"איזהו הגיבור?": סיפור הגבורה של יאיר רחלי ממלחמת יום העצמאות

בערב אפוף אווירת מלחמה ב-19 לינואר 1948, פלוגה א' מהגדוד הראשון של הפלמ"ח יצאה לפעולת תגמול בשפרעם.באחד הבתים בפאתי היישוב השתכנה כנופיה ערבית, ועל מחלקה א' הוטל לחסל אותה. ככל הנראה, חברי הכנופיה קיבלו מידע מקדים על הכוח שהגיע למקום, וכשהתקרבו לבית, חטפו חיילי המחלקה מטח ירי כבד. אחד מהם, טוראי יאיר רחלי, התנדב להשליך רימון לעבר הבית. מכאן הסיפור מתפצל לשניים: הגרסה של רחלי, בה הוא דבק עד היום, וגרסת הסיפור שבגללה קיבל רחלי את אות גיבור ישראל, שמאוחר יותר הומר באות הגבורה.

לפי הסיפור שבגללו זכה רחלי באות, הרימון שהושלך אל הבית הפסיק את האש לחלוטין וכך התאפשרה נסיגת הכוח. רחלי, טוען מצידו כי הסיפור האמיתי פחות הרואי. "האש מהבית אכן פסקה, אבל כעבור זמן קצר התחדשה כאילו לא אירע דבר. בינתיים קיבלנו פקודת נסיגה. נשאנו או גררנו את פצועינו אל נקודת האיסוף", הוא סיפר מאוחר יותר בספרו הראשון, "משאו של רוכב האופניים". בראיון לאתר צה"ל הוא מסביר: "הסיפור נכון, אבל מוגזם. מצד שני, אני נזהר מלהכריז שזה לא נכון, כיוון שמזה אפשר להסיק שכל הסיפורים מאחורי עיטורי הגבורה הם רק סיפורים, וזה ממש לא כך. יחד איתי זכו לעיטור עוד שני חיילים מהמחלקה, ואני יודע בוודאות שהסיפורים שלהם נכונים".

רחלי כלוחם פלמ"ח

כה לא משמעותי היה האירוע בעיני רחלי, שכשקיבל את ההודעה על קבלת האות, לא ידע למה קיבל אותו. "באותה תקופה גרנו ביישוב יזרעאל", הוא מתאר, "פתאום הגיע המפקד פלוגה שלי וסיפר לי שקיבלתי את אות גיבור ישראל. לא הבנתי על מה". למרות זאת, רחלי נסחף בשמחה ובהילולה של תושבי הקיבוץ, ולא חשב למחות על קבלת האות. "יכול להיות שאם הייתי מבוגר יותר הייתי אומר שיעזבו אותי", הוא אומר כיום. "חוץ מזה, אבי היה שם וכל כך שמח שהבן שלו גיבור ישראל...".

רחלי נזכר בסיפור אחר, מאותו הקרב, שנראה לו ראוי יותר לציון לשבח: באותו קרב, כשהמחלקה שלו קיבלה פקודה לסגת, החיילים הסתתרו מאחורי חומה, כאשר לפתע הבחין שאחד מחברי המחלקה איננו- חייל בשם יהורם. רחלי, יחד עם עוד חייל, חזרו לשטח, ותחת האש שעדיין המשיכה מתוך הבית, חילצו את גופת חברם. "זה, בעיניי, מעשה גבורה יותר גדול", מסביר רחלי, שנותר כיום הצל"שניק החי היחיד מהמלחמה שהביאה להקמת ישראל.

דו קרב עם שכיר חרב

נדמה כי באמת לא חסרים מעשי גבורה בחייו של רחלי. כארבעה חודשים לאחר התקרית בשפרעם, כאשר היה מפקד כיתה, הוא יצא יחד עם הגדוד לפעולה בלבנון, על מנת לכבוש את מלכיה. "המ"מ שלח אותי ואת הכיתה קדימה לחזית הכפר, ופתאום אני רואה ענק שמתקדם לעברינו. אז לא היה קשר", הוא נזכר בחיוך, "אז רצתי להודיע למ"מ".

אותו הענק התברר כשכיר חרב מחבל הבלקן, שהיה חמוש בנשק. "התנגשנו והחלנו להתאבק. צעקתי לכיתה שלי, ואחד מהם רץ למקום. המסכן פגע לי בבטן במקום במחבל. תוך רגע מצאתי את עצמי שוכב בצד בזמן ששניהם נאבקים, והספקתי להיפגע מהמחבל גם ביד וברגל, בינתיים הגיע בחור שלישי ואמר לי לרוץ לחובש", הוא מתאר את התגלגלות האירוע.

בטקס הענקת הצל"ש

כעבור יום הגיע רחלי לבית חולים בצפת, והזדקק לתרופה שבית החולים לא היה יכול לספק באותם הימים. "הייתי בין החיים ומוות", הוא מספר. למזלו, אביו, שהיה רוקח, הצליח להשיג את אותה התרופה מקופת החולים בה עבד, בתל אביב. "למזלי היו לי פרוטקציות", מודה רחלי.

אמנם הוא ראה עוד מראות מלחמה רבים, בין אם בקרבות נוספים בהם השתתף בפלמ"ח, ובין אם מאוחר יותר, כאשר היה סוכן ביחידת המבצעים של השב"כ והמוסד, אבל הוא לא מרגיש כאילו כל מה שעבר "פגע" בו. "יש לי חבר טוב מאוד ששירת יחד איתי, והוא מספר שאמרו לו שיש לו פוסט טראומה בעקבות המלחמה. אני, אישית, לא מרגיש שקרה איתי משהו. אומרים לי שאולי יש לי פוסט טראומה ואני לא יודע, אבל אני מרגיש שכל זה כבר מאחוריי".

לאחר שחרורו מהפלמ"ח, שבינתיים הפך לצה"ל, הוא גויס כאמור ליחידת המבצעים של השב"כ, והשתתף במבצעי ריגול בארץ ומחוצה לה. לאחר מכן עבר לשרת במוסד, ומאז שנות התשעים כתב מספר ספרים בהם גולל את סיפור חייו משירותו בפלמ"ח ובשירותי הביטחון. כיום הוא עוסק בכתיבת זיכרונות, ומתגורר בכפר סבא יחד עם אשתו, גאולה, שהייתה אחות בגדוד שלו בפלמ"ח.

רחלי כיום
בסיוע אתר הגבורה: http://www.gvura.org/
מקור הכתבה