יריתי כשהיה צריך וטיפלתי כשהיו זקוקים לי, זה בא ביחד

במלחמת יום הכיפורים, כש"כיפת ברזל" עוד לא הייתה אפילו בחיתוליה, וההגנה מפני נפילות מן השמים הייתה אך ורק באמצעות בורות ומחילות, נערך הקרב על מזרעת־בית־ג'אן. לטענתו של דורון שנער, שהיה אז חובש, הקרב לא מוכר במיוחד מפני שבדרך כלל מספרים על קרבות שמסתבכים, ודווקא הקרב הזה התנהל כהלכה. שנער, בדרגת סמל, היה החובש הפלוגתי של מסייעת "ברק" בחטיבת גולני, שלחם אז סמוך לכפר מזרעת־בית־ג'אן שבגזרה הסורית במשך שבועיים שלמים. במהלך הקרבות הקשים טיפל שנער בנפגעים הרבים בתנאים קשים ומורכבים תחת אש כבדה, תוך סיכון עצמי וכאשר הוא חשוף לאש סורית. "כשאתה שומע את הצעקה ההיא: 'חובש! חובש!' אתה מתמלא אדרנלין", הוא מספר היום. "אתה מוכן לגרוע מכול, ומשם העבודה היא על טייס אוטומטי. ברגע שנשמעת הצעקה אתה פשוט עושה מה שחונכת לעשות, בלי שום התלבטות". על תפקודו בקרב, בו גילה מסירות ואומץ לב, הוענק לו צל"ש מפקד אוגדה על ידי תא"ל אביגדור (יאנוש)בן גל.

מחכה שייגמר

ביום חמישי, יומיים לפני פרוץ המלחמה, סמל דורון שנער היה אמור להשתחרר מצה"ל. בסוף אותו חודש כבר היה אמור להתחיל את לימודי הכימיה והביולוגיה באוניברסיטה. מהצבא הוא אכן השתחרר ביום חמישי, אך עקב המתיחות ניתנה הוראה שאין להזדכות עוד על ציוד, ושעל המשתחררים להיות מוכנים להקפצה. "ביום שישי בצהריים צלצלו אליי הביתה ואמרו 'תחזור מיד לבסיס'", מתאר שנער. "אז חזרתי לבסיס ליד עכו. חיכינו ולא ידענו מה קורה, רק ידענו שיש כוננות. כשישבנו במוצבים של דרום הרמה, וראינו את הסורים מעבים את הכוחות על הגדר, הסקנו שהמצב מתוח, אבל לא חשבנו על מלחמה.

"ביום שבת בצהריים הודיעו לנו שפרצה מלחמה. בימים הראשונים הסתובבנו ברמה ועשינו כל מיני עבודות כמו אספקות למוצבים. שמרנו על מפקדת האוגדה אבל בקושי נלחמנו. היינו בקרב אחד של אחת הפלוגות, ירינו קצת על הליקופטרים סוריים, אבל המלחמה שלנו התחילה באמת רק שבוע לאחר מכן, כשהייתה הפריצה למובלעת ועברנו את הגבול לכיוון דמשק.

"הקרב על מזרעת־בית־ג'אן זה הקרב שלי. אנחנו נסענו בעקבות הטנקים אל הפריצה. בדרך כבשנו כל מיני כפרים בלי שום התנגדות - התושבים ברחו מיד - והתקדמנו עד לכפר, שם התחילה המלחמה. אנחנו, החיילים הפשוטים, החפ"שים, לא הבנו מה קורה. התמקמנו שם בלילה, הטנקים כבר עזבו אותנו. נשארנו שם לבד ובבוקר התחילו לתקוף אותנו. היה קומנדו סורי שתקף, אנשים התחילו להיפצע ואני טיפלתי בהם. הייתי אחראי על ארבעת החובשים בפלוגה, וכל אחד טיפל במי שהיה לידו. מיד כשזה נגמר והצלחנו להדוף את כוחות החי"ר הסוריים, הם נסוגו וסיפור ההישרדות שלנו התחיל. נפלה עלינו הפגזה מאוד כבדה, הראשונה בשבילי. נצמדתי לקרקע, כל האדמה רעדה, היו כמה דקות שהרגשתי שזה מאוד קרוב. התמלאתי כולי בעפר ועצים ולא היה לי דבר לעשות מלבד לחכות. באיזשהו שלב כשהייתה רגיעה, קמתי וראיתי שניצלתי בנס: הבור של הפגז היה שני מטרים מאחוריי, והעץ שתחתיו הייתי בלם את כל הרסיסים. באותו זמן מרגישים חזק את הפחד, יש תחושה שכל רגע אתה יכול למות. אתה פשוט מחכה שזה ייגמר ואין לך מה לעשות. כשאתה עושה דברים, אתה לא חושב והפחד נעלם, כאן זה לא היה המצב, וזה אחד הדברים הכי מפחידים.

"נשארנו במקום ההוא עד סוף המלחמה, וכל יום תקפו אותנו בצורה כלשהי. הפריע להם שאנחנו נמצאים כל כך קרוב לדמשק. תחילה היו התקפות חי"ר ואז שריון. היינו בחורשה והטנקים ממש התערבבו אחד בשני. בינתיים, כל הזמן יש פצועים, וכל הזמן מטפלים. כל השטח היה מופגז וכדי ללכת לפצועים היית צריך לצאת מהמחסה ולהגיע לטפל בהם תחת העצים וכיפת השמים".


פינוי פצועים במלחמת יום הכיפורים, צילום: אבי שמחוני

קראו ובאתי

שנער היה חובש ותיק ומנוסה והתאמן כל שירותו על מנת לתפקד ברגעים כאלו. במהלך השבועיים בהם הייתה הפלוגה נתונה להפגזות, ויחד עם ארבעת החובשים שהיו תחתיו, שנער הציל רבים מהפצועים. אבל לא את כולם היה אפשר להציל: "היה בחור אחד שחרות בזיכרוני. שמש שמו, אחד ממפקדי הטנקים שנפצע אנושות מפגז סורי שפגע בטנק", נזכר שנער בקול שקט. "זו הייתה פציעה רב מערכתית. הוצאנו אותו מהטנק וטיפלנו בו בשטח כמה שרק היה אפשר. ניסינו לעצור את כל שטפי הדם שהיו לו, שמנו חוסמי עורקים ואינפוזיה, חבשנו ועשינו כל מה שצריך לעשות. די מהר הגיע הפינוי, הוא דיבר איתי והייתה לי הרגשה שהוא יהיה בסדר. לצערי, הבחור ההוא נפטר בדרכו לבית־החולים, וזה מתסכל אותי עד היום. 
היו עוד אנשים שטיפלתי בהם, אף פעם לא ספרתי במי ובכמה. היו ימים שגם טיפלתי בחיילים סורים שנשארו פצועים בשטח. את התמונות האלה לא שוכחים גם אחרי 40 שנה, כשהדברים קצת מתחילים להיטשטש.

"זו הייתה הרוטינה כל יום: היינו מופגזים, היו נפצעים ואני הייתי מטפל. מצאנו בורות עמוקים בשטח, ובכל פעם שהייתה הפגזה היינו נכנסים כמו תולעים לחור באדמה ושם היינו מוגנים. כשהיה צריך לצאת, זה היה החלק המסוכן. הריחות שאני זוכר הם ריחות חזקים ודומיננטיים של בשר שרוף ואבקת שריפה. גם לפחד יש ריח, ריח מסוים של תחושות שאי־אפשר לתאר.

"בפלוגה היו אנשים שלא עמדו בזה והגיבו קשה, זה היה טראומטי מדי בשבילם. ראיתי אנשים שנשברו מבחינה נפשית, שנכנסו למצב בו הם לא יכלו לתפקד, בכו, צעקו והיו בלחץ נפשי קשה. הבאנו אותם לתאג"ד ואני לא ידעתי מה לעשות איתם, כי לא הייתה אז מודעות לתופעת הלומי קרב. הסיבה שאני לא חטפתי טראומה היא שהייתי מאוד מוכן לכל המראות, הייתי ותיק. ברור שיש מקרים בהם הייתי מאוד רוצה שהתוצאות יהיו שונות, ולפעמים אני שואל את עצמי 'מה הייתי יכול לעשות אחרת?' אבל אני עשיתי מה שידעתי לעשות וכל מה שיכולתי. הייתי עם רובה כמו כל גולנצ'יק אחר, יריתי כשהיה צריך לירות וטיפלתי כשהיו זקוקים לי, זה בא ביחד.

"נורא קל לתת לי צל"ש כי אני הייתי החובש וזה נורא רומנטי, אבל אני לא הייתי לבד. אולי הייתי היחיד שזז ממקום למקום, כי בכל פעם שקראו לי הגעתי. אבל לא הייתי שם לבד. אני לא מדבר כמעט על הצל"ש. אני לא רוצה להישמע מתחסד, אבל עשיתי מה שחשבתי שהייתי צריך לעשות. עשיתי מה שנדרש ממני ועשיתי את זה טוב, כמו שציפו ממני.

"שבועיים חיינו בחורשה הזאת שם, וכל המראות הקשים בסביבה הגיעו אליי. אבל בתוך כל המלחמה היה לנו גם הווי, הייתה שגרת יום של שמירות, צחוק וארוחות. זה היה אזור פסטורלי מאוד והיינו יורדים לנחל לרחוץ פנים ולהתרענן, ואם יש לך עין שמסתכלת, אפשר גם בזמן מלחמה לראות את היופי של המקום הזה.

"המלחמה הזאת השפיעה מאוד על המשך חיי ועל ההתנהלות שלי. הקרב הזה פטר אותי מהצורך להוכיח גבריות. עשיתי את שלי ואני לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד, סימנתי 'וי' על הצורך הזה והמשכתי הלאה. חוץ מזה, היו לי ציפיות כלפי עצמי, שאם עברתי את כל מה שהיה שם, אז כל הדברים האחרים צריכים להתגמד, להיכנס לפרופורציות. אבל זה לא תמיד עובד ככה".