצוצי מטעני העומק. בשלב מסוים הוא יצא אט–אט מהמים, ואז הבחין במזח שבו עגן סטי"ל מצרי - צללנו מתחתיו והדבקנו לו מוקשים. מכיוון שהיה כבר די מאוחר התחלנו לשחות בחזרה לעבר ספינות של חיל הים, שמוקמו בנקודה מוסכמת כדי לאסוף אותנו. עלינו בקשר מול האנשים שלנו להגיד שאנחנו כבר קרובים אליהם, והם היו מופתעים".

זרענו בהם פחד

קרול ועוזיאלי עלו לאחת משתי הסירות שחיכו להם, ואז התחיל השיט אל עבר הזוג הנוסף. היה להם חשוב לשמור על תנועה אטית, שכן השובל שמותירות הסירות זוהר בלילה ועלול לחשוף אותן. אך למרות משנה הזהירות, המצרים עלו על עקבותיהם. “בבת אחת החל ירי כבד לעבר הסירות שלנו", מספר עוזיאלי, “אבל למזלנו הוא היה לא מדויק. דוממנו את אחת הסירות, וכל הלוחמים שהיו שם הועברו לסירה השנייה.

“ההחלטה שהתקבלה הייתה לא להשיב אש לעבר מקורות הירי כדי שהם לא יידעו בוודאות היכן אנחנו, והצעד הזה התברר כנכון וגם כגורלי. אם הם היו עולים עלינו, לא היינו נותרים בחיים. אמנם הכדורים פגעו קרוב, אבל לאחר זמן קצר כבר יצאנו מהטווח שלהם.

"התחלנו להגביר מהירות וניסינו ליצור קשר עם החפ"ק בשארם א–שיח'. הקשר לא בדיוק עבד כמו שצריך בגלל תקלה שהייתה בחמ"ל שם. רק כשהם ראו אותנו מגיעים, הם הבינו שכולנו בחיים ושהמשימה בוצעה בהצלחה.

“באותו זמן התפוצצו מוקשי העלוקה והסטי"ל ניזוק. למרות שהזוג השני לא מצא סטי"ל, השגנו את האפקט שרצינו - יצרנו הרתעה, זרענו בהם פחד, והם לא העזו להתקדם לכיוון צפון.

“מלחמת יום הכיפורים הייתה בעיניי מלחמת אין ברירה. לא היינו מוכנים כפי שצריך בראייה צבאית כוללת, והיינו יכולים לצאת בנזקים הרבה יותר קשים. עם זאת, דווקא השייטת, שהייתה יחידה לא מוערכת על ידי גורמים רבים - בהם גם המטכ"ל - נחלה הצלחה. הפער שהיה קיים מול היחידות האחרות נסגר, ואני מאמין שכאן חל המהפך של אנשי הצפרדע.

“כשהסתיימה המלחמה השתחררתי וטסתי לארה"ב. אחרי כשנה וחצי קיבלתי שיחה מההורים שלי שסיפרו שהתקשרו אליהם מהצבא ואמרו שמוענק לי צל"ש. הם היו נרגשים מאוד, הרבה יותר ממני, כי מבחינתי מהות היחידה בה בחרתי לשרת היא לבצע פעולות מסוג זה, מבלי לצפות לעיטורים.

“בשנים שחלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, שייטת 13 שינתה מעט את פניה. אני יודע שהלוחמים הנוכחיים ביחידה בקיאים בלוחמת חי"ר מובהקת, בניגוד לדור שלי שהיה מורגל לפעולות שקשורות קודם כול למים: צלילה, שחייה, שימוש בכלי שיט.

"מה שכן, אופי היחידה שכולל יציאה לפעולות שקטות ויעילות הנעשות בצוותים קטנים נשמר, וכן הגאווה לשרת בקומנדו הימי, שתמיד הייתה גבוהה מאוד".