הכול שם היה שישו ושמחו – אם אתה יכול לירות, תירה

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 15 במארס 2012 ו-3 בנובמבר 2016
ישי קרן 2012

ישי קרן 2012


בעת הסתערות על מתחם מצרי במלחמת סיני נפגע הטנק בו נהג סגן (מיל') ישי קרן, והוא דאג לתקנו תחת אש # על גילוי אומץ הלב בשעת קרב הוענק לו צל"ש מפקד פד"ם



אף אחד לא אוהב להיות "צעיר". המשימות שאיש לא רוצה לבצע מוצאות דרכן אל המגויסים הטריים, חוסר ודאות מלווה אותם כל הזמן, והם לא תמיד מבינים מה לעשות ואיך.

אבל יש גם יתרון בלהיות חדש במערכת הצבאית, וסגן (מיל') ישי קרן יודע זאת.

"כשאתה מסתער בתור נער עם חלב על השפתיים, אין לך דאגות", הוא מסביר. "אתה מקבל יעד – וכובש אותו; מקבל משימה – ומבצע".

בתאריך 31 באוקטובר 1956, במהלך מלחמת סיני, הפגין קרן את ה"צעירות" האמיצה שלו.

בעת הסתערות על מתחם מצרי בסיני שכונה "סיאם", נפגע הטנק בו נהג. חרף אש אויב חזקה שנורתה ללא הרף, ישי לא איבד את עשתונותיו ועזר למפקדו להשתלט מחדש על חברי הצוות ולהמריצם. לאחר מכן פעל כדי לתקן את זחל הטנק הפגוע, ואחרי עבודה ממושכת הצליח להחזירו לכשירות המבצעית שנדרשה להמשך הקרב החשוב.

"הקרב שניהלנו בסכר הרואיפה, שהתחולל כארבעה קילומטרים מצומת הדרכים אבו־עגילה, נלמד עד היום בקורסים השונים בצה"ל ובצבאות העולם כקרב שריון מעולה", מספר קרן. "הוא בוצע תחת אילוצים וקשיים רבים, אך הודות לניהול ותפקוד מופתיים, השיג את מטרתו. כשמדברים על מלחמת סיני – על הקרב הזה מדברים, הוא שחרץ את התוצאות בשטח".

על גילוי אומץ הלב בשעת קרב הוענק לו בתום המלחמה צל"ש מידי מפקד פיקוד הדרום דאז ולימים הרמטכ"ל החמישי, רא"ל חיים לסקוב ז"ל.

לא עשינו במכנסיים

סגן (מיל') ישי קרן התגייס לצה"ל בשנות ה־50, בימים לא שקטים שהדירו שינה מעיני הצמרת הביטחונית.

"התגייסתי בשנת 1955 לחיל השריון, לגדוד 82, הגדוד הראשון שהוקם בחטיבה 7 ומיד הוחלט שאני, בדומה לשאר הקיבוצניקים, אהיה נהג טנק", מספר קרן. "הייתה מעין תפיסה כזו שאם אנחנו יודעים לנהוג בטרקטור אז נלמד בקלות לנהוג גם על טנקי 'שרמן'.

"התקופה בה התגייסתי הייתה מאוד לא רגועה. פעמים רבות היינו נוסעים מהדרום לצפון כדי למנוע את הניסיון להטות את מי הירדן. בכל עת פלוגה אחרת הייתה מאיישת את אזור החולה, ושאר הפלוגות היו מתאמנות בדרום הארץ, בשטח שאחרי באר שבע. בעקבות פעילות הפדאיון הגוברת וסגירת מיצרי טיראן, פרצה מלחמת סיני. אנחנו בתור טירונים רק שמענו על המתיחות העצומה, אבל לא ידענו שאנחנו בדרך למלחמה.

"מפקד פלוגה א', בה שירתתי, אז היה האלוף משה (בריל) בר כוכבא ז"ל, לימים מפקד פיקוד הדרום. הוא כינס את כולנו יום לפני פרוץ המלחמה ואמר לנו כי אנו הפלוגה המובילה שתסתער ראשונה על המצרים.

"כבר ביום הראשון הושבתו לנו לא מעט טנקי שרמן. נסענו באזור חולי והשרמנים, שהיו רגישים מאוד, איבדו שרשראות במעברים הקשים. כשטנק היה נפגע חברי הצוות שלו היו נשארים במקום כדי לתקן אותו ואז מצטרפים לכוחות שהמשיכו בהתקדמות. החוק היה ברור - לא עוצרים את ההסתערות לעולם. נסענו 15־20 שעות ברציפות ואני, בתור נהג, הייתי חייב לשמור תמיד על ערנות גבוהה.

"המטרה שלנו הייתה ידועה מההתחלה: להגיע לאבו־עגילה, צומת דרכים במזרח חצי האי סיני, ולכבוש את המתחם המצרי שם. המהירות הייתה המרכיב החשוב בפעולה - היינו צריכים לבצע 'בליץ' - להגיע כמה שיותר מהר למקום, להפתיע את האויב במתקפה, ולהכריע אותה ביעילות.

"אחרי יום ולילה ניצבנו במחנה של הצבא המצרי באבו־עגילה. אני לא יודע אם למודיעין שלנו היה ידוע שבמתחם הזה היה למצרים נשק עוצמתי נגד טנקים, וכן טנקים מתקדמים וכלי נשק רבים.

"ביום השני, אחרי שביצענו עיקוף של המתחם, התקבלה הפקודה לתקוף. התחלנו לנוע לעבר היעד וירינו מטחים ראשונים. כבר בשלב הראשון התברר לנו שלא מדובר במשחק ילדים.

"המצרים, שהיו מצוידים באופן יוצא מהכלל, התחילו לירות עלינו אש כבדה מכל הכיוונים. אבל זה לא שאנחנו עשינו במכנסיים  – הסתערנו עליהם בעוצמה רבה.

"כל כמה דקות שמעתי בקשר בשורות רעות - טנקים רבים נפגעו ונעצרו, וכבר בהתחלה נהרג מפקד המחלקה הראשון שלי.

"פתאום שמעתי דפיקות על הטנק – הסתבר שאלה פגזים. בהתחלה המשכתי לנסוע רגיל כי הם לא חדרו אלינו, אבל בשלב מסוים אמרתי למפקד הטנק שאנחנו לא יכולים לזוז יותר. מפקד הטנק, אל"ם (מיל') שלמה ארבלי, שעוטר במהלך שירותו בשלושה צל"שים, נתן לנו הוראה לצאת מהטנק ולתקנו תחת אש.

"בזמנו לא הרגשתי שאני עושה משהו הרואי ולא חשתי איזה רעד או רתיעה. הייתי טוראי, היה לי מפקד וקיבלתי פקודה, ולכן עשיתי הכול".

זה היה סיפור מהסרטים

קרן והמקלען התחילו בפעולות לוגיסטיות במטרה להכשיר את הטנק להמשך פעילות מבצעית. במקביל, ארבלי והטען־קשר החלו לירות במכונות ירייה ובנשקים האישיים שלהם לעבר המתחם המצרי.

"התחלנו לתקן את הטנק כשאנחנו ניצבים בשדה התופת", מספר סגן (מיל') קרן. "פיצוצים נשמעו מכל עבר, טנקים בערו מסביב, ובחור שניצב לידי חטף קליע בכף היד.

"השבנו אש כמו מטורפים. הכול שם היה שישו ושמחו – אם אתה יכול לירות, תירה. האם האש הייתה יעילה? לא ידענו אז כלום, רק שאנחנו חלק מבלגן והשתתפנו בו ברעל אדיר.

"במקביל ניסינו להחליף את החוליות בשרשרת של הטנק, וזה היה סיפור מהסרטים. באותו זמן שאר הטנקים שלנו המשיכו לתקוף. העובדה שאנחנו תקפנו ראשונים, וכן העובדה שהחלטנו לתקוף את המתחם מאחור, תפסו את המצרים לא מוכנים. אפקט ההפתעה שנוצר סייע לנו מאוד בהצלחת המשימה.

"יתרון נוסף היה בהיותנו צעירים, כי לא היו לנו את הדאגות שיש לבעלי משפחות נניח. כדוגמה אישית, במלחמות הבאות בהן השתתפתי – ששת הימים, יום הכיפורים ושלום הגליל, כבר חששתי יותר. במלחמת סיני עוד הייתי עסוק בעיקר בהסתערות - אצל קיבוצניקים חשוב מאוד מה יגידו החברים מסביב.

"כשאני מסתכל היום על הצבא אני רואה הבדלים תהומיים. אנחנו היינו תקועים בנגב על איזו גבעה, בלי טלוויזיה, בלי רדיו, בלי עיתונים. לא היה לנו מושג מה עתיד לבוא, והיינו מאוד מתוסכלים מכך. הביתה היינו מגיעים אחת לשלושה חודשים, ועוד בטרמפים.

"גם התנאים בהם היינו ישנים – אוהלי סיירים שלא הגנו מפני הקור הנגבי - כמעט כבר לא קיימים בצה"ל. אני סבור שאז החישול ההוא היה נכון, אבל לדעתי היום אין בו עוד צורך. חשוב להתאים את התנאים לרוח התקופה.

"עד היום אני נפגש עם החברים הטובים שלי מהשירות. לאורך שנים הסתרתי מאנשים רבים את העובדה שקיבלתי צל"ש, ולא חשתי צורך לתלות את התעודה על הקיר. אשתי גילתה את ההערכה שניתנה לי לפני שנים לא רבות ואז הקימה מעין ארכיון קטן בו מרוכזים פריטי מידע על התקופה שלי במדים. הגאווה של בני המשפחה שלי מסבה לי אושר רב".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה