הכדורים עברו לי מעל הראש. ראיתי את המוות והלכתי אליו

בשנות ה־50 בוצעו מאות מתקפות מצד כוחות הפדאיון, מחבלים פלסטינים, על יישובי הספר בדרום הארץ. הנגב כולו הפך לשטח הפקר, ואיש לא העז לנוע לבדו בלילות בטווח שבין אשקלון לקריית גת. הדבר חייב את מפקדת פיקוד הדרום לחשוב על פתרון יצירתי, וכך הוקמה סיירת מיוחדת ושמה שקד.

לא רבים יודעים כי שמה של היחידה נגזר מייעודה והוא “שמירת קווי הדרום". עם הקמתה מנתה הסיירת מספר מצומצם של לוחמים, כאשר כל אחד מהם נבחר בקפידה על סמך יכולות פיזיות, מנטאליות ושכליות. אחד מהם היה סמ"ר (מיל') רפאל אילוז.

בהיותו טוראי ביצע אילוז, יחד עם שני לוחמים נוספים מהסיירת, סריקה בגזרה שבין אשקלון לאשדוד. במהלך הסריקה גילו השלושה חוליית פדאיון שמנתה עשרות מחבלים. הלוחמים, חרף נחיתותם המספרית, לא התחבאו או נמלטו אלא פתחו במתקפת אש שנמשכה זמן רב. לכוחות הפדאיון נרשמו אבידות רבות, והפעולה הצליחה מעל המשוער.

"אין אדם שלא מפחד ברגעים מסוימים, לא לפחד משמעו להיות לא נורמלי", אומר היום סמ"ר (מיל') אילוז. "מה שכן, צריך לדעת להתגבר על הפחד. ברגע שאתה פועל, חרף החששות והדאגות שאוחזים בך, אתה יודע שאתה לוחם אמיתי. קור הרוח חשוב פי כמה מהכושר הפיזי, ובכך התברך כל מי שלחם בסיירת שקד במתכונתה המקורית".

על גילוי דבקות במשימה ואומץ לב למופת, הוענקו לסמ"ר (מיל') אילוז, אז טוראי, ולשני חבריו - נסים אלפנדרי ופאריד סולימאן יוסוף, צל"שים מידי מפקד פיקוד הדרום דאז ולימים הרמטכ"ל החמישי, רא"ל חיים לסקוב ז"ל.

לא הייתי לוחם שמרחם

סמ"ר (מיל') אילוז, בן 73, שלחם לצדו של סא"ל עמוס ירקוני ז"ל - הגשש הבדואי הנערץ שקיבל עיטור המופת ושלושה צל"שים נוספים - מספר על הימים בהם יצאו הוא וחבריו למסעות תגמול רבים, וחיסלו את תשתית הטרור בדרך יעילה שהיוותה מודל ראשון לכלל הסיירות בצה"ל, ושרבות מפעולותיה נלמדות עד היום.

"בתקופה שקדמה למלחמת סיני החליטו להקים יחידה שתהיה אמונה על גבולות הדרום", מספר אילוז. "אני בדיוק סיימתי טירונות קרבית,  והודיעו לי שאני עובר ליחידה חדשה, ושאת המשך הפרטים על השירות שלי אגלה בבוא הזמן. מפקד היחידה הזו, רס"ן דוד בן חור ז"ל, פגש אותי בפיקוד הדרום, ואני זוכר אותו כבחור נחמד מאוד. הוא גם ערך לי את ההיכרות עם עבד אל מז'יד (עמוס ירקוני), שהפך בהמשך לחברי הטוב. פרט אלינו, צורפו עוד עשרה לוחמים בלבד ליחידה. היינו הולכים עם כובעי טקסס ומצוידים בתתי־מקלע טומי־גאנים – הבנו מיד שאנחנו חלק מסיירת מיוחדת.

"המטרה שלנו, אליה הוכשרנו באימונים קשים, הייתה לצאת לקראת כל פדאיון שנכנס לגבולות ישראל ולחסל אותו. כיסינו את כל קו הדרום הארוך למרות שפעלנו ככוח קטן.

"באותה תקופה, כחודשיים לפני פרוץ מלחמת סיני, התקבל מידע על חוליית פדאיון, שמספר לוחמיה לא ידוע, המתקרבת אל הגבול הישראלי. הסיירת פוצלה לכמה כוחות, ולמשימת החיסול הזו יצאנו שלושה – אני, נסים ויוסוף. לאחר סריקה זיהינו את החוליה ויצאנו לקרב אימתני. עד היום קשה לי לתאר איזו אש מטורפת השתוללה שם.

"כדור מטומי־גאן מחסל בן־אדם אפילו אם הוא לא מכוון למרכז מסת הגוף. הם ריססו אותנו ואנחנו אותם.

"הזעקנו בקשר תגבורת וזו הגיעה. אחד מחבריי לסיירת נהרג לידי לאחר שקיבל צרור יריות שחתך אותו לשניים. במהלך הקרב נפגעו לנו עוד חיילים, אבל האש מצדנו לא פסקה גם לא למאית שנייה. אני אגיד את האמת והיא שידעתי להילחם מבלי לעצור לחשוב. הכדורים עברו לי מעל הראש. ראיתי את המוות והלכתי אליו.

"גם אנחנו הסבנו להם אבידות רבות, ואני בעצמי חיסלתי המון מחבלים. לא הייתי לוחם שמרחם – לא היה צריך לרחם על מי שבא לרצוח אזרחים. אני ישר הייתי מכניס להם כדור בראש.

"כשהקרב הסתיים, מפקד היחידה קרא לי ולשני חבריי שלחמו ראשונה בקרב ושיבח אותנו. בהמשך מפקד הפיקוד העניק לנו את תעודת הצל"ש, וזה שימח אותנו מאוד. התרגשנו מכך שמעריכים אותנו והרגשנו פייטרים".

עכשיו אילוז ייכנס בו

אחרי הפעולה בגינה הוענק לו צל"ש, חזר אילוז לפעילות שוטפת במסגרת היחידה, במהלכה מצא עצמו במספר תקריות קשות. "פעם אחת יצאנו לסריקה על קומנדקר", משחזר אילוז. "היה לי מנהג לשבת תמיד מאחור ולהניח את הנשק על הגלגל. יצאתי מהחדר לעלות על כלי הרכב וראיתי לוחם חדש שצורף יושב במקום שלי. אמרתי לו שאני תמיד יושב שם, והוא סירב לקום: 'מה זה קולנוע?' הוא השיב לי.

"חברים שלי חשבו שאני אריב איתו כי הייתי בריון נועז. יכולתי אז לתת לבן־אדם מכה ולגמור אותו. העובדה שהייתי פורץ דלתות בבעיטות הפכה לשם דבר ביחידה. אמרו 'עכשיו אילוז ייכנס בו'. אני לא שקלתי לרגע לריב איתו. אמרתי לו שאם הוא רוצה לשבת במקום שאני רגיל לשבת בו שייהנה מכך.

"התיישבתי במקום אחר, ופתאום במהלך הנסיעה עלינו על מוקש שהטמינו לנו. החייל שישב במקומי התרסק לחתיכות. אני, שישבתי על הציוד, עפתי למעלה ונפלתי על מכשיר קשר. סבלתי מפציעה באזור החזה ושברתי כמה צלעות. קיבלתי טיפול רפואי וחזרתי שוב לשירות ביחידה. זו הייתה רוח התקופה.

"במלחמת סיני צירפו אותנו להילחם בגזרת לטרון. נכנסנו שם למשטרה ולבסיסים ירדניים אחרי שהחיילים שלהם פשוט ברחו. מצחיק אותי אפילו היום להיזכר איך שכשהגענו מצאנו סירי אוכל שעדיין היו רותחים – הם פשוט נסו משם בבהלה, לא נשארו להילחם מולנו. בלטרון היה אזור שבו הייתה שתולה חיטה, ושם הסתתרו מספר לוחמים ירדנים שירו לעברנו. שטפנו את המקום באש וחיסלנו, בקרב קצר יחסית, את כל מי שהיה שם. 

"מלחמת סיני ופעולות התגמול הקודמות שנעשו נגד חוליות הפדאיון גבו קורבנות מהיחידה שלי. איבדתי במסגרת הקרבות חברים יקרים - אנשים נפלאים ולוחמים מהוללים. באחד הקרבות מחבלים הורידו לעמוס ירקוני את ידו השמאלית, ואני הסתערתי עליהם וחיסלתי אותם. עמוס אהב את הארץ ואת האנשים בה, והיה לו אומץ לב מדהים. אני לא אשכח איך הוא תמיד היה אומר: 'אילוז לעולם לא ימות. הוא עוד יקבור את כולנו'.

"באותם ימים ראיתי המון הרוגים ולחמתי במשך שעות רבות בהשפעת אדרנלין, ואין ספק שהדבר השפיע עליי. אני זוכר שכשבאתי הביתה לביקורים בהפוגות בין הפעולות, אבי ז"ל מאוד נבהל - הייתי נכנס הביתה דרך קפיצה מהחלון ולא מהדלת הראשית. זה היה מעין אינסטינקט חייתי, כאילו אני נמצא עדיין בתוך קרב.

"עם זאת, ההשפעה הייתה לטווח קצר מאוד, וכשהשתחררתי פניתי מיד לנטיית לבי והקמתי עסק לאמנות. שירתתי במילואים ביחידת דובר צה"ל ובחיל המודיעין, והייתי אחראי להכין יצירות אמנות מיוחדות ולהחליט אילו מתנות להעניק לאורחים חשובים שהגיעו לארץ. זכיתי לתעודות הוקרה רבות בחיי מדובר צה"ל אז, תא"ל (מיל') אפרים לפיד, שהוא איש יקר, ומהאלוף מאיר עמית ז"ל, שלימים כיהן כראש המוסד.

"כואב לי לראות היום חדשות. במיוחד כאשר אני שומע על לוחמים שמואשמים, על לא עוול בכפם, על כך שלחמו כפי שצריך להילחם. איני בעד פגיעה בחפים מפשע חלילה ואף פעם לא הייתי, אבל נגד טרור נלחמים בעוצמה ולא ממצמצים.

"נראה לי שאם הייתי לוחם היום הייתי יושב בכלא, וכך גם חבריי, כי לפי מה שאני יודע מותר עכשיו לירות רק אם כבר ירו עליך. זה מצער אותי מאוד לשמוע שכך מתנהלים היום כי המורשת של צה"ל, שאותה הנחלנו בשנותיה הראשונות של המדינה, הייתה להקדים תרופה למכה. להיות אלו שמגיבים ראשונים".