מפקד גולני היוצא מתריע מהפיכת הצבא לכלי ניגוח פוליטי
|
אופק בוכריס, צילום: איציק בן מלכי
אל"מ בוכריס לחם בכל חזית בשנים האחרונות. הוא סבור שבלי אחדות אי אפשר לנצח בקרב, אבל בסוף גם אופטימי: ביום פקודה, התוצאה תהיה "הכרעה וניצחון"
אלוף-משנה אופק בוכריס, שהיה מח"ט גולני בשנתיים האחרונות, סיים בחודש שעבר קדנציה יוצאת דופן כמפקד חטיבת חי"ר סדירה. הוא אחד ממפקדי השדה המצטיינים של צה"ל בדור הנוכחי, ולזכותו צל"ש רמטכ"ל על תפקודו כמג"ד בגולני באינתיפאדה השנייה. בכל פעם שצה"ל נלחם בשני העשורים האחרונים, בוכריס היה בחזית: בדרום לבנון בשנים שלפני הנסיגה מאזור הביטחון, בשטחים באינתיפאדה השנייה, כולל מבצע "חומת מגן", במלחמת לבנון השנייה (שבה שירת באוגדה 91). זו בולטות שהיה לה מחיר - פציעה קשה בשכם, אובדן חברים ופקודים.
אבל באורח לא אופייני, הקדנציה של בוכריס כמח"ט גולני היתה שקטה יחסית. החטיבה נמצאת בכל מקום ולא היתה פטורה מנפגעים גם בשנתיים הללו, אך כמו צה"ל כולו, לא היתה מעורבת בלחימה בהיקף נרחב. זה לא דומה לחוויות של ששת קודמיו, שפיקדו על החטיבה בעשור הקודם: שמואל זכאי היה המח"ט ערב היציאה מדרום לבנון ובראשית האינתיפאדה השנייה, צ'יקו תמיר בימי המבצעים בשטחים ששיאם "חומת מגן"; ארז צוקרמן המשיך במבצעים בעזה ועבר, להבדיל, מבחן קשה בהתנתקות; לתמיר ידעי היתה מלחמת לבנון השנייה; אל"מ אבי פלד לחם וגם נפצע במבצע עופרת יצוקה.
אם השקט היה למורת רוחו של בוכריס, הוא מצליח להסתיר זאת יפה. ראיון אתו, בנסיבות האלה, מאפשר דיון בשאלות העומדות מעבר לתחקיר הקרב האחרון או להכנות למלחמה הבאה. העלאת זיכרונות מהעבר הצבאי ממילא משעממת אותו. העיתונות כבר תיארה בעבר את פרטי הפרטים של הלחימה בג'נין ובשכם ועסקה בנסיבות פציעתו ובצל"ש. הוא מסתפק באמירה שאחרי 24 שנה במדים, רובן בגולני, "הייתי מוכן לחזור היום על כל הדרך הזאת, מהיום הראשון, מההתחלה".
הוא בן 44, נשוי ואב לשישה ילדים, בן קרית גת המתגורר היום ביישוב קהילתי בגליל. בעוד כחודש יועלה לדרגת תת-אלוף וימונה למפקד אוגדת מילואים. כמו מפקדיו בעבר, זכאי ותמיר, בוכריס נחשב קצין דעתן, שלא מהסס לומר את עמדתו בכל פורום, גם אם זה כרוך במחיר אישי. לפעמים נדמה שהוא נהנה להתנצח. הוא חובש כיפה, מבכירי הקצינים הקרביים בני הציונות הדתית, אבל מסרב לראות בעצמו שליח המגזר.
מותג חזק
גולני תחת פיקודו, כמו תחת קודמיו בשני העשורים האחרונים, היא לב הקונסנסוס הישראלי, מותג חזק ואהוד. אבל דווקא מהמעמד הזה, הוא לא היסס לקרוא תיגר על מה שנתפש כקודש הקודשים, דימוי החטיבה כמייצגת של השכבות הפחות מבוססות בחברה.
בוכריס מאשר שעם כל המאמץ של צה"ל לחשל את הלוחמים, היחס אליהם בעת ההכשרה שונה בתכלית מהיחס שקיבל הוא כשהתגייס. "לפני כ-15 שנה התחלנו להיגמל מהרעיון שצריך לשבור את האזרח כדי להפוך אותו לחייל. בפועל, מתחנו את משך ההתאקלמות למסגרת (בטירונות) על יותר זמן. בעבר, העיקר היה ניסיון לחשל את הרוח, ועל הדרך להקנות לחייל גם מקצועיות: נפרק בן אדם ונבנה אותו מחדש. היום כבר לא עושים את זה.
