"אלו לא מראות שאפשר להתרגל אליהם"

יעל בניה אתר הגבורה, במחנה 31 בינואר 2013
אבינועם וינוגרד 2013, צילום: אתר הגבורה

אבינועם וינוגרד 2013, צילום: אתר הגבורה


במלחמת יום הכיפורים תפקד רס"ן (מיל') אבינועם וינוגרד כמפקד חוליית זיהוי גופות # על אחוות לוחמים ודוגמה אישית הוענק לו עיטור המופת מידי הרמטכ"ל



מלחמת יום הכיפורים שפרצה בהפתעה, גבתה מחיר דמים כבד ממדינת ישראל. בחמשת הימים הראשונים של המערכה נהרגו בממוצע כ־190 חיילים ביום, ובתום המלחמה הוכרזו יותר מאלפיים חיילים כחללים. רס"ן (מיל') אבינועם וינוגרד היה מפקד חוליית זיהוי חללים ביחידת הקבורה של פיקוד הצפון, שפעלה כחברה קדישא בזמן המלחמה. לטיפולם של חברי החוליה הגיעו מקרי הזיהוי הקשים ביותר, ונבחנו על ידי וינוגרד בקפדנות, עד הפרטים הקטנים. במשך כל תקופת המלחמה הוא פעל ימים ולילות במסירות ובאמונה כדי לזהות את החללים האלמונים באמצעות צילומים, איסוף עדויות ופרטים שיסייעו לגילוי זהותם. "בתום עבודת השחזור והזיהוי שארכה יום ממושך, שררה בצוות תחושת הקלה וסיפוק", כותב וינוגרד בספר שהוציא אחרי המלחמה, בו תיארו הוא וחבריו ליחידה את שעבר עליהם. "הצלחנו לצמצם את מספר החבילות ו'לקשור חוטים' שיוכלו להביא בעתיד לזיהוי מוחלט של ששת החללים. חמש החוליות פועלות יום וליל, את כל הלב משקיעים, כי הרי כל אחד אח הוא, בן הוא, חבר ורע".

במהלך המלחמה וינוגרד התנדב לעסוק בחיפוש גופות באזורי הקרבות, וגם כאשר הלחימה נפסקה והיחידה שוחררה, המשיך בזיהוי חללים שהוחזרו על ידי האויב ובחיפוש גופות בשדות הקרב, ובכך תרם לאיתורם של הרוגים נוספים. בזכות עבודתו המסורה נקבעה זהותם של חללים אלמונים רבים והתאפשרה הבאתם לקבורה בישראל, כששמם חרוט על המצבה. במעשיו אלו גילה רס"ן (מיל') אבינועם וינוגרד מסירות נפש, אחוות לוחמים, דוגמה אישית ודבקות במשימה, ועל כך הוענק לו עיטור המופת על ידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

"אלו לא מראות שאפשר להתרגל אליהם"
פינוי פצועים במלחמה, צילום: אברהם ורד

כמו להרכיב פאזל

את שירותו הסדיר החל וינוגרד בנח"ל, שם לא מצא את מקומו כחייל דתי יחיד ועבר לשרת כמדריך ידיעת הארץ. לבקשתו, עם השחרור הוא שובץ בשירות מילואים בסיירת שריון של חטיבה 45. וינוגרד התחתן, עבר לגור בתל אביב ונולדו לו ארבעה ילדים, לכן ביקש העברה משירות מילואים בחרמון למקום קרוב יותר לביתו. הוצע לו לצאת לקורס של חברה קדישא ולשרת ביחידת הקבורה, והוא הסכים. "ביום שבת, כשהתחילה מלחמת יום הכיפורים, צלצלו אליי ואמרו לי שבמוצאי יום כיפור יבואו לקחת אותי לבית־הקברות בעפולה", משחזר וינוגרד. "הגעתי לשם וראיתי אוהל שדה, שבתוכו היו מונחות עשרות גופות כלפי מעלה, כמו פירמידה, והיינו צריכים לזהות אותן", הוא מספר, ודמעות זולגות מעיניו כשהוא נזכר בתמונות הקשות. "כבר ביום הראשון, במוצאי יום הכיפורים, הגיעו קרוב למאה חללים. לכולם היו בגדים אזרחיים וחולצות לבנות. לקחו אותם היישר מבית־הכנסת.

"אני פיקדתי על חוליית זיהוי של חמישה אנשים. כדי לעמוד במשימה נאלצנו למצוא כל דבר שיכול היה לעזור לנו, מפני שללוחמים לא תמיד הייתה דיסקית. לפעמים מצאנו בכיסים מכתב אחרון שהחייל הספיק לכתוב, וקיבלנו רשות לקרוא אותו במטרה לחפש שם רמזים. בימים הראשונים הרגשתי שזה לא נגמר. כל פעם הגיעו עוד ועוד משאיות עם חללים. מילאנו את כל בית־הקברות הצבאי בעפולה בקברים זמניים, עד שהמשפחות של החללים ישמעו על מותם ויקבעו את מקום הקבורה בעצמן.

