"הבנתי שזה הסיכוי היחיד שלי לצאת מהגיהינום הזה"

שלושת הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים חרותים בזיכרונו של רס"ר (מיל') סמי שגיא בבירור. הוא זוכר איך התחיל את המלחמה כנהג נגמ"ש בגדוד "נמר" של חיל התותחנים, ואיך למרות זאת, כלל לא בילה מאחורי ההגה. הוא זוכר שבלילה הראשון של המלחמה נפגעה הסוללה שלו מאש טנקים סוריים והכוחות הישראליים החלו בנסיגה, והוא לעולם לא יוכל לשכוח איך הבחין בפצוע, העלה אותו למשאית ישנה שהייתה במקום והגיע לסמג"ד, תא"ל (מיל') אורי מנוס, שפיקד על שאר הגדוד. מנוס העמיס פצועים נוספים על המשאית ושלח אותו בדרכו לנפח, שם יקבלו הפצועים טיפול. שגיא החל במסע ונקלע לקשיים רבים בדרך, ששיאם היה במתקפה ישירה של טנקים סוריים, ללא יכולת לתת מענה. "הבחנתי במישהו שבא לקראתנו", משחזר שגיא את האירוע. "צעקתי לו שיתכופף, הוא לא שמע ומיד נפגע מהמקלע בפלג גופו העליון ונפל. מצאתי את עצמי רץ לכיוונו, היישר לתוך האש, ומנסה לחלץ אותו".

הכוחות החלו לסגת ושגיא נשאר לבד עם הפצוע, אותו הוא סחב על גבו מאותו בוקר יום ראשון ועד לצהריים המאוחרים של יום שני. בלי אוכל, בלי מים, ובלי כל סיוע הציל שגיא את הפצוע ונשא אותו בתושייה עד למקום מבטחים. במעשה זה גילה שגיא מסירות ואחוות לוחמים ועל כך הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל מידי רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

תחת אש

ערב המלחמה היה שגיא חייל חדש יחסית בגדוד ובצה"ל בכלל, ואת גזרת רמת הגולן, אליה הגיע רק שבוע לפני המלחמה, עוד לא הספיק להכיר לעומק. את היום הגורלי העביר בצום, וכשהתותחים רעמו וניתנה ההוראה להפסיק לצום, הוא היה החייל היחיד בגדוד שסירב. "בסביבות השעה שתיים בצהריים התחילה הפגזה מכיוון סוריה, ומיד קיבלנו מטרות והתחלנו לירות לעברן. בסביבות 11 בלילה שמענו טנקים מתקרבים לעברנו. אחד הקצינים ניגש אליהם כדי לוודא שהם לא יפגעו בנו, מפני שהיינו בטוחים שאלו טנקים ישראליים. הקצין הגיע לטנקים, ראה עליהם כתוביות בערבית ומיד התחילה בהלה בתוך הכוח וצעקות בקשר.

"כשנכנסתי לנגמ"ש, אחד הטנקים ירה לעברנו פגז שגרם לפיצוץ אדיר. סמל הקשר שישב בצמוד אליי נהרג במקום, ואני נשטפתי מהדם שלו. תוך זמן קצר כל הכוחות החלו לסגת, ואז ראיתי חימושניק פצוע מחוץ לנגמ"ש. לקחתי אותו ונכנסתי לאיזו משאית ישנה שהייתה שם. בזמן שתותחים נוספים המשיכו להיפגע ומשאיות תחמושת החלו להתפוצץ, חיפשתי אחר עוד חיילים, וכשלא מצאתי אף אחד - הסתובבתי במשאית ונסעתי לכיוון הסמג"ד, אורי מנוס. הגעתי אליו וסיפרתי לו מה קרה. הוא פנה אליי ושאל אם אני יכול להמשיך, ולאחר שעניתי בחיוב הוא העמיס פצועים על המשאית שלי וביקש ממני להגיע לנפח. התחלתי לנסוע צפונה, וכמאה מטר לפני ציר הנפט, ראיתי טנק.

"לא ידעתי מול איזה טנק אני עומד, ישראלי או סורי, ואחרי כמה שניות שהרגישו כמו נצח אמרתי לחימושניק שישב לידי: 'אני ניגש לטנק'. הוא השיב שזה עשוי להיות טנק סורי, אבל אמרתי שאין לי הרבה ברירות - או שהם יהרגו את כולנו, או שאני אגש לטנק, בתקווה שניפול בשבי. הוא ניסה לשכנע אותי לוותר ואמר לי שאני אוכל לפחות לספר את הסיפור שלנו, אבל סירבתי והמשכתי לצעוד. הלב שלי הלם בחוזקה ופתאום, למרבה המזל, הטנקיסטים, שלא מיהרו ללחוץ על ההדק, פנו אליי בעברית. הם אמרו לי שאזור נפח מכותר כולו, ושאי־אפשר להגיע אליו. החלטתי לנסוע בחזרה לכיוון הסמג"ד, ששמח לראותנו ושלח זחל"ם שיוביל את המשאית בה נהגתי, עם כל הפצועים, למקום אחר. בשלב מסוים המשאית נתקעה, ונאלצנו, כל הפצועים ואני, לעלות על הזחל"ם ולהמשיך בדרך.