"כמח"ט, הארכתי את מסע הכומתה למקסימום המותר, 75 קילומטרים, כדי שהלוחם בגולני יידע שגם אחרי 60 קילומטרים הוא עדיין יכול להרים רגל ולעשות עוד צעד. ועדיין, היחס היום שונה. כשהתחלתי בתפקיד מפקד פלוגה ב-1993, הפלוגה שלי מנתה 56 איש מקסימום. היו לנו לוחמים טובים, אבל מעטים. היום יש בפלוגה בחטיבה 85-95 איש. הרי פחות או יותר אותו מספר חיילים התגייס גם ב-93', אבל היום אתה שובר פחות בדרך, אנשים נפלטים פחות על סעיף מנטלי או פיסי.
"יש מקומות שבהם המפקדים תובעים פחות ואז רוח הלחימה של החיילים נפגעת. הבעיה היא אצל המפקדים. לא היססתי לסיים תפקיד של מ"פ שפחד לפקד. יש כאן הר לכבוש ומי שלא מסוגל לא יהיה אצלי מפקד, גם אם הוא בחור מצוין. כמה זמן אפשר למשוך עד שבן אדם ילמד? אתה זוכר שיש מאה איש תחתיו, שסובלים מחוסר יכולתו. כשהחיילים סובלים מחוסר מנהיגות, כשגרף הלימוד של המפקד היה אטי מדי, כשלא טיפל מספיק טוב בחיילים שלו, פעלתי (להדחתו). עם כל הכבוד לגיבוי למפקדים, מה עם החבר'ה שלא דואגים להם, שקמים שבוזים כל בוקר?
"אל תטעה: זו לא גישה של פוצי-מוצי. מצדי, שהמ"פ יקרע להם את הצורה, שיאמן ללא רחמים באופן הכי מקצועי, אבל שיידע להנהיג. עסקתי בזה לא מעט ובאמת לא יצא לי שם של בחור נחמד. אני לא מתגאה בזה, אבל לא נבחרתי להיות מח"ט גולני בגלל שאני בחור נחמד".
לא רק שהיחס לחיילים השתפר. היום, גם חיילים ממשפחות עניות באים מחיים אזרחיים שהתנאים הבסיסיים בהם (מזגן, טלוויזיה בכבלים, טלפון סלולרי) נוחים יותר מאלה שהיו למרבית המגויסים לפני כמה עשורים. האם זה פגע בקשיחות החיילים, בנחישותם בקרב? "אני אדבר על גולני", אומר בוכריס. "בשנתיים האחרונות, השורה התחתונה היא שרוח לחימה ויכולת מקצועית יבטיחו שנוכל לכל אויב שמתרגש עלינו, לא פחות מכפי שעשינו בחומת מגן ב-2002. זה לא דבר מדיד, אבל יש פרמטרים שאני יכול לשפוט: לכידות המסגרת, הנחישות בתהליך האימונים, סוג האימונים.
"הגענו קרוב לגבול המקסימלי של מעטפת הסיכונים המותרת בבטיחות, בעומס הפיסי והמנטלי על החיילים. אני חושב שביום פקודה התוצאות יהיו בהתאם: הכרעה וניצחון. במושגים של יחידה טקטית, הכוונה היא לעמידה במשימה בזמן ובסדר הכוחות שהוגדרו לנו. במקרה של גולני, אני מצפה שזה גם יהיה גבעה אחת מעבר לגבעה שאליה רצו שנגיע.
"אלה לא דברי רהב. האויב יעשה לנו חיים קשים ויהיו נפגעים, אבל הרוח והיכולת יאפשרו לנו להתגבר. המצב בטח לא פחות טוב מב-2002. יש לנו תכונה כזו להתעסק בשדרוג היכולת של האויב, אבל גם צה"ל השתפר. במלחמה בלבנון ב-2006, לב הבעיה היה, ברמה הטקטית, שלא היינו מאומנים. אימון יוצר אמון במסגרת, במפקדים. היתה מחשבה שהפעילות המבצעית ביו"ש (בזמן האינתיפאדה, ע"ה) תפצה על זה. זו מחשבה לא מקצועית.
"לפני שש שנים דיברו על תוכנית כמו ‘מגן הארץ' (לכיבוש דרום לבנון), אבל זו היתה תוכנית חצי דמיונית. איש לא האמין שניכנס באמת ללבנון, כי היו לא מעט תקריות בגבול שלא נכנסנו בעקבותיהן והיתה הבנה שזה לא הולך לקרות. היום אין לוחם שחושב שבתקופתו לא תהיה מלחמה. הם מבינים שאולי יצטרכו להיכנס לעזה, ללבנון, איפה שלא יהיה. התודעה מעצבת אותם, גם אם אי אפשר למדוד את זה בשום נוסחה".
בלבנון היתה לצה"ל בעיה של דבקות במשימה?
"היתה בעיה. צריך אותי בשביל לקבוע את זה? הצבא עשה תחקירים".
כוכב נולד
במחזור אוגוסט 2012, שיצא כעת לדרך, התמודדו חמישה עד שישה מתגייסים על כל מקום בגולני. בוכריס זוכר ימים אחרים, פחות אופטימיים, אבל לא מתרשם במיוחד. "זה מדד כוכב נולד, לא מדד אמיתי. אנחנו נמדדים באמת במוטיבציה של החיילים שנה אחרי הגיוס. בזה אני מתמקד. אני לא עושה היום שום פעולה כדי לעודד גיוס לחטיבה.
"כשהייתי טירון ויאיר נוה, היום סגן הרמטכ"ל, היה מפקד בסיס הטירונים של גולני, הוא שאל מי לא רוצה להיות פה. בערך שליש מהטירונים הרימו יד. עשינו כברת דרך מאז. מה שעשה את השינוי ההדרגתי היו ההשתתפות של החטיבה בלחימה בדרום לבנון עד הנסיגה ב-2000, ואחר כך חומת מגן וכל מה שמסביב לזה".
הביקוש הגבוה לשירות בחטיבה יצר בעיה אחרת, שהקשתה על תפקודה בשנים האחרונות. החטיבה נטתה להנהיג אפליה מתקנת, לא רשמית: חיילים שבאו מתנאי חיים קשים במיוחד, והתעקשו לשרת בגולני, הועדפו על אחרים. אלוף פיקוד הצפון הקודם, גדי אייזנקוט, והמח"ט בוכריס, הנהיגו שינוי.
"מסתבר שבבקו"ם היה תהליך שנולד כולו מכוונות טובות, אבל הצרה היתה שלא עמדו על המשמר להבין את משמעותו", אומר בוכריס. "הגישה היתה שאם יש אנשים שהחיים התאכזרו אליהם והם רוצים גולני, אנחנו נהיה אתם בסדר. הגענו למסקנה שאנחנו מעמיסים על הפלוגות אתגר שאין להן סיכוי לעמוד בו. לפעמים 30% מחיילי המחלקה היו במצב כלכלי ומשפחתי שהצריך תנאי שירות מיוחדים. המ"מ לא מסוגל לטפל בכל כך הרבה חיילים עם בעיות. וכשכל כך הרבה חיילים מקבלים הקלות, עומס המשימות על שאר החיילים במחלקה נעשה כבד מדי. פעלנו כדי לאזן את זה, והטיפול באנשים השתפר, כי עומס המקרים החריגים פחת".
בתקופתו כמח"ט הגיע לשיאו תהליך אחר, בשל החלטות שהתקבלו טרם מינויו: ריבוי קצינים דתיים בצמרת החטיבה. כבר בתחילת הקדנציה שלו היו לגולני אל"מ אחד (המח"ט) וחמישה סגני-אלופים (מג"דים וסמח"ט) דתיים, לעומת סא"ל חילוני אחד. "כשמוניתי, דיברו על חטיבה דתית", הוא אומר. "אלה שטויות. אפשר לחשוב שאנחנו מתחילים את היום הצבאי שלנו בהנחת תפילין קבוצתית או בדברי תורה בישיבת מפקדים. ריבוי המג"דים הדתיים נבע מכך שהיו הרבה מ"פים דתיים לפני שמונה או תשע שנים. זו תוצאה טבעית של תהליך. אני בעד הטרוגניות מקסימלית. מעולם לא סגרתי את הדלת לאף אחד".
כחלק מהמאמצים להחזיר לחטיבה אוכלוסיות אחרות, יזם בוכריס פרויקט עם הישיבה החילונית "בינה", המפעילה גם מכינה קדם-צבאית, לקליטה מאורגנת של בני קיבוצים באחד הגדודים. "לצערי זה יצא מעוות בתקשורת, כאילו אני לא רוצה דתיים", הוא אומר. "זו חטיבה של כולם, היא לא חטיבה פרטית שלי ולא שייכת לשום מגזר. כל מי שמוכן ומתאים להיכנס מתחת לאלונקה, להוביל - מוזמן. ומי שטוב, ירוץ קדימה. יש המון מ"פים חילונים מצוינים בחטיבה. אני לא בוחר אנשים בגלל מה שיש להם מעל הראש, אלא מה שיש בתוכו".
ובכל זאת הסתובבו סיפורים על גדודים שלכם שנסגרו לקצינות מטה, כי המג"ד הדתי העדיף לעבוד רק עם קצינים גברים.
"אני לא מכיר תופעה כזו. באו אלי עם כל מיני סיפורים, היו שמועות שהכתבתי למדריכות ספורט בחטיבה לבוש צנוע יותר מאשר בשאר הצבא. נראה לך שאני אתעסק בזה? לאנשים בארץ יש לפעמים דמיון מזרחי מפותח".
מיהו לוחם
לפני כמה חודשים, קצת אחרי השערורייה שפרצה כשצוערים דתיים סירבו לשמוע חיילות שרות בבית הספר לקצינים, ציינה גולני את סוף מסלול ההכשרה של כמה פלוגות. בוכריס התעקש לשבץ בטקס את להקת חיל החינוך, על זמרותיה, למרות ריבוי הקצינים והמפקדים הדתיים. "מובן שהיו הורים דתיים שבאו והאשימו אותי: ‘אתה עוכר ישראל'. תמיד יש מי שמנסה לנצל את זה שאני דתי. אבל מראש עשינו פעולות אצל החיילים כדי למנוע בלגן ולא היו החרמות של הטקס".
בוכריס מתרשם ש"משני הצדדים במחלוקת משתמשים בצבא כפלטפורמה לניגוח. אנחנו כמפקדים צריכים לראות איך לייצר קונסנסוס מקסימלי בתוך מסגרת ולדעת להדוף השפעה חיצונית. אנשים לא מבינים איך אני מסתכל על החיים, חושבים שיש איזה רב שאומר לי מה לעשות. אחדות ביחידה היא דבר יסודי. בלעדיו אי אפשר לנצח בקרב. מכיוון שהעניין שלי הוא לנצח בקרב, אעליב כמה שפחות אנשים, כדי שיהיו יחד. אם למישהו יש בעיה עם זה, שיפטר אותי. אני לא מתכחש למקום שגדלתי בו: קרית גת, מדרשת נועם, ישיבת עטרת כוהנים בעיר העתיקה בירושלים. זה בית הגידול שלי. לא גדלתי על העצים. אבל אף אחד גם לא מינה אותי לשליח שלו. אני שליח המדינה, לא המגזר".
שמעתי שכשאתה מרצה במכינות דתיות, אתה אומר לחניכים שלא כל אחד חייב להיות מג"ד.
"נכון. כולם שם רוצים להיות מג"דים, אבל רק המתאימים צריכים להיות. במחזור גיוס מגיעים לחטיבה כ-500 איש. אחד או שניים מהם יהיו מג"דים. פיקוד בכיר בצה"ל הוא אופציה מצוינת למי שמתאים לכך. מי שלא, צריך להיות בוגר ולהיפרד ברוח טובה. אם הוא כישרון אדיר, שיתרום לחברה באזרחות. זו תעודת כבוד לחברה הישראלית שהטובים עדיין לוקחים אחריות ומובילים לוחמים".
מה דעתך על הטענה שצה"ל צריך להיות צבא מקצועי ולהפסיק להסתתר מאחורי הכיסוי של צבא העם?
"תראה מה קרה לבריטים ולאמריקאים שעברו תהליכים דומים. תצמח לנו אריסטוקרטיה צבאית צרה ואוכלוסייה הרבה פחות חזקה תחתיה, שתשמש חוטבי עצים ושואבי מים. היום, כשנהרג לוחם בפעולה, מתייחסים אליו כמו אל הבן של כולנו. בצבא מקצועי, להיהרג זה סיכון מקצועי של החייל. זה ישפיע גם על מצבי שלום ומלחמה. ייווצר כאן ניכור. הצבא הוא מרכיב חיוני בחברה הישראלית היום. אם יהיה שלום עם כל שכנינו, ייתכן שזה ייראה אחרת. כרגע, אנחנו עדיין נלחמים על חיינו".
יש איזו אינפלציה בשימוש במונח "לוחם". פתאום יש לוחמי כיפת ברזל, לוחמי פיקוד העורף, לוחמים מפעילי מל"טים.
"מי שצריך להצמיד לו תואר, שיהיה בריא. עזוב, כשאומרים ‘גולנצ'יק' יודעים בדיוק במה מדובר, גם בלי שיצמידו תואר לוחם לפני שם החטיבה". *
מקור הכתבה