"חשתי שככל שעובר הזמן הטבעת הולכת ומתהדקת סביבנו"

יעל בניה ואופיר טל אתר הגבורה, במחנה 23 במאי 2013
גיל אופיר 2013, צילום: אתר הגבורה

גיל אופיר 2013, צילום: אתר הגבורה


במהלך מלחמת יום הכיפורים נקלעו רס"ר (מיל') גיל אופיר וחיילים נוספים לירי טנקים # הוא רץ לעבר הכלים, שהתגלו כטנקים ישראליים, ומנע את המשך הירי



עבור רס"ר (מיל') גיל אופיר, מלחמת יום הכיפורים החלה במירוץ קטלני נגד השעון. לאחר שהטנק עליו פיקד נפגע, אופיר הצטרף למעוז “מילנו ב'" והמשיך להילחם במצרים. בערב יום ראשון, אחרי שעות ארוכות של לחימה אינטנסיבית ומתישה, חיילי המעוז קיבלו פקודה לסגת מהמוצב. הם חצו ברגל שטח עמוס בכוחות אויב על מנת לחבור לכוח שיוכל לחלץ אותם. בהמשך הם התמקמו על גבעה, שם נאלצו להמתין עד רדת החשכה להמשך התנועה.

בעודם מחכים, הם נקלעו לקרב שריון־בשריון, במהלכו חלק מהטנקים ירו לכיוונם. “לא ידענו האם מדובר בכוח מצרי או ישראלי, אך הערכנו שמדובר באנשים שלנו, וידענו שאנחנו מוכרחים לצאת לשם ולהפסיק את האש", משחזר אופיר. “מפקד המעוז הפציר בי ובאילן גידרון (מ"מ בגדוד; י"ב, א"ט): 'אל תצאו אל הטנקים, תישארו פה, זו התאבדות!' אבל ברגע ההוא סמכתי על האינסטינקטים שלי, כי אין ברירה אחרת. אילן ואני חיפשנו במהירות פיסת בד לבנה שנוכל באמצעותה לאותת לטנקים, ולבסוף מצאנו טלית של אחד החיילים הדתיים מהמעוז ופרסנו אותה בינינו. רצנו לעבר הטנקים וכשהם ראו את הטלית הם חדלו מהירי, ובנקודה הזו הבנו שאכן מדובר בטנקים ישראליים". במעשה זה הפגין רס"ר (מיל') גיל אופיר אומץ לב, תושייה וקור רוח למופת, ועל כך הוענק לו עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

נחיל ארבה של חיילים

עם פרוץ המלחמה אופיר שירת כמדריך בקורס מפקדי טנקים בשבטה. ביום שישי, ערב יום הכיפורים, הכוננות עלתה והכוחות משבטה הוטסו למחנה רפידים שבסיני, שם הצטיידו בטנקים חדשים. “הייתה תחושת חוסר ודאות מאוד חזקה באוויר", נזכר אופיר. “בבוקר יצאנו לפריסה באזור, מתחת לרשתות הסוואה, ובשעה שתיים בצהריים ראינו מעלינו מטס מצרי. הוא התקרב לבסיס חיל האוויר הסמוך אלינו, והפציץ אותו. באותם רגעים הבנו שהמלחמה פרצה. קיבלנו פקודה להוריד את הרשתות ולנסוע לכיוון התעלה, שהייתה במרחק של ארבע־חמש שעות נסיעה מאיתנו. בסביבות שש בערב עברנו דרך העיר הנטושה קנטרה, והצטרפנו למעוז 'מילנו ב''. במעוז התחילו חילופי האש הראשונים עם המצרים, ובשלב הזה עוד לא היה לנו ברור אם מדובר בתקרית מקומית או במלחמה כוללת.

“במהלך חילופי האש הזחלים של הטנק עליו פיקדתי נפגעו, ולא יכולתי לזוז. בלילה, הפלוגה קיבלה פקודה לעבור למקום אחר ולמעשה, אני והצוות שלי נשארנו לבד בטנק שלא הצליח לנוע. כשעלה אור הבוקר, הבנתי שהטנק שלנו נמצא במרחק של 200 מטר מהמוצב, יחד עם הטנק של אילן חברי, שנפגע גם הוא ונתקע.