"לפעמים, כשפגז נפל בתוך קבוצה של חללים, הוטל עלינו לחבר בין חלקי הגופות שהתפזרו. זה היה פאזל קשה, אלו לא מראות שאפשר להתרגל אליהם, אבל המשכנו בעבודה עד הסוף, לא השארנו אף ספק. אם היה חשש שיש טעות בזיהוי לגבי מישהו, אז הגדלנו את הצוות, בדקנו עוד הפעם, ולא קברנו עד שהיינו בטוחים. אפילו התקשרנו ליחידות והזמנו אנשים לזהות את החללים, וזה לא היה פשוט בכלל תוך כדי המלחמה.

"במהלך הקרבות קיבלנו הנחיות לתחקר כל אדם שמביא הרוג, לרשום את סיפור הקרב שהיה באותו מקום ולצלם במצלמה מיוחדת את הפנים, ואת חלל הפה. השיניים הן אחד הסימנים הכי ברורים שיש לזיהוי. לכל רופא שיניים יש צילומי פה של המטופל וזה היה עוד כלי בדרך לזיהוי החללים. בסוף היום היו לנו תיקי חלל מלאים בעשרות פרטים. בעזרת הרופא היינו צריכים לסמן את כל אותם דברים שיכולים להעיד על ההרוג, מפני שאחרי זמן מה הגוף נרקב. כמו כן, היינו מנקים את הפנים מהפיח או הלכלוך על מנת שנוכל להתאים בין החלל לתמונה שהייתה במאגרים של המטה הכללי. אני זוכר שדאגנו מכך שהמשפחות יקבלו את התצלום, כי המראה היה באמת נורא".

חרוט בזיכרון

בזמן מילוי תפקידו התמודד וינוגרד עם עשרות חללים בכל יום, ותמיד דרש מעצמו לתת את תשומת הלב המרבית לכל אחד. אבל, בין העשרות, היו כמה שנחרטו בזיכרונו כמקרים מיוחדים, אותם לא יוכל לשכוח. "יום אחד, בסוף השבוע הראשון של המלחמה, הגיע מהחרמון הרוג שהיה נראה לי מוכר", נזכר וינוגרד בקול רועד שהדגיש את המחנק שבגרונו. "הוא היה תלמיד שלי ב'צייטלין', תיכון דתי בתל אביב בו לימדתי. לא היה עליו שם, אבל הייתי בטוח שזה הוא. בסופו של דבר מצאנו את הדיסקית בכיס שלו, וזה אכן היה התלמיד. בדרך כלל, אחרי שסיימנו את הטיפול בחלל, הכנסנו אותו לארון וכתבנו עליו את המספר האישי או את השם. לאחר מכן, קבוצה של אנשים אחרים ליוותה כל חייל ללוויה. במקרה של התלמיד השארתי פתק שאני מבקש שיקראו לי כשלוקחים אותו ללוויה. היה לי חשוב להיות שם.

"החוליה שלי התמחתה בזיהוי המקרים המסובכים האלו, אז תמיד העבירו אותם אלינו. לפעמים היה מגיע חצי גוף, וזכרנו שהגיע חצי גוף אחר קודם לכן. במקרים כאלו היינו בודקים מאיפה הוא ומתי הגיע, ולפעמים זה באמת התאים. באחת הפעמים לא מצאנו אצל חלל דיסקית או משהו מזהה מלבד צרור המפתחות שלו. ידענו מאיזו יחידה הוא הגיע ומאיזה קרב, וזה נתן לנו רמז לגבי זהותו. הצלבנו את הפרטים עם השלישות וכעבור עשרה ימים התברר לנו מי ההרוג. בכל זאת נאלצנו לוודא את העניין, ואחד מחברי החוליה נסע בבוקר לבית שלו. הוא דפק בדלת ולא היה שם אף אחד, אז הוא לקח את המפתחות שמצאנו בכיס החלל, הכניס לחור המנעול, והדלת נפתחה.

 "בסוף המלחמה, כשהגיעו ימים של שקט, שאלו מי מאיתנו מתנדב לצאת לשטח לחפש חלקי גופות שעוד לא נמצאו. עלינו לרמת הגולן, סרקנו את כל אזורי הקרבות, ולפעמים גם מצאנו חלקי גופות. המלחמה נגמרה ובית־הקברות הצבאי בעפולה התמלא לגמרי אז עברנו לבית־הקברות הצבאי בנהריה. בצדו הקמנו אוהלים לשינה, ועבדנו שם במשך שלושה שבועות בזיהוי ובקבורה, על מנת לוודא שהכול נסגר.

"אני זוכר שבזמן שהייתי נוסע הביתה הייתי לוקח את תיקי החללים למטכ"ל, ותמיד הסתקרנתי אם הצליחו להגיע ולמצוא את האנשים שהעברתי בשבוע הקודם. על הקיר היו תלויים שמות הנעדרים ומאיפה הם, ואותם הם הצליבו עם התיקים שהבאתי. לאט־לאט השמות ירדו מהקיר, אחרי שבמטכ"ל חיברו את הקצוות והנעדרים נמצאו. שנה אחרי המלחמה קיבלתי את תפקיד מפקד בית־הקברות הצבאי בחיפה, ושנה לאחר מכן ההורים העבירו את הארונות לבתי־קברות לפי בחירתם. הייתי עובר שם ורואה את המשפחות סביב הארונות הסגורים. היה אסור לפתוח אותם, אבל אני ידעתי שזה הקבר של הבן שלהם".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה