ירדנו דרך כנרת לאזור דגניה, נעזרים באור הירח המלא

בתחילת שנות ה־60 סבלו הדייגים שעבדו בכנרת ממטחי ירי מכיוון הסורים - וצה"ל החליט להתערב. כך התבצע במארס 1962 מבצע "סנונית", במהלכו יצאו לוחמי סיירת גולני לפעולה נועזת לכיבוש מוצב "נוקייב" הסורי.

הפעולה, שלימים נכנסה לפנתאון פעולות התגמול במורשת הקרב של צה"ל, לא הייתה פשוטה.

כשל מודיעיני הוביל לגילוי של צוות החוד בסיירת, וחיילים רבים נפצעו. חרף הקשיים הרבים ועקשנותם של הסורים, המטרה הושגה והמוצב נכבש. רס"ל (מיל') זאב קישון הוכיח גבורה אישית כאשר תוך כדי מטר אש ורימונים, פרץ לבונקר סורי וטיהר אותו עד שנפצע.

"פעולת כיבוש מוצב 'נוקייב', תיזכר לעד כנקודת ציון משמעותית בהיסטוריית הסיירת", קובע רס"ל (מיל') קישון. "בהתחלה לא ייחסתי חשיבות למה שקרה שם אבל היום אני מבין שצריך להעביר את מורשת הקרב הזו לדורות הבאים. לאחר לא מעט מאבקים גם הצלחנו להקים אנדרטה במקום בו לחמנו בעוז, וזו הייתה סגירת מעגל מעניינת".

על אומץ לב למופת ועל התמדה ועקשנות בהצלחת המשימה, הוענק לקישון צל"ש מידי מפקד חטיבת גולני ולימים הרמטכ"ל העשירי, רא"ל מרדכי (מוטה) גור ז"ל.

פה חשדנו

בסוף שנת 1959 התגייס רס"ל (מיל') זאב קישון לגדוד 51 של חטיבת גולני, ובתום מסלול הכשרה נשלח אל הסיירת החטיבתית. "נפל בחלקי להיות חלק מהסיירת, ובתקופתי הוענק לה כינויה עד היום - 'הנמר המעופף'", מספר קישון. "אחת המשימות הראשונות שהוטלה עלינו הייתה לאבטח משלחת שערכה חפירות ארכאולוגיות במדבר יהודה. העיר ערד טרם הוקמה, ולא אחת מצאנו את עצמנו מכתתים רגליים במשך שעות ארוכות כדי להעביר אספקה. בהמשך עברנו קורס צניחה חווייתי במיוחד ועוד שלל הכשרות ייחודיות, בהן סדרות אימונים קשים וקורסי מ"כים, סמלי סיור ותצפיתנים. אחד הקוריוזים בשירות היה כשלקחו אותנו להיות ניצבים בסרט 'אקסודוס' שצולם בארץ.

"ב־15 במארס 1962, כשאנחנו חודשיים לפני השחרור, החלטנו לארגן מסיבת פורים חגיגית בבסיס, שתסמל גם את סיום השירות הקרבי. זה היה בחמישי בערב - ובשישי בבוקר בישר לנו הסמל הפלוגתי שהוטל עוצר יציאות. היינו במפקדת החטיבה, והטיוליות שהמתינו לנו כדי לפזר אותנו בבתים נותרו ריקות. בהתחלה לא התרגשנו כי כבר היינו רגילים לכך שמבטלים לנו את החזרה הביתה - אבל אז העסק התחיל להתגלגל. אמרו לנו להכין ציוד נוסף ולהחליף את התחמושת שלנו בחדשה, ופה התחלנו לחשוד שמשהו עומד לקרות.

"בשעות הצהריים חילקו אותנו לצוותים, כאשר אנחנו עדיין לא יודעים מה עושים ומתי התכנון לצאת. בשישי בערב, לקראת רדת החשכה, עלינו עם ציוד קרב על הטיוליות והאוטובוסים ונסענו בשיירה לכיוון בקעת יבנה. רק כשהגענו הסבירו לנו שאנחנו יוצאים לבצע פעולת תגמול נגד הסורים.

"כשהלילה שבין ה־16 ל־17 במארס ירד, נהגי השיירה כיבו את אורות כלי הרכב והתחלנו לנוע אל רמת הגולן. ירדנו דרך כנרת לאזור דגניה, נעזרים באור הירח המלא".

גורלך נחרץ

הייתה זו הפעם הראשונה בה סיירת גולני יצאה לפעולה בהיקף כה נרחב ובהרכב מלא של כל הלוחמים. אולם צוות החוד של הסיירת נחשף במהרה על ידי הסורים, והכוח נאלץ להתפצל לצוותים. "בהשוואה להיום, המודיעין שהיה בידינו היה חלש מאוד", מודה קישון. "איבדנו מהר מאוד את גורם ההפתעה, שיש לו חשיבות מכרעת. על הסיירת פיקד רס"ן (לימים סא"ל) צביקה עופר ז"ל, בעל עיטור הגבורה, שנהרג בשלהי 1968 בעת מרדף אחר חוליית מחבלים, ואשר על שמו קרוי מחנה עופר. צביקה הורה לסיירת לבצע עיקוף מימין ולעלות על הגבעות בדרך למוצב. ההליכה ארכה כשעה, וכאשר הגענו לפאתי המוצב, היינו צריכים לעלות עליו בשלושה כוחות.

"בינינו למוצב עצמו הפריד ערוץ נחל. התחלנו לשמוע את הפרות שהתהלכו שם, ואז גם ראינו תנועה ערה של אזרחים. השיירה של כל תושבי הכפר ממש חצצה בינינו לבין המוצב הסורי, וקיבלנו הוראה בקשר שאין לנו אישור לבצע אף ירי עד שאחרון האזרחים עובר. בינתיים, הסורים שישבו במוצב, על אף שראו את התושבים, החלו לירות עלינו במסיביות. האיסור להגיב עיכב אתנו מאוד.

"חיכינו עד שאחרון התושבים עבר ואז נכנסנו לתעלות, אני הייתי בתעלה הדרומית. בכל פעם שהיו צועקים 'עוזי קדימה', המפקדים שהיו מצוידים בתת־מקלע, היו צריכים לשעוט קדימה.התעלות היו ברוחב חצי מטר, ואי אפשר היה להוציא מהן את הראש כי אז גורלך נחרץ. גם רק אדם אחד היה יכול לרוץ קדימה בכל פעם.

"סדום ועמורה התחולל שם - פיצוצים על רקע עשן. באוויר היה ריח שרוף, ממש מהומה. ירינו רקטת נ"ט ואני הסתערתי קדימה. לא ראיתי בכלל לאן אני רץ ולא היה לי מושג מה קורה סביבי.

"הצלחתי להגיע לפתח של בונקר, טיהרתי את המקום עם העוזי, והרגשתי שאני נופל. לא חשתי שום כאב, אלא פשוט שאני לא מסוגל להניע את הגוף שלי. רגל  ימין יצאה מהמקום ולא הייתה בשליטתי. התיישבתי עם הגב אל פתח הבונקר ואמרתי לאחד הטירונים שימשיך לטהר את המקום. הוא אכן המשיך לירות עד שהמוצב נשרף לחלוטין.

"באותו שלב הגיע אלי הרופא, ד"ר יוחנן בן בסט. הוא חבש אותי לראשונה, כשאני בהכרה מלאה. בחוץ נשמע רעש אימים. אחרי שהוא סיים את הטיפול הראשוני בי, הוא נקרא לטפל בפצוע נוסף שנזקק לעזרתו. בן בסט יצא החוצה וחטף כדור או רסיס בראשו ואיבד את ההכרה.

"הגיע אלי חובש והמשיך את הטיפול בי, ואני שכבתי שם עד תום כיבוש המוצב בלי יכולת לזוז. היו המון פצועים ולא היו ברשותנו מספיק אלונקות - אז  לקחו מהבונקר שמיכה שהייתה של הסורים, הצמידו לפינותיה ארבעה רובים, ויצרו אלונקה מאולתרת שעליה נשאו אותי. כך התחילו לפנות אותי ואת שאר הפצועים רגלית לעין גב, שם הוקם תאג"ד. רוב הפצועים פונו לבית־החולים בפורייה וחלק לרמב"ם. אני ובחור נוסף, שפציעותנו הוגדרו כחמורות ביותר, פונינו מפורייה לתל השומר במסוק.

"הסורים המשיכו להפגיז את עין גב. שמענו את השריקות של הפגזים. עד עכשיו אני זוכר איך כשפינו אותי, היו שומעים את השריקה, מניחים את האלונקה ותופסים מחסה. כל אותו זמן שכבתי עם עיניים פקוחות, לא מסוגל לעשות דבר - מוזר לי להודות בכך אבל לא חשתי הרגשה מיוחדת. אני שומע מאנשים שהיו במצבים דומים כי כל חייהם חלפו לנג עיניהם בשניות גורליות,  אבל אצלי היה רק רצון שזה ייגמר ושאהיה כבר במקום בטוח.

"כבר בדרך לפורייה התחילו הכאבים, כנראה בעקבות הטלטולים. עברתי ניתוח בתל השומר, וקמתי כשכמעט כל גופי מגובס. שהיתי בבית חולים חמישה חודשים וחצי, במהלכם צביקה המ"פ בא לבקר אותי. הוא הביא לי מעטפה והתעקש שאפתח אותה מיד, אך אני הנחתי אותה בצד. כשראיתי שהוא נפגע פתחתי את המעטפה וגיליתי בה את הצל"ש ממוטה גור, שהיה מח"ט החטיבה. לא הרגשתי דבר. בשנים הראשונות לא התייחסתי לזה בכלל.

"לפני מלחמת ששת הימים, פניתי לוועדה רפואית שם הצלחתי להעלות את הפרופיל שלי. שירתתי כלוחם בסיירת של יחידת מילואים במהלך המלחמה, ואחריה הפנו אותי לשירות מילואים בתותחנים. לא מצאתי את מקומי בתותחנים ולכן כתבתי מכתב למוטה גור, בו ביקשתי להסתפח ליחידת חי"ר, וכך היה. הוצבתי בסיירת של חטיבה מרחבית במילואים, ושם נלחמתי במלחמות יום הכיפורים,  מלחמת שלום הגליל ומלחמת המפרץ הראשונה.

"מאז השחרור אני עוסק בחקלאות, ומתנדב שנים רבות בארגון נכי צה"ל ובמשטרה. היום אני גם מפקד על יחידת מתנדבים במשטרה, בדרגת רפ"ק. המוטיבציה של הצעירים היום כפי שאני רואה אותה, לא פחותה משהייתה בתקופתנו. לא קונה סיפורים על כך שיש היום יותר השתמטויות, ואני גאה מאוד בנוער שלנו".