“באיזשהו שלב המצרים תקפו מצפון, והציבו גשר במרחק של חצי קילומטר מאיתנו, באמצעותו חצו את התעלה לקנטרה. יחד עם אנשי המעוז ניהלנו חילופי אש נגד המצרים, והסגנו אותם בכל פעם לאחור, עד שמספיק חיילים מצרים עברו את התעלה ותקפו אותנו גם מהגב. כל גל של חיילים מצרים נראה לי כנחיל ארבה שעט לעברנו. כמה שעות לאחר מכן הטנק שלי חטף פגיעה, במהלכה נפצעתי בכתף. פקדתי על חייליי להיכנס למעוז, לפרוק את הטנק ולקחת מקלעים ותחמושת. רק אז התוודענו לראשונה לאנשי המעוז, שהיו מילואימניקים מבוגרים, ביניהם ארבעה הרוגים ועוד פצועים רבים. תפסנו את העמדות החיצוניות והמשכנו לנהל את הקרב מול המצרים.

“במהרה גילינו שיש להם שיטה: הם התקרבו אל המעוז עם להביורים יורקי אש, ונעמדו מאחורי עמוד האש. בכל פעם שעמוד אש כזה נוצר, ידענו שמאחוריו נמצאים חיילים מצרים וירינו לתוכו. אני זוכר איך האש הייתה נעלמת והם היו נסוגים, ואיך גופות של חיילים מצרים נערמו על הגדרות. בהמשך, למרות המאמצים שלנו, הקיפו את המוצב אלפי חיילים מצרים, וחשתי שככל שעובר הזמן הטבעת הולכת ומתהדקת סביבנו. הם הפציצו את האנטנות של המוצב כדי לנתק את רשת הקשר, ולמזלנו באחד הטנקים היה מכשיר קשר באמצעותו התקשרנו למפקדה המרחבית, שם אמרו לנו שמתארגן כוח תגבורת שיהדוף את המצרים. חשבתי שהתגבורת תגיע מהר והמצרים ייהדפו, אך לא שיערתי שכבר בערב יום ראשון, לאחר שכל המוצבים מצפון ומדרום ייכבשו על ידי המצרים, נקבל גם אנחנו פקודת נסיגה ונבצע אותה בלית ברירה.

“בעשר בלילה החלנו לסגת עם לוחמי המעוז, אותם עדיין לא הספקנו להכיר. יענקל'ה, מפקד המעוז, הוביל אותנו דרך הכוחות המצריים שבקנטרה כך שהיינו במרחק נגיעה מהם. הרחנו את האוכל שלהם, את הסיגריות ואת הזיעה שלהם - ממש הלכנו בתוכם. בהתחלה הם לא התייחסו אלינו, אך כשהבינו שאנחנו ישראלים הם הציבו לנו מארב ופתחו באש שנפסקה רק כשסגן מפקד המעוז, מיכה, צעק לעברם בערבית: ‘מה השתגעתם? אנחנו מצרים!' האש נפסקה לקצת זמן עד שחייל מצרי צעק לעבר הכוח שלו שיש לנו מבטא ישראלי, והלחימה נמשכה. לבסוף, יענקל'ה פקד לנתק איתם מגע ולרוץ לבית־הקברות הסמוך, שם הבחנו שחסרים לנו 15 אנשים. בתחקירים שנעשו לאחר המלחמה, התברר כי בלהט הרגע החיילים הללו לא שמעו את הפקודה והתבצרו בבית נטוש עליו צרו המצרים. רובם נהרגו או נפלו בשבי.

“כשהמצרים כיתרו אותנו, קיבלנו פקודה לנתק מגע ולהגיע במהירות לנ"צ חדש בו יחכה לנו כוח מסיירת מטכ"ל. נמסר לנו שאם לא נגיע עד עלות השחר, יעזבו חיילי הסיירת את המקום מחשש לסכן כוחות נוספים, וניאלץ להעביר שם את היום עד שיירד שוב החושך ונוכל להמשיך. הנסיגה התבצעה בשטח ביצתי. עשינו כל שביכולתנו על מנת להגיע לנ"צ במהירות לפני שיעלה האור. כשעלה הבוקר, ראינו שאנחנו נמצאים מספר קילומטרים מהיעד ושלא נספיק להגיע. סיכויי ההישרדות שלנו היו קלושים. באזור הוצבו כוחות קומנדו מצריים, ורוב התחמושת שלנו אזלה. אחרי 48 שעות בלי שינה וכמעט בלי אוכל, המצב היה קשה מאוד".

"חשתי שככל שעובר הזמן הטבעת הולכת ומתהדקת סביבנו"
בטקס קבלת העיטור. צילום: במחנה, אתר הגבורה

זיק של תקווה

כשהבינו שלא יספיקו להגיע בזמן, התמקמו חיילי המעוז ואנשיו של אופיר על גבעה. ברגע הזה אופיר נזכר בדבר מה שנתן לו כוח להמשיך. “במהלך ההתארגנות על הגבעה, הבחנתי בשני חיילים דתיים מהמעוז שהתעטפו בטלית והתפללו שחרית", הוא מספר ועיניו בורקות. “אינני אדם דתי, אך המחזה הזה גרם לי להבין שדבר אינו גמור. לא הבנתי איך בתנאים האלה שני המילואימניקים סחבו את הטלית והתפילין ולא הרפו מהם כל הדרך. ממרחק הזמן, התפילה שלהם גרמה לי להבין מאיפה באנו, איזו היסטוריה עברנו, ואיך שרדנו למרות כל האיומים. זה העניק לי זיק של תקווה.

“בשמונה בבוקר נפתחה עלינו אש ממזרח וממערב, כאשר הערכנו שהכוחות שיורים עלינו מכיוון מזרח הם כוחות צה"ל. אילן ואני יצאנו לשם על מנת לשכנע את הטנקים הישראליים שאנחנו משלהם ושיפסיקו לירות עלינו. חיפשנו בד לבן כדי שנוכל לסמן להם, ולפתע הבחנו בטלית. כשהתקרבנו מספיק הם הבחינו בטלית והפסיקו את האש. עלינו על הטנקים, הסברנו למפקד שלהם מי אנחנו, העמסנו את כל אנשי המעוז על טנק אחד ובכך ניצלנו.

“לראות כל כך הרבה חיילים נתלים על טנק אחד מכל כיוון היה מחזה די מוזר. אחרי המלחמה נפגשנו עם אנשי פלוגת הטנקים שירתה עלינו, והם סיפרו שהם חשבו שאנחנו הקומנדו המצרי שטומן להם מארב ושהטלית היא כאפייה, לכן לקח להם זמן להפסיק את האש. כשהתקרבנו, אחד מהחיילים הדתיים מהפלוגה זיהה את פיסת הבד כטלית ובכך חיינו ניצלו.

במהלך הקרבות הבנו שזו מלחמה על חייה של המדינה והמשכנו לקחת בה חלק. במהלך המלחמה אילן גידרון נהרג, וכשקיבלתי את העיטור, ראיתי בעצמי שליח של חבריי הלוחמים, שחלקם לא שבו מהמלחמה הזו. ידעתי שפעלתי מתוך הבטן, ויכול להיות שאם הטנקים אליהם רצנו היו מצריים, מעשיי לא היו מצילים את הכוח, להפך. אני יכול להגיד שהסיפור שעברתי עזר לי להיכנס לפרופורציה. היינו אז חבורה של אנשים צעירים וחדורי מוטיבציה, וחזרנו עם הרבה פחות חברים. הבנתי שעצם זה שניתן לנו לחיות, להתקדם ולהיות מי שאנחנו, זה ממש לא מובן מאליו. בנסיבות אחרות, הדברים יכלו להיגמר לגמרי אחרת".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה