"חשבתי שזה עניין של זמן עד שהמצרים יבואו ויחסלו את כולם"

סמל (מיל') מרדכי ידאעי התגייס לתפקיד תומך לחימה וכלל לא ציפה שבאמצע שירותו יהפוך ללוחם מן המניין. כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים הוצב ידאעי במעוז "כתובה" שבגזרה הצפונית של תעלת סואץ, שם שימש משגיח כשרות. עם פרוץ המלחמה התקיפו המצרים את המוצב וניסו לכבוש אותו. ידאעי תפקד כלוחם לכל דבר במהלך ההתגוננות, ואף נפצע בפניו ובעיניו וראייתו נפגעה. אף על פי שהיה חסר כל הכשרה צבאית ולמרות פציעתו החמורה, הוא לא התפנה והמשיך להילחם כשהוא יורה בכל סוגי הנשק לעבר הסירות המצריות שצלחו את התעלה.

"הפציעה שלי התרחשה ממש בחצי השעה הראשונה של המלחמה", משחזר ידאעי את אותם רגעים איומים. "הסתנוורתי, לא הצלחתי לראות שום דבר, אבל ידעתי שהמצרים עולים עלינו מכל הכיוונים. זה היה רגע קיומי מבחינתנו, וידעתי שאני חייב להמשיך לעזור, לא משנה מה. הלכתי למחסן, הבאתי עוד תחמושת, חילקתי אותה לעמדות והמשכנו לירות ולהילחם".

במעשיו אלה גילה סמל (מיל') מרדכי ידאעי אומץ לב, מסירות ודבקות במשימה, ועל כך הוענק לו ציון לשבח על ידי מפקד פיקוד הדרום דאז, האלוף יקותיאל אדם.

על סף אבדון

בשירות החובה שלו ידאעי היה כפוף לעוצבת סיני ועסק בתפקידי דת כמו השגחת כשרות וארגון תפילות. במארס 1973 הוצב במעוז "כתובה" יחד עם חיילים מגדוד 68 של החטיבה הירושלמית. "בראש השנה כבר התחלנו להרגיש שינויים בגזרה", מספר ידאעי. "חיינו את השטח ורק כל שלושה שבועות היינו חוזרים הביתה. בראש השנה הייתי בבית וכשחזרנו התחלנו להרגיש את המתח באוויר. זה היה כמו השקט שלפני הסערה. במוצב היו כ־25 מילואימניקים מהחטיבה הירושלמית, והיינו קבוצה קטנה בה כולם עושים הכול, גם מי שכביכול היו תומכי הלחימה. בבקרים הייתי יוצא עם הלוחמים לפתיחות צירים על הגדר, ומטווחים ותצפיות היו חלק מהשגרה במוצב. הייתי כמו לוחם ועשיתי כל מה שהם עשו לא בגלל שהייתי חייב לנהוג כך, אלא מפני שנהניתי מזה, וגם כי לא היה הרבה כוח אדם במוצבים האלו שהיו רק נקודות איוש של הצבא, בזמן שמרבית הכוח נשאר מאחור.

"בערב יום הכיפורים הודיעו לנו שהולכת לפרוץ מלחמה ולא היה לי זמן לחשוב על המשמעות של מלחמה ביום הכיפורים מבחינת האמונה שלי. התארגנו בנושא התפילות, קבענו מי יתפלל באיזה מקלט, אמרנו ברכת 'כל נדרי' ואכלנו ארוחה מפסקת. ערב יום הכיפורים עבר בשקט, לא ראינו שום עיבוי של כוחות או שינוי בצד שלנו, והכול נשאר אותו הדבר.

"ביום שבת בבוקר היה שקט מוזר כזה, ובדקה לשתיים התחילה ההפצצה. בחיים שלי לא שמעתי רעש כזה, זו הייתה פשוט קטסטרופה - ממצב אידיאלי למצב של תוהו ובוהו. התחילו הפצצות אוויריות, ארטילריה והתקפה רגלית במסה ענקית. בשלב הזה כבר התחלנו לעבות את נקודות הירי לכיוון התעלה. הוצבתי בעמדת ירי וכיוונתי כלפי סירות מצריות. למרות שהייתי תומך לחימה יריתי במא"ג, ובדיוק כשבאתי לשים את השרשרת שלו, מישהו ירה עם הבזוקה לכיוון סירה מצרית שעמדה 50 מטרים מאיתנו ואני חטפתי את כל ההדף, האש והחלקיקים מהבזוקה ישר בפנים. הרגשתי קרן שחודרת לי לעין וחוסמת לי את הראייה. משהו פגע לי בעדשה ופצע אותי.

"אני זוכר שנכנסתי פנימה לראות מה קורה עם הפציעה שלי, אבל כולם היו עסוקים בשמירה על המעוז, אז הבנתי שאני חייב לחזור ולעזור בכל מה שאני יכול. למרות שנפצעתי והייתי מנוטרל סייעתי יותר ממה שבן־אדם במצבי יכול לסייע. אף אחד לא חשב אז על צל"ש, היינו עסוקים בקיום שלנו באותו הרגע. הכוח שלנו הצטמצם, עוד אנשים נפגעו וידעתי שאנחנו על סף אבדון. לא האמנתי שנצא מהתופת הזו וחשבתי שזה עניין של זמן עד שהמצרים יבואו ויחסלו את כולם. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי: ריבונו של עולם, איפה הצבא שלנו, איפה חיל האוויר, איפה כל הטנקים. תכף הם עולים עלינו והם ישטפו אותנו וישחטו אותנו אחד־אחד.

"באותם רגעים היה פחד נורא, פחד של שיתוק. הפסקתי להגיב, אבל לאט־לאט התעשתתי והתחלתי לעבוד. באיזשהו שלב המצרים ויתרו על הכניסה למוצב שלנו ופשוט המשיכו הלאה. בלילה הגיע כוח שריון מצרי לצד הדרומי של המוצב והיינו בטוחים שהם יעלו עלינו, אך גם הם המשיכו הלאה בנסיעה. אולי הם עזבו כי התנגדנו, אולי לא היינו מטרה מבחינתם, אבל אנחנו הרגשנו שזה נס".

כבשה בין זאבים

יום אחרי שהגנו על המוצב מפני התקפות המצרים, התבקשו החיילים לנטוש את הגזרה. "ביום ראשון המשיכה המלחמה ובסביבות הצהריים קיבלנו הוראה לפנות את המוצב", מסביר ידאעי. "באחת וחצי בצהריים עלינו במהירות על הזחל ויצאנו מיד לכיוון החטיבה. לא היה לנו זמן לקחת שום דבר, לא גופות, לא ספר תורה ולא ציוד אישי. פנינו שמאלה והתחלנו לנסוע דרך הביצות לכיוון מפקדת החטיבה. את המוצב שלנו נטשנו בבהלה. נענו על הציר לכיוון החטיבה, כשבצידי הדרך היו עמדות עפר גבוהות לטנקים. היינו בטוחים שמאחוריהן יש מארב, ושאנחנו הולכים למוות. אני לא אשכח שראיתי זחל"ם עם גופות מכוסה בשמיכות ודם, עם רגל אחת שתלויה מחוצה לו.

"הגענו לחטיבה ומיד פינו אותי לתאג"ד, שם הרופא בדק אותי ואמר שצריך להטיס אותי לניתוח בארץ. טסנו במסוק לשדה התעופה ברפידים, משם הטיסו אותי לחצרים ומשם ל'סורוקה'. עשו לי בדיקות וניתוחים ובמשך עשרה ימים שכבתי במחלקת עיניים. אחרי שהוציאו לי את הגוף הזר מהעין נהייתה לי צלקת בקרנית והראייה שלי בעין שמאל עד היום לא טובה, לכן הוכרתי כנכה צה"ל.

"אחרי שהחלמתי חזרתי לצבא והמשכתי בשירות. חזרתי לעסוק בתפקידי דת והוצבתי בבסיס תובלה באזור קסטינה עד סוף השירות. יום אחד נקראתי למפקדת החטיבה הירושלמית לתחקיר, שבסיומו עשינו סעודת הודיה על הנס שקרה לנו שם. על כך שהמצרים לא התעקשו להיכנס למוצב ועל האופן בו נלחמנו למרות שהיינו בעמדת נחיתות. הודינו על העזרה שהקדוש ברוך הוא העניק לנו.

"חודשיים לפני שהתגייסתי בן דודי, שהיה כמו אח עבורי, נהרג. הוא היה לוחם בגולני, והמוות שלו הכניס אותי למעין הלם וזה שיתק אותי, אבל כנראה שכך רצה הגורל. עד היום אני מצטער על זה שלא שירתתי בקרבי. הילדים שלי שירתו בקרבי, בן אחד בגולני, אחד מפקד טנק, והגדול היה מפקד להקת הרבנות הצבאית.

"אנחנו נמצאים במצב מורכב לאורך כל ההיסטוריה - תמיד עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. עם ישראל משול לכבשה בין שבעים זאבים - אומות העולם - שמנסים לטרוף אותנו. כשהודיעו לי על הצל"ש לא הבנתי על מה קיבלתי אותו, לא ראיתי בזה משהו מיוחד. אספו אותי ברכב צבאי לאיזה אולם בבאר שבע ושם קיבלתי את הצל"ש. אף פעם לא ענדתי את הסיכה כי אני לא רואה במה שעשיתי סיפור גדול. אחרי זה שירתתי במשטרה במשך 30 שנה כקצין בכיר, וגם במהלך התקופה הזו לא שמתי את זה על המדים שלי אפילו פעם אחת. אני לא מרגיש שעשיתי משהו מיוחד - נקלעתי למצב מסוים ולא יכולתי לנהוג אחרת מהאופן בו נהגתי".