הקרב על השריון

אביתר אורן | צילומים: ארכיון "במחנה" אתר הגבורה, במחנה 1 בנובמבר 2012
הטנקים של ברן, צילום: במחנה, אתר הגבורה

הטנקים של ברן, צילום: במחנה, אתר הגבורה


לפני 56 שנים כבש גדוד השריון 82 את סכר הרואיפה שבסיני - וקידם את המערכה הדרומית לקראת הניצחון # על הגדוד ההוא פיקד האלוף (מיל') אברהם (ברן) אדן ז"ל, שהשבוע מלאו 30 יום לפטירתו # מסע נוסטלגי אל הקרב ההוא מגלה מתי התחילו בצבא להעריך את השריונרים הישראלים, ובעיקר - איך נראה מקרוב מפקד שמסתער על המטרה )



האלוף אברהם (ברן) אדן, שהלך לעולמו לפני חודש, ללא ספק היה איש הדרום. אפשר לומר שברן, שנולד דווקא בקצהַ הצפוני של הארץ - בקיבוץ כפר גלעדי - כתב את חייו בחולות, במדבריות ובמרחבי הדרום הפתוחים. החל מהקמת קיבוץ נירים כפלמ"חניק ועד הקמת "קו בר־לב" כמפקד גיסות השריון; מקרבות חטיבת הנגב ותקיעת דגל הדיו באילת, ועד לפיקוד על אוגדה במלחמת יום הכיפורים וצליחת התעלה.

למרות זאת, בין לבין, דווקא בשנותיו הראשונות בצה"ל, הוא הצליח לכתוב שורה בדפי ההיסטוריה - יחד עם חיל השריון כולו. במבצע קדש, שהתקיים השבוע לפני 56 שנים, הוא פיקד על גדוד 82 - אחד משני גדודי טנקים בחטיבה 7 - שהייתה אז חטיבת השריון הסדירה היחידה בצה"ל. היה זה שיאה של תקופה ארוכה ומתישה, בה עמד עתידו של חיל השריון בסימן שאלה. שאלה שברן, יחד עם מפקדיו ופקודיו, היה ממנסחי תשובתה הסופית: שורה של אירועים באותה מלחמה בסיני הוכיחו גם לספקנים הגדולים ביותר במטה הכללי - כולל הרמטכ"ל משה דיין - שעל השריון לעמוד במרכז המערכה היבשתית. אחד מאותם אירועים, אולי אפילו הסמלי שבהם, היה הקרב על סכר הרואיפה שניהל ברן, כשמתחתיו בכוח לחם מפקד פלוגה א' בגדוד, משה בריל, לימים האלוף בר כוכבא - שכעת מציינים 20 שנה למותו. "המשפט שברן היה אומר לי תמיד הוא 'תאהב ותאמן את החיילים. תכין אותם למלחמה'", משחזר אל"ם (מיל') שלמה ארבלי, מפקד טנק במלחמה. "זו הייתה גולת הכותרת שלו, כך הוא התנהג וכך הוא ביצע. חסרים לנו היום לא מעט מפקדים כמו בריל וברן", הוא אומר בנוסטלגיה. "זה דגם".

בעקבות הגרמנים

בצה"ל ההולך ונבנה שאחרי מלחמת תש"ח, קמו שתי אסכולות מתחרות ביחס לתפקידו של השריון: אחת שדגלה בשימוש מרכזי בחי"ר ובכוחות השריון כסיוע לו; השנייה ראתה בשריון את גולת הכותרת במלחמה הבאה. האחרונה הורכבה מאנשי גיסות השריון, ביניהם חיים לסקוב, חיים בר לב ואורי בן ארי - קצינים שבנו ופיתחו במו ידיהם את תורת השריון הישראלית. "הם היו בעד הפעלת השריון לפי התפיסה הגרמנית", מסביר האלוף (מיל') אלעד פלד, קצין האג"ם של פיקוד הדרום במבצע קדש. "מולם, דיין ורוב הממסד אמרו: 'טנקים, שיסייעו לחי"ר' - וגם בזה לא כל כך סמכו עליהם. אמרו 'הם לא פוגעים, כן פוגעים'".

