החיים הם מה שקורה עכשיו: על הסרט "פוסט לבנון"

כרמית ספיר-ויץ NRG 20 בנובמבר 2011
דובי גניש ואורי לרנר מתוך הסרט "פוסט לבנון"

דובי גניש ואורי לרנר מתוך הסרט "פוסט לבנון"


דובי גניש איבד רגל אבל גילה את חייו מחדש. אורי לרנר זכה באות המופת אבל לא יכול להשתחרר מהזוועות. המצלמה של הבמאי ליאור אגור ליוותה אותם בשלוש וחצי השנים הקשות מאז המלחמה ההיא



שלוש שנים וחצי ליוותה מצלמתו של הבמאי והתסריטאי ליאור אגור שניים מפצועי מלחמת לבנון השנייה, דובי גניש ואורי לרנר. המצלמה הייתה שם שנה אחרי שנפצעו, ברגעים הקשים וברגעים הטובים, בלידות ובצמוד להחלטות הגדולות בחייהם. השבוע הם צפו בסרט המלא לראשונה. "הסתכלתי כמו צופה מן הצד והייתה לי המון אהבה וחמלה כלפי הדמויות", אומר גניש, "הוקרתי את עצמנו על הדרך שעשינו. אין היצמדות ואין התרפקות. זה היה בעבר, החיים הם מה שקורה עכשיו".

החיים הם מה שקורה עכשיו: על הסרט "פוסט לבנון"
בלי התרפקות על העבר. "פוסט לבנון" מתוך הסרט

הסרט "פוסט לבנון" שישודר במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" בערוץ הראשון (היום, ראשון, בשעה 21:45) מספק מבט מקרוב אל שניים מהפצועים שנדחקו לשוליים אחרי מלחמת לבנון השנייה. אולי כי נוח ואולי כי זו דרכו של עולם: לשכוח את מה שקשה לעיכול.

באחד הימים האחרונים של המלחמה, המילואמניקים רב סרן דובי גניש, מ"פ, וחברו לגדוד עוד מהשירות הסדיר, רב סמל אורי לרנר, עשו את דרכם בתוך נגמ"ש לאחר ליל קרבות באזור מרג' עיון. הכוח נחשף וספג מטח של טילי נ"ט. גניש ולוחם נוסף נשארו אחרונים בנגמ"ש וספגו פגיעה ישירה. לרנר, שהספיק לצאת, חילץ באומץ לב, שעליו קיבל את עיטור המופת, את שני הפצועים מהכלי הבוער ותפס פיקוד על יתר אנשי הצוות.

האירוע בלבנון היה רק יריית הפתיחה לקרב האמיתי של השניים על חייהם: בסרט, שהופק ע"י יהלי גת, נראה לרנר כשהוא מנסה לשוב לחיי השגרה, אך מגלה כי הוא סובל מפוסט-טראומה. גניש, אב לארבעה מרבדים, עובר אינספור ניתוחים כדי לשקם את רגלו עד שהוא נאלץ לקבל את ההחלטה הקשה בחייו: לקטוע את הרגל. הניכור והאדישות למצבם כנכי צה"ל מאלצים את הגיבורים לעמוד בראש מאבק מתוקשר לשיפור היחס והתנאים המגיעים להם ולנכי צה"ל אחרים.

"זה שנשארתי בחיים זה ניצחון, וחשבתי שצריך להעביר את זה הלאה ולהראות לכולם", אומר גניש בן ה-41, חמש שנים וחצי אחרי שנפגע. "כולם פצועים בעולם. לא צריך לצאת למלחמה בשביל לשאת צלקת, וריפוי נכון הוא דבר לכולנו. אם תהיה לנו הזכות לשמש השראה למישהו - בשמחה".
'); $(document).ready(function () { $("#silverlightControlHost").hide(); }); } else if (CTMDpf.android) { // alert('CAST TIME Android') $(document).ready(function () { $("#silverlightControlHost").hide(); }); } else { document.write('
'); document.write(' '); document.write(''); document.write(''); document.write(' '); document.write(' '); document.write(' '); document.write(' '); document.write(' '); document.write(' '); document.write(' '); document.write(' '); document.write(' '); document.write(' '); document.write('
'); } })(jQuery);
 

