קיבלתי רסיסים בברך, בגב, בכתף וביד, אבל הייתי בהכרה

לא רבים יכולים להעיד על עצמם כי בשעות הגורליות של המדינה הם ניצבו בחזית האש, עמדו בודדים מול כוחות האויב ומנעו מהם לבצע תוכניות שהיו יכולות לפגוע קשות בעתידה של ישראל. סמ"ר (מיל') אמיר קנטר דווקא יכול לומר זאת.

ב–13 בנובמבר 1964, כחלק מתוכניתם של הסורים להטות את מי החצבני והבניאס, ירו כוחותיהם מטחי אש ופגזים אל עבר לוחמי נ"מ של צה"ל שפעלו באזור תל דן.

בתקרית האש הזו נהרגו שניים מהלוחמים, וחמישה נוספים נפצעו.

"התוכנית הסורית הייתה חריגה מוחלטת וכזו שלא היינו מוכנים לשאת", אומר היום סמ"ר (מיל') אמיר קנטר, אחד הפצועים. "מדינת ישראל הוכיחה בתגובות המנע שאנו לא נבליג, שיש קווים אדומים שאסור לחצות - הן בנושא הטיית המים והן בנושא הפגזת יישובים, דהיינו פעילות המופנית נגד אזרחים ולא צבא".

לאחר התקרית, הוחלט על הענקת צל"ש לפצועים ולהרוגים מטעם מפקד פיקוד הצפון דאז, רא"ל דוד אלעזר ז"ל, על כך שהפגינו דבקות במטרה וקור רוח נוכח פני האויב.

תותחים במסווה

בשנת 1964 החלו הסורים בפעולות להטיית מי החצבני והבניאס.

"הם חצבו תעלת הטיה לאורך רמת הגולן כדי שהמים יופנו לירמוך ולא אל הכנרת. "התגייסתי כשנה קודם לכן למערך הנ"מ, ובתור חייל צעיר לא הייתי מודע לסיפור הגדול שנרקם באותה עת בגזרה הצפונית בה פעלנו", אומר היום סמ"ר (מיל') אמיר קנטר. "הסיבות שהובילו למתיחות התגלו לי רק בדיעבד.

"בפועל המתיחות הובילה לכך שהיו מקפיצים אותנו לגזרות שונות לכל אורך גבול ישראל–סוריה. היינו באזור תל קציר ומשם הועברנו לקיבוץ האון, כורזים, חולתה, יסוד המעלה.

"בהגדרת תפקידנו לא היינו מיועדים למשימה מסוג זה, אבל הבנו שאנו נדרשים לעשות את מה שאומרים לנו.

"היינו מצוידים בתותחי נ"מ קלים במסווה של כלים כבדים. התותחים האלה לא היו בשימוש תכוף כי צה"ל כבר הצטייד בנשק חדיש יותר, והם שירתו את מטרתנו העיקרית - להפגין נוכחות, חרף רצונם של הסורים שלא נהיה שם.

"הצוות שלי מנה ארבעה אנשים. אני שימשתי כוון יורה, היה מפקד צוות ועוד שני חיילים שהיו מעבירים את התחמושת ועוזרים בפעולות השונות. פרט אלינו פעלו באזור ההוא עוד מספר צוותים של נ"מ.

"הצוות שלי פעל בעת התקרית בשאר יישוב, ליד תל דן, מתחת למקום שנקרא תל עזזיאת. מקום זה נצרב מאוחר יותר במורשת הקרב של צה"ל, בעקבות לחימה קשה מאוד שהתנהלה בו במלחמת ששת הימים.

"הייתה ברשותנו מערכת מאוד מתוחכמת נגד מטוסים. הרדארים שלה היו 'מתלבשים' על המטרות בשמים והתותחים היו מסונכרנים איתם ופוגעים במטרות.

"בנוסף, היו לנו כלים ידניים אך אלה היו פרימיטיביים יותר, והוסבו להגנה קרקעית. בעזרתם הייתה לנו יכולת לשמור על חקלאים ישראלים שפעלו באזורים השנויים במחלוקת.

"התנאים בהם פעלנו היו קשים מאוד, שלא לומר הזויים. הסורים ניצבו מעלינו, כך שתמיד היינו בעמדה נחותה מהם.

"היינו מגיעים לתוך שדות פתוחים בלילות, וכמו מטורפים מקימים ערימות חול ופורסים רשתות הסוואה.

"נאלצנו להישאר במשך כל שעות האור מתחת לרשת ההסוואה במצב שכיבה או ישיבה. אם היינו מתרוממים הסורים היו מזהים אותנו.

"באזור חולתה הייתה שדרת איקליפטוסים מאוד סבוכה, לאורך הכביש שמוביל היום מגדות צפונה. העדפנו להתמקם שם כי היינו יכולים להתרומם ולהסתובב, ולא היינו פועלים בקושי רב כמו בשטחים הפתוחים.

"אחת לכמה זמן היינו פותחים באש, והסורים, שלא הצליחו לזהות את מקורות הירי המדוייקים, היו מתבלבלים".

השתקמתי בערך

ב–13 בנובמבר התקבלה התרעה בגזרת גבול ישראל–סוריה על תקיפה עתידית של הסורים. התרעה זו הייתה אחת מיני רבות אלא שהפעם התוצאות היו הרות אסון - שני חיילים נהרגו וחמישה נוספים נפצעו.

"מיד לאחר קבלת ההתרעה נפתחה אש חזקה לאורך כל הגזרה", מספר קנטר. "הסורים זיהו אותנו וירו ישירות לעמדה שלנו.

"במסגרת תפקידי ככוון יורה הייתי חשוף לחלוטין, ונפגעתי ממש בהתחלה. הייתי היחיד בצוות שלי שנפצע. קיבלתי רסיסים בברך, בגב, בכתף וביד, אבל הייתי בהכרה.

"שהיתי בעמדה צדדית ומאחר ושרר בלגן מבחינת הדיווחים, המסוקים שהגיעו כדי לחלץ את הפצועים לא חילצו אותי.

"את הטיפול הראשוני קיבלתי בשטח מחובש, ורק אחרי שהמסוקים כבר טסו לבית–החולים רמב"ם בחיפה הזעיקו לי אמבולנס שפינה אותי לבית–החולים בפורייה.

"בבית–החולים הזה שכבתי כעשרה ימים, ומשם המשכתי לניתוחים נוספים ברמב"ם. בהמשך נעזרתי בקביים במשך תקופה מסוימת, ולאחר שהשתקמתי, בערך, הוכרתי כנכה צה"ל.

"לאחר השיקום הראשוני, עברתי לבית הבראה צבאי להמשך טיפול.

"באותם ימים בישרו לי שאני צריך להגיע לפיקוד הצפון כדי לקבל צל"ש. את הצל"ש העניק לי  הרמטכ"ל לימים, ומי שהיה אז מפקד פצ"ן, רא"ל דוד (דדו) אלעזר ז"ל.

"ההרגשה שלי הייתה מרוממת רוח. חשתי גאווה גדולה מההערכה הזו, אף על פי שבמבחינתי לא עשיתי שום דבר מיוחד, פעלתי בסדר.

"התקרית הזו זכתה בזמנו לחשיפה רבה משום שזו הייתה הפעם הראשונה שבה צה"ל הפעיל את חיל האוויר נגד מטרות סוריות.

"חבריי ואני שמחנו שהצלחנו להכות בסורים, ושמנענו את מה שהם זממו לעשות בסוגיית המים, וכמובן את הפגיעה באזרחים.

"בעקבות האירוע הועברתי לשירות עורפי בחיל הים, ואחריו השתחררתי.

"במילואים עסקתי הרבה בידיעת הארץ כי למדתי גיאוגרפיה וזהו תחום שאני אוהב מאוד. הייתה תועלת רבה בכך, כיוון שבמלחמת ששת הימים היה צורך במדריכי ידיעת הארץ.

"בסוף שנות ה–70, בתור מילואימניק, יצא לי לקחת חיילים צעירים לסיור בתל עזזיאת. צירוף המקרים היה מעניין משום שהם שירתו בגדוד בו אני שירתתי בעת האירוע.

"במועדון שלהם, בו ביקרתי קודם לכן, ראיתי שתלויות תמונות של לוחמים מהאירוע בו נפצעתי. לקחתי אותם לשטח וסיפרתי להם על הקרבות שניהלנו שם ועל האנשים שהם הכירו עד אז בתמונות בלבד.

"דיברתי יותר משעה, למרות שאני תמיד משתדל לקצר בדבריי. הייתי נרגש מאוד וגם הם. הרגשתי שזו בהחלט סגירת מעגל מיוחדת".