"בשעה תשע בבוקר ניצבו מולנו ארבעה טנקים סוריים מוכנים למתקפה. הם הפנו את ארבעת הקנים לעברנו והחלו לירות עלינו אש מקלעים. הסתובבתי לעבר הזחל"ם וראיתי בחור מתחיל לרוץ לעברנו. צעקנו לו להתכופף, אבל הוא נפגע מכדורי המקלע ונפל. ראיתי שהטנקים ממשיכים להתקדם והבנתי שלא יהיה לו סיכוי לצאת משם. רצתי עד אליו והצלחתי לחלץ אותו משם תוך כדי שהם יורים עלינו. אני זוכר שלא חשבתי על כלום, בטח שלא על כך שאני בעצם רץ לעבר אש תופת".


פינוי פצועים במלחמה, צילום: הרברט בישקו

באפיסת כוחות

שגיא הרים את הפצוע, ולמרות משקל גופו הרב הצליח להעמיס אותו על גבו ולברוח איתו בין הסלעים אל עבר שטח אליו יתקשו הטנקים להגיע. "חבשתי אותו והמשכתי לשאת אותו עליי במשך כל הזמן, בזמן שהוא ממשיך לאבד דם. אחרי שעה וחצי של הליכה ראיתי אזור עם צמחייה ירוקה. הגעתי ומצאתי מים עכורים, אז לקחתי תחבושת, ספגתי אותה והרטבתי לו קצת את הפה.

"המשכתי ללכת לכיוון מפל גמלא, ופתאום שמעתי ארבעה ג'יפים סוריים דוהרים לכיוון שלנו, באים לתפוס אותנו. הייתי מאוד קרוב לגדת הנחל, אז גררתי את הפצוע והתגלגלנו ממש עד אליו. ידעתי שתנועת לילה עלולה להיות מאוד מסוכנת עבורנו כי אנחנו עלולים לתעות בדרך, אז רק לפנות בוקר יום שני התחלתי לגרור אותו למעלה בקושי רב. לקראת הצהריים ראיתי מסוק של צה"ל מעליי והבנתי שזה הסיכוי היחיד שלי לצאת מהגיהינום הזה. המסוק נע נמוך בערוץ הנחל. הוצאתי את הגופייה שלי מתחת לסרבל, וסימנתי לו שיתקרב. הוא חג פעמיים מסביבנו, וכשחשבתי שהוא עומד לנחות ושסוף־סוף ייגמר הסיוט הזה המסוק עזב אותנו בפתאומיות. הרגשתי חסר תקווה וכעסתי, אבל המשכתי ללכת עם הפצוע עד שראיתי את אחד הכבישים של הכנרת ולידו כוח של צה"ל שעולה להילחם ברמה.

"לא אכלתי כבר כמה ימים, והייתי באפיסת כוחות מוחלטת, אז השארתי את הפצוע מאחור ועליתי לכביש לחפש עזרה. ראיתי רכב מסומן במגן דוד אדום ובו ישב קצין בדרגת רס"ן. הסברתי לו שיש לי פצוע גוסס שהולך למות, ביקשתי ממנו שיעזור לי להביא אותו למעלה והוא השיב: 'או שאתה מביא אותו בעצמך, או שאני נוסע'. ביקשתי פעם נוספת שיעזור לי והוא סירב, וכמעט התחיל לנסוע. התחננתי אליו ואמרתי לו שיחכה. למרות שכבר לא היו לי כוחות ירדתי עד למטה, גררתי את הפצוע, הכנסתי אותו לרכב וקפצתי גם אני פנימה.

"כשנגמרה המלחמה, גיליתי ששמו של הפצוע היה אברהם. ההורים שלו באו לבקר את ההורים שלי מספר פעמים וגם רצו לפגוש אותי, מה שלא התאפשר כי הייתי כל הזמן בצבא. יום אחד החלטתי שהגיע הזמן ללכת לבקר אותו. דפקתי בדלת, הוא ראה אותי ומיד זיהה מי אני. 'סמי!' הוא צעק לעברי, חיבק ונישק אותי. הוא אפילו סיפר לי שלמחרת הוא מתחתן, ולמרות שהוזמנתי לא הגעתי לחתונה. מאותו יום לא ראיתי אותו יותר.

"המשכתי לשרת בצבא, ובעקבות הטראומה שעברתי רצו לשחרר אותי. סירבתי, וטענתי שאני צריך עזרה. הם השאירו אותי בצבא ומדי פעם שלחו קצינה שתדבר איתי. ביום של השחרור הגעתי לתל השומר. פגשתי שם רופא שהסביר לי שאני מועמד לצל"ש, שאני גיבור. הוא שאל איך אני לא מתבייש להסתובב עם סעיף נפשי, ובעצם הצליח לעבוד עליי ולהעלות לי את הפרופיל כך שאיבדתי את כל הזכויות שלי בצה"ל ולא קיבלתי טיפול. אני מגדיר את עצמי כלוקה בפוסט טראומה ממלחמת יום הכיפורים, ולצערי נאלצתי להתמודד עם הכול לבד".