לא נתפסת
הם התייצבו בצו שמונה. המשימה היתה להיכנס לגזרה חדשה בלבנון. "רציתי את החייל הכי טוב אצלי בפומ"ה (פורץ מכשולים הנדסי - כ.ס.ו.) וביקשתי מהרס"פ איציק נפתלי להצטרף אלי. בזכותו חיינו ניצלו", משחזר גניש. "עברנו לילה של קרב עד שהגענו למרג' עיון. באיזשהו שלב קיבלנו פקודה לסגת אחורה וגילינו שני טנקים שהתהפכו בתעלה. הלכנו לחלץ אותם".

זה היה בתום ארבעה לילות בלי שינה. כשסיימו את החילוץ, נדמה היה ששקט. רק נדמה. הם החלו לנוע בשטח ואז החלו להישמע פיצוצים. לרנר וגניש כבר היו בחוץ, אבל ידעו שלוחם נוסף, הרן יפה, נמצא עדיין בטנק. ואז הטיל פגע בהם. הוא קרע לגניש את הרגל ממקומה. לרנר נפצע ברגלו ויפה נפצע קשה בבטנו.

"כשהייתי מוכן להרפות ולהתמסר לסיום המסע שלי פה, נזכרתי באשתי האהובה קרן", אומר גניש. "ואז התעוררתי לתוך הגיהינום הזה. הרן נופל עלי ובתוך האימה המטורפת הזו, חיבקתי את הרן ואמרתי לו שיהיה בסדר. אורי, פצוע, ידע שהכלי יכול להתפוצץ כל שנייה.
הוא רץ פנימה להציל אותנו. הוא הופיע מלמעלה כמו מלאך. אחרי חצי שעה הגיע טנק החילוץ".

המסע שמתועד בסרט הוא מסע לאיסוף הרסיסים. גניש: "היופי הוא שלא תמיד הם חוזרים למקום. לקח לי זמן להבין שהחלוקה של 'לפני' ו'אחרי' היא מלאכותית. הכול זה מקשה אחת והחיים נפלאים עכשיו. הקטיעה הצילה את איכות החיים שלי ואני מודה לבורא עולם על זה שיכולתי לחשוב ולקחת אחריות כזאת. זה היה שיעור מאוד גדול על חשיבות הגוף, אבל יותר חשוב להבין שזה כלי שנועד לשמור על משהו. לא המהות".

אצל לרנר הסיפור אחר. הרס"פ המצטיין, נשוי ואב לשלושה מגן יבנה, סוחב פוסט טראומה בלתי נראית לעין. הוא עבד כפקח במינהל מקרקעי ישראל במשך 16 שנה, אך בגלל הפציעה נאלץ לעזוב. "לא נשארתי אותו אדם", הוא אומר. "חזותית אתה נראה בסדר, אבל קשה להבין שמשהו בפנים, בקלווסה. לא בדיוק כתמול שלשום. המלחמה היומיומית היא בעובדה שזה ממשיך לבעוט ולקנן. זו לא שפעת שאתה לוקח כדור וזה עובר".

מתי הבנת שהחיים לא יחזרו להיות מה שהיו?
"ברגעים הראשונים של המלחמה אתה רובוט. לימדו אותך בסדיר שלוש שנים פקודות, שבמקרה חירום אתה עושה כך וכך. עם הזמן, הגוף מתחיל לפרק את המטענים שהוא צבר: הזעות, שלשולים, סחרחורות וכל התופעות של הגוף כשהוא זורק את עצמו".

איך מסבירים לילדים מה קרה?
"לא מסבירים. מה תגיד? אבא השתגע? הם מבינים את זה לבד. מה שטוב בילדים, זה שאי אפשר לשקר להם. היה להם אבא רגוע ונהיה להם אבא עצבני טילים. הם יודעים שהלך אבא אחד וחזר אבא אחר".

אתה אופטימי?
"לפעמים יותר, לפעמים פחות. חייב להיות אופטימי, אחרת הייתי דופק לעצמי כדור בראש".

מקור הכתבה


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה