כל פגז שנפל היה מעיף כמה עצי ברוש באוויר

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 22 בדצמבר 2011
יעקב דואניס 2011

יעקב דואניס 2011


במלחמת ששת הימים, סיכן סמ"ר (מיל') יעקב דואניס את חייו בניסיון לתקן קו טלפון שנותק 
# על גילוי קור רוח, תושייה ורוח לחימה 
הוענק לו עיטור המופת



כשסמ"ר (מיל') יעקב דואניס ביקש לצאת לחתונת אחיו, בקשתו נדחתה. מעבר לתסכול האישי הוא הרגיש בעיקר דאגה, דאגה למדינה.

"זו הייתה תקופה של כוננות גבוהה, וכשביטלו לי את היציאה הביתה הבנתי שאנחנו עומדים לפני אירוע מכריע", מספר דואניס היום. "זמן קצר לאחר מכן, פרצה מלחמת ששת הימים".

ביום 7 ביוני 1967, הופגזה סוללה של מרגמות כבדות, וכתוצאה מכך נותק קו טלפון שהיה חיוני להמשך הקרבות. דואניס, ששימש קשר בסוללה, יצא על מנת לנסות לתקן את הקו - אף על פי שדקות קודם לכן שמע בקשר כי חברו נהרג בניסיון דומה.

"כשאתה רואה שיש משימה כל כך מסוכנת הרצון הראשוני הוא להכניס את הראש מתחת לאדמה ולהתחפר", אומר דואניס, "אבל בתוך תוכך אתה יודע שהדבר הנכון הוא לבצע את המשימה ולסייע לחברים שלך שנלחמים איתך על עתיד המדינה. פחדתי, אבל אין אחד שלא פוחד".

על מעשה זה, בו גילה דואניס קור רוח, תושייה ורוח לחימה, הוענק לו עיטור המופת.

מקווים שהסורים יחמיצו

בנובמבר 1965 התגייס סמ"ר (מיל') יעקב דואניס, ולאחר טירונות וקורס הכשרה בחיל הקשר, צוות לגדוד "רעם" של חיל התותחנים. באותה תקופה התקיים שיתוף פעולה הדוק בין הגדוד לבין גדודי חטיבת גולני. "המטרה העיקרית שלנו הייתה ללוות את הפיקוד ולוודא שמתקיימת תקשורת סדירה ואיכותית בין הכוחות", מספר דואניס. "שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים כבר הוצבנו בכוננות במחניים.

"נקראנו להגיע לאזור גשר בנות יעקב, ואני זוכר שלוחמי התותחנים ערכו הכנות קפדניות עם המרגמות המתנייעות בהן השתמשו. ממש בלילה לפני שפרצה המלחמה, בחשכה מוחלטת, יצאנו משם בהנחיית הסמג"ד דאז, אברהם בן דוד, שלימים יתמנה להיות קצין התותחנים הראשי. יממה לאחר מכן הסורים הפציצו את המקום בו שהינו בכ–300 פגזים. ההחלטה שלו מנעה טרגדיה עצומה שהייתה יכולה להתרחש מיד בתחילת הקרבות.

"בתאריך 7 ביוני 1967, הגענו לקיבוץ כפר סולד ופעלנו שם. כיוון שהיינו קשרים היה עלינו להיות צמודים למפקדה שעליה היה אחראי בן דוד. היינו מסתובבים על קומנדקרים, ומסייעים מבחינת תקשורת להעביר מסרים שונים ולוודא שהציוד תקין ושלא חלים שיבושים במהלך הקרבות. הסוללות עצמן היו מפוזרות במרחק של כמה מאות מטרים מאיתנו, ומשם התותחנים היו יורים על הסורים.

"כל הפעולות האלו היו נעשות תחת הפגזה כבדה מאוד. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה מרוב תדהמה, כל פגז שנפל היה מעיף כמה עצי ברוש באוויר.

"במשך הירי הארטילרי שכוון אלינו היינו שוכבים כשהראש שלנו באדמה ומקווים שהסורים יחמיצו אותנו, אך לצערי כבר בשלבים הראשונים היו פצועים והרוגים לכוחותינו. אני זוכר אירוע בו אחד הקשרים הרים את ראשו מהאדמה מתוך סקרנות ורסיס פגע בו וגרם למותו.

"באותו יום הקשר בין הסוללות נותק כתוצאה מההפגזות, ובאזור היינו חמישה קשרים. הגיע למקום קצין קשר והסביר לנו על מהות התקלה. הוא עוד לא הספיק לסיים את המשפט ונסים זעירא, אחד הקשרים, התנדב מיד ורץ לטפל בבעיה. הוא לא נתן לאף אחד לחשוב, זינק בהחלטיות מדהימה.

"זעירא תמיד היה חלוץ, בן–אדם אמיץ ואכפתי. אני הערכתי אותו מאוד והייתה בינינו היכרות אישית מוקדמת. הוא רץ מהעמדה בה היינו ולאחר מספר שניות קיבלנו הודעה שהוא נהרג. הוא היה אדם מלא שמחת חיים וממש כאב לכולם שהוא נפגע.

"כשזעירא נהרג מיד יצאתי אחריו לבצע את המשימה. פחדתי ולא ידעתי מה עתיד לקרות לי, אבל איך הייתי יכול להסתכל אחר כך במראה בידיעה שחבר שלי נהרג ואני השתפנתי לעשות את המעשה הנכון כי חשבתי רק על עצמי? זה היה בלתי נתפס בעיניי.

"ידעתי שאני חייב לתקן את הקשר כדי לסייע לתותחנים להביס את האויב הסורי. רגע לפני שפתחתי בריצה הגורלית חשבתי על המשפחה והחברים. אירועים שונים בחיי טסו כמו בסרט מהיר ונצרבו בזיכרון.

"החלטתי להחליף את הקו שנותק בהפגזה ולא לתקן את המקולקל. קמתי ולקחתי חוט טלפון ורצתי במהירות אדירה כדי להשיב את הקשר לקדמותו. הפגזים עפו אבל השלמתי את המשימה.

"אלו היו רגעים קשים, שנדמה שנמשכו נצח, ולא ידעתי איך אצא מהם. היו לנו לא מעט הרוגים במלחמה למרות שלא היינו בקו הראשון, אך התחושה בסיום הייתה שהניצחון שהשגנו הוא משמעותי וזה שימח אותנו".

הדבר האחרון שרציתי

לאורך כל ימי המלחמה פעל חיל התותחנים רבות בגזרת תל פאח'ר ותל עזזיאת, והוביל את המתקפה הראשונה של כוחותינו טרם הגעת כוחות החי"ר. הקשרים היוו נדבך חשוב שבלעדיו אין ספק כי היו נכשלות פעולות רבות שהובילו להכרעת המלחמה.

"הזמינו אותי בתום המלחמה לשלישות ברמת גן וראיינו אותי שם על הקרבות השונים", אומר דואניס. "הרגשתי שפעלתי נכון, וגם המשפחה הייתה גאה בי מאוד. המציאות מביאה אותך פעמים רבות למצבים בהם אתה צריך להחליט אם לעשות את מה שאתה רוצה או מה שאתה צריך לעשות. הדבר האחרון שרציתי לעשות היה להתרוצץ בשטח תחת האש הכבדה, אבל ידעתי שאם לא אפעל כך, לא אוכל לחיות עם עצמי, לא בשלווה.

"לאחר קבלת העיטור המשכתי בצבא, ובאוקטובר 1968, שבועיים לפני השחרור, נפצעתי קשה. תפסנו את הקו מאשדות יעקב וערכנו במסגרת זו פטרולים, שמירות וכל מה שכרוך בתפיסת קו. מדי יום התנהלו חילופי אש עם הירדנים. כל לילה היינו הולכים לישון לצלילי הירי.

"ביום שישי, כשהיינו אמורים לצאת הביתה, הוזעקנו לכוננות. הסוללה שלנו הוצבה באזור גשר שפנה לכיוון בית שאן, בסמיכות לגבעה קטנה. עסקנו בפריקת מרגמות של 120 ממשאית כדי לחלק לצוותים. לקח לירדנים זמן רב לגלות את העמדה שלנו, אבל כשהם גילו הם הפציצו אותנו במטח כבד מאוד.

"הפגז הראשון נפל במרחק של כ–300 מטרים ממני, השני היה כבר יותר קרוב ואילו השלישי נחת כעשרה מטרים ממני בלבד. אחד הבחורים לידי נהרג, ואני נפגעתי מרסיסים ביד שמאל ובחזה. הייתי עדיין בהכרה וראיתי שכל כף היד שלי מרוסקת. לאחר מכן העלו אותנו על קומנדקר כדי לפנות אותנו לצמח, שם קיבלתי טיפול ראשוני.

"שלושה ימים לקח לי להתחיל להתעורר מהשפעת המורפיום. האחות אמרה לי שדיברתי לפני הניתוח עם הרמטכ"ל דדו ואפילו לא זכרתי את זה. אני מאמין שתעצומות הנפש שגיליתי בעצמי בזמן המלחמה עזרו לי להשתקם. קיבלתי את האירוע הזה ואירועים משמעותיים אחרים בפרופורציות הנכונות. 

"לאחר השחרור עבדתי באופן זמני במשרד התקשורת ולאחר מכן רכשתי קו לחלוקת לחם. למרות הפציעה, הייתי מתעורר בארבע לפנות בוקר ומתחיל בעבודה.

"היום אני בעלים של מסעדה שהקים אבי בשנות ה–50, והעובדה שאני מספק פרנסה למשפחות משמחת אותי. הקשר עם חברים מהצבא וזיכרונות הימים הגורליים בהם לחמנו ביחד על הבית, גורמים לי אושר".


attachment 22.12.2012-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה