"איזהו הגיבור?": סיפור הגבורה של משה בוקעי ממבצע קדש

רבים כתבו כבר על סיפור גבורתו של סמל משה בוקעי, טייס הפייפר שחילץ צנחן פצוע ממטוסו הבוער, תוך גילוי אומץ רב. אך אילו אירועים או מחשבות מניעים אדם למעשה שכזה? משה בוקעי מספר בראיון לאתר צה"ל על האירועים שהובילו אותו עד ליום הקשה במיתלה, ולקבלת עיטור העוז.

בוקעי היה טייס לקראת סוף שירותו בטייסת מטוסי הפייפר של חיל האוויר, כשנקרא עם מטוסו באישון לילה למצוא את כוחות הצנחנים שצנחו מעבר למיתלה, ללא דרך ליצור קשר. לא לשווא נקרא בוקעי אל המשימה. בטיסה מסוג זה, בה נקודת הנחיתה לא ידועה והשטח הוא שטח אויב חשוך, הוחלט לשלוח את הטייס שהוכיח בעבר את התמחותו ב"לקיחת סיכונים".

"בשנת 1956, ערב מבצע קדש, הייתי טייס קישור על מטוסי פייפר והוצבתי בפיקוד הצפון. באותה התקופה טייסי הפייפר לא היו נחשבים כמו טייסי קרב, לכן אפילו דרגת קצין לא קיבלתי והייתי סמל. תפקידי היה לצאת לגיחות ביחד עם חיל המודיעין מעבר לקווי האויב הסורי, ולהביא מידע על אמצעי הלחימה שלהם נגד מטוסים. היינו צריכים לדעת איזה סוגי טילים יש להם ובאיזה כמויות. בשביל זה לא הייתה דרך אחרת אלא לחכות עד שממש יירו לכיווני: עשן אפור טיל מסוים, עשן לבן טיל אחר. על מנת שאיש המודיעין שאיתי יוכל לצלם, הייתי מרים את הכנף בצורה כזו שהוא יוכל לפתוח את דלת המטוס ולשלוף את המצלמה. הסיטואציה מסובכת, וזו נחשבת טיסה מאוד מסוכנת. בעקבות זאת, לאחר הטיסה יצא לי שם של טייס שלוקח סיכונים. התואר המפוקפק הזה שקיבלתי הוא שליווה אותי לאורך כל השירות, וזה שבסופו של דבר גרם לי להגיע אל המיתלה במבצע קדש", מספר בוקעי היום לאתר צה"ל.

משה בוקעי בצעירותו כטייס פייפר

תסכול, שם טוב וכבוד

בדיעבד עולה התהייה האם אותן הטיסות המסוכנות שאותן ביצע בוקעי נבעו מהרצון להוכיח את עצמו יותר מהאחרים, או שמא התסכול או ההגנה על שמו הטוב הניעו אותו בכל טיסה אליה נקרא. "אני זוכר שיום אחד הגיע לבסיס חבר מקורס הטיס וביקש להטיס את הפייפר שלי. כיוון שלא התמחה על פייפר, בוודאי שלא הסכמתי. החבר ניסה לבקש רשות מהממונה עליי, קצין המבצעים של הבסיס, וזה אישר לו את הטיסה ללא בעיות, ואף הורה לו לבצע את הגיחה אל עבר סוריה באותו היום. לי, בתור סמל, לא היה מה לעשות מלבד לשתוק, זו כבר לא ההחלטה שלי. באותה הטיסה הצליח לפגוע במטוס טיל נ"ט סורי, ובמזל הצליח המטוס לנחות נחיתת חירום בשטחנו. כל העיתונים דיברו על המטוס שנפגע מירי סורי, וזה הפך לסיפור גדול מן הסתם, שבסופו נפתחה ועדת חקירה בשביל למצוא את האשם. כשתהו למה לא אני נשלחתי אל אותה הטיסה, העיד קצין המבצעים כי לא שלח אותי באותו יום כיוון שביצעתי טיסה מסוכנת לפני כן, והחליט לקרקע אותי. מחיתי, אבל בסופו של דבר נשפטתי ל-21 ימי מחבוש. זה תסכל אותי מאוד, הרגשתי אי צדק", נזכר בוקעי באירוע המכונן.

כשלושה שבועות לפני מבצע קדש שוחרר בוקעי מהמחבוש הצבאי. עדיין מתוסכל מאי הצדק שלדעתו נעשה עימו, נקרא בוקעי אל "מבצע שומרון", פעולת התגמול האחרונה של צה"ל לפני המלחמה. "הפעולה הייתה צריכה להיות פשוטה וממוקדת כנגד משטרת קלקיליה בתגובה למעשי רצח של ישראלים שהם ביצעו. אך לאחר שהופצץ בניין המשטרה, נקלע כוח החסימה שנשאר מאחור למצב קשה, בו כוחות גדולים של הירדנים כיתרו אותו. אותי שלחו על מנת להיות בקשר עם הקרקע, ולתת דיווחים מהאוויר על גודל הכוחות", מספר בוקעי בהרהור, "הכוחות הסתבכו וחיילים רבים נהרגו. כוחות החילוץ שנשלחו לסייע התקשו להגיע אל המקום עקב החשכה, ואני נאלצתי לנהל למעשה את הקרב מהאוויר, בתור היחיד שראה את המתרחש מלמעלה. לאחר הפעולה הטייסת שלי זכתה בצל"ש על הפעולה".
כשבוקעי נזכר בטייס הצעיר שהיה אז, שבועות בלבד לפני המבצע, ברור לו שהאירועים השפיעו בבחירותיו ברגע האמת. "כל האירועים האלה הם שקדמו למבצע קדש והם אלה שעיצבו אותי. היה הרבה תסכול, אבל גם הרבה רצון להוכיח את עצמי", הוא נזכר.

מטוס חיל האוויר במעופו בעת מבצע קדש

"חשבתי לחתוך את רגלו כדי להציל אותו"

"עם פתיחת המבצע צנחו הצנחנים של רפול ליד מצבת פרקר שבמיתלה. הבעיה הייתה שהם היו אמורים לצנוח לפני המעבר, ובכך למנוע מהמצרים יכולת לתקוף מההרים. הם שכחו לקחת איתם דבר קטן אך חשוב- ספרי צופן ותדרים. בלעדיהם, לא ניתן ליצור עם הגדוד קשר, ולכן נשלחתי אני. אני זוכר את היום. זו לא אמורה להיות טיסה ארוכה, אבל לקח לי כמעט כפול מהזמן בגלל רוחות אדירות שנשבו בדיוק נגד כיוון הטיסה. בנוסף, לא ידעתי היכן הכוח נמצא, כיוון שצנחו לא כמתוכנן", מתאר הטייס בדימוס את רגעי האי וודאות.

"חיפשתי עד שמצאתי ונחתי בשלום. מסרתי את הספרים כמובן, ואז הגיע רפול וביקש ממני להטיס חייל ששבר את רגלו בצניחה והיה מרותק לאלונקה, כשהרגל השבורה מקובעת לרובה שלו", הוא נזכר. "המטוס שלי היה קטן מדי להעברת חייל שוכב, אז הוצאתי את המושב האחורי של המטוס ופירקתי את המחיצה בין הזנב לתא הטייס. בזמן הזה החלו לחלוף מעל לראשינו מטוסי ומפייר מצריים. ברגע שהנעתי את המטוס, ממש רגע לפני ההמראה, פגע פגז מצרי בכנף הימנית ובמיכל הדלק שעליו. הדלק החל לבעור ונשפך עליי", מספר בוקעי על נקודת המפנה הדרמתית.

"האינסטינקט הראשוני שלי היה לכבות את עצמי. קפצתי החוצה מהמטוס והתגלגלתי על האדמה מיד. באותו הזמן, אני שומע את הפצוע צועק, ומבין שאני צריך לחלץ אותו. ניסיתי למשוך אותו מהצד השני של המטוס, שעוד לא בער. מיכל הדלק השני עמד להתפוצץ גם הוא, אבל באותו הרגע לא היה לי זמן לחשוב על זה. בזמן הזה כבר התחילו להגיע למטוס חיילים, ביניהם רופא. הצלחתי למשוך את הפצוע רק חלקית בגלל שרגלו שמקובעת לרובה נתקעה. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא לחתוך את רגלו כדי להציל אותו. אני מבקש מהרופא סכין וכבר מתחיל לחשוב איך אני עושה את זה, ובאותו הזמן שרפה האש את הרצועות שקשרו את הרובה אל הרגל. הצלחתי להוציא אותו וכיביתי את גופו וגופי הנשרפים".

מטוס הפייפר השרוף של בוקעי

שלב זה שנראה השיא בעיני רבים, הוא רק עוד חלק מהסיפור מבחינת בוקעי, שמבקש להדגיש את הדרך אל המיתלה, על מנת שנוכל אולי לנסות ולהבין כיצד הגיע לסיטואציה שכזו, ומה עיצב את דרכו לשם. לאחר המבצע עבר בוקעי שיקום ארוך בארץ, וזכה בצל"ש על פעולה זו. הוא המשיך לשרת בצה"ל בתור קצין במלחמת ששת הימים וביום הכיפורים, והגיע עד לדרגת סרן. במלחמת יום הכיפורים לקה בוקעי בהלם קרב כשנדרש למצוא חלקי גופות ולהטיסן חזרה משדה הקרב. לאחר המלחמה הומר הצל"ש אשר הוענק לו לעיטור העוז מהרמטכ"ל דאז, רא"ל דוד אלעזר.

בוקעי עבד כטיס בחברות "אל-על" וב"ארקיע", ולאחר מכן פתח חברה לכדורים פורחים. כיום הוא נאבק לשיפור בתנאי ההכרה לנפגעי הלם בועדות השונות העוסקות בכך בכנסת.

משה בוקעי כיום, לצד כדור פורח.

בסיוע אתר הגבורה: http://www.gvura.org/

מקור הכתבה