מה שחיזק עמדה זו היה תור הזהב של פעולות התגמול, שאת רובן ביצעו הצנחנים ומעט מהן גולני. "אנחנו סברנו אחרת", טוען האלוף (מיל') מנחם (מנדי) מרון, סגנו של ברן במבצע קדש. "סברנו שהשריון במצב טכני מתאים ובהרכב ואימון נכון, צריך להוביל את הקרב ולא להיות המסייע". עמדתו של מרון לא צצה כך סתם. נראה שלתומכי השריון של לפני קדש היו סיבות מוצקות לכך. "כל מי שקרא על מלחמת העולם השנייה, איך הגרמנים ניצחו חצי ממנה, ידע שזה בין היתר בגלל תפיסת הפעלת השריון", אומר פלד. הסוף ידוע, וכמו במלחמת העולם השנייה גם כאן - התוצאות נראו בשטח. "אפילו באחת ההוראות של משה דיין כרמטכ"ל, היה כתוב שהשריון יושם על מובילים, יורידו אותו לקראת הקרב והוא יסייע לחיל הרגלים", מספר מרון הסמג"ד דאז. "בקדש התברר שזה החלק הכי קטן בתפקידיו של החיל. הובלת מבצעים, תנועות בעומק השטח וניצול הלוחמה הניידת הם התפקידים העיקריים של השריון, ובסיני זה הוכח באופן מעשי".

ואכן, נראה שלאחר המבצע החרטה לא איחרה לבוא מצד אלו שלא תמכו בחובשי הכומתה השחורה. "מבצע קדש הוכיח שהתפיסה של גיסות השריון הייתה נכונה", מסביר פלד. "גם דיין כותב את זה. הוא שינה את דעתו, ועובדה שאחר כך התחילו לבנות את השריון ברוח קדש".

ברן, שהיה מהמאמינים ביכולות השריון, היה מראשוני העוברים לחיל, אך עוד לפני כן שמו הלך לפניו כלוחם נועז וכאישיות מיוחדת במינה. "המפגש הראשון שלי עם ברן היה בקורס המ"מים של ה'הגנה'", נזכר פלד. "הגעתי ובמיטה על ידי עומד ילד. יצאתי, שאלתי שם מישהו: 'תגיד לי, מה זה פה, בטעות נכנסתי לאזור של חברת הילדים?' הילד הזה היה ברן".

גם מרון הכיר את ברן לפני מלחמת תש"ח, עוד לפני ששירת תחת פיקודו. "במהלך מלחמת העצמאות שירתנו יחד בחטיבת הנגב", הוא נזכר. "הוא היה פשוט הליכות, אבל יחד עם זאת מאוד פדנטי באשר לביצוע המשימות ובאשר למשמעת הצבאית. הוא היה אוטודידקט אמיתי".

כדי להגיע לאותה נקודה מפוארת בתחילת נובמבר 1956, היה צריך להתאמן, לכתוב תורת הפעלה, לרכוש כלים ולצבור ניסיון שלא היה קיים קודם. ראשוני השריונרים בצה"ל, היו רובם ככולם אנשי חי"ר שעברו הסבה לתחום, והמקצוענים היו מתנדבים מצבאות זרים שלחמו במלחמת העולם השנייה - פולנים, רוסים, בריטים וקנדים. "מיד עם תום המלחמה, בין 49' ל־56', הופיעו הגורמים ה'ישראליים', שלמדו את השריון", מתאר מרון. "בהתחלה הם לימדו את עצמם בצורת 'עשה זאת בעצמך', כשהכוונה היא לפתח את תורת השריון ולהגדיל אותה. חלק מאיתנו נשלח ללמוד בחוץ לארץ. אני למשל נשלחתי לצרפת ב־51'. שם למדנו בצורה מאורגנת ומסודרת את התורה מפי הצבא הצרפתי".

לאורך תהליך פיתוח החיל, ברן לא נשאר בצד. מפקד גיסות השריון לעתיד החל את דרכו על הכלי כמפקד קורס קציני שריון, כשבו בזמן הוא סוג של חניך, לומד מהמדריכים את רזי המקצוע. לאחר תפקיד זה עזב ברן את הצבא וחזר לקיבוצו, נירים. נראה שבמובן מסוים הוא הבין שהמלאכה עוד לא נגמרה, ובתום ארבע שנים הוא חזר לשירות פעיל, שם קיבל את הפיקוד על גדוד 82. לתפקיד סגנו מונה כאמור מרון. "העבודה עם ברן הייתה בהרמוניה מלאה, כל התקופה הזאת", הוא מגלה. "אינני יכול לתאר אותה אחרת פרט לעבודה בין ידידים, ומתוך הרספקט של מפקד ופקוד".

מוכנים לקרב

לאורך שנת 1956, ישב גדוד 82 ב־302, מחנה באזור באר שבע. הגדוד התאמן ללא הרף, כאשר המטרה המרכזית ברורה לכול. "כשאתה יושב שמונה חודשים בסדרת שטח, כל היום אימונים, תרגולות, ישן באוהלי סיירים והאוכל לא אוכל - אתה עושה את כל זה על מנת להגיע לקרב מוכן", מסביר ארבלי, שהיה מט"ק בגדוד. "שמונת החודשים האלו נתנו לנו עוצמה ענקית. כבר חיכית לרגע הזה, לצאת למלחמה. וזו עובדה, המלחמה הזאת הוכיחה את מה שבעצם דמיינו והתאמנו עליו במשך כל אותם שמונה חודשים ב־302, באבק, ובחום המדבר. וזה לא תנאים של היום. להיות שמונה חודשים באוהלי סיירים, לתדלק את הטנק עם ג'ריקנים ולאכול מנות קרב. זה גם לא אוכל של היום".

כשהתחילה המלחמה והחטיבה ירדה לשטח הכינוס בדרום, הטנקיסטים ולוחמי החרמ"ש היו נרגשים. "אתה כל כך טיפש אז, שאתה לא זוכר שאתה יכול למות. הרצון, השאיפה, השוויץ, הדחף שיש לך הוא כל כך גדול בגיל הזה", נזכר ארבלי. "אחרי כל כך הרבה אימונים שאתה עושה, אתה סוף־סוף מיישם את מה שלמדת".

בעוד השריונרים הטריים ממתינים לקראת הקרב, התחוללה מעל ראשם דרמה מדינית גדולה יותר. בחסות אי הבנות או אולי מאבקים בין גנרלים, חטיבה 7 כמעט וגרמה למשבר בין־לאומי עצום. "עד היום, אני חושב, יש קצת ערפל על מה שקרה עם חטיבה 7", מספר פלד. "העובדות העיקריות הן אלה: החטיבה הורדה לאזור ניצנה, היא הייתה עתודה מטכ"לית ונאמר שאפשר להפעיל אותה רק לפי אישור הרמטכ"ל. אלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני, ביקש שהיא תעמוד לרשותו. לא ברור אם הוא קיבל את האישור לכך". במקביל, בצד השני של חצי האי, צנח גדוד 890 בסמוך לתעלה והתקדם לעבר מעבר המיתלה. אז, לפי סיכום מוקדם, היו אמורות צרפת ובריטניה לבוא לעזרת צה"ל במסווה של ניסיון הפרדת כוחות. הכנסת שריון לעומק סיני הייתה עלולה לסכל את התוכנית ולגרום למעצמות המערב לחזור בהן, ולהותיר את ישראל לבד במערכה מול הצבא המצרי. אלא שזו בדיוק הייתה התוכנית של אלוף הפיקוד והמח"ט. אל"ם בן ארי זיהה מעבר אפשרי לחטיבה, ובאישור אלוף הפיקוד החל לנוע. "דיין שמע את זה והוא התפוצץ", מספר פלד. "הוא התחייב לבן־גוריון שהכוחות לא יפעלו, אלא 24 שעות אחרי שהבריטים והצרפתים יתערבו. הוא התכוון פשוט להדיח את אסף. הם רבו בקולי קולות, הוא צעק עליו וזה צעק עליו. דיין כתב ביומן שלו, שאחרי שהתברר שזה מה שקרה, הוא החליט לנצל את זה עד הסוף".

כותבים היסטוריה

דווקא בנקודה שברירית זו, הגיע הרגע של ברן והגדוד להוכיח את מה שהאמינו בו בדבקות כה רבה. בשעות אחר הצהריים של ה־31 באוקטובר, היום השני ללחימה, נשלח גדוד 82 לכבוש את סכר הרואיפה - נקודה אסטרטגית בדרך להכרעת המערכה. "לסכר הרואיפה עשו הערכת מצב של בקושי חצי שעה", משחזר אל"ם (מיל') ארבלי. "אם היו עושים הערכת מצב של ארבע שעות, לא היו כובשים אותו, ואם היה צריך לעלות לשם לפי יחסי הכוחות, היו צריכים חטיבה שלמה כדי לכבוש את המקום הזה. אבל ברן עשה הערכת מצב קצרה עם תצפית של חמש דקות, ומיד נתן את הפקודות. היום מישהו היה נתלה בגלל דבר כזה. אם חס וחלילה הקרב היה נכשל, מי יודע מה היה קורה? למזלו הוא נתן פקודה לכבוש את הסכר עם פלוגה א' של מוישה בריל", הוא אומר בגאוות יחידה.

לא היה ספק - זו הייתה טבילת האש של השריון. הפלוגה ניהלה את קרב השריון המשמעותי הראשון בתולדות צה"ל, וכשהיא סופגת אבידות וכמעט כל הטנקים מושבתים, מצליחה לכבוש את היעד. "מה הביא בעצם את הניצחון? הביצוע והתרגולות של אנשי הצוות", פוסק ארבלי. "כמעט כל הטנקים נפגעו, ושלי היה הראשון. אבל עם זאת ביצעתי את כל הפעולות שלימדו אותי. באופן אוטומטי, כמו רובוט. אתה עושה את הפעולה המתבקשת, שלמדת ותרגלת. ברגע ששמונה חודשים אתה רק מתרגל ומתרגל, כשאתה נקלע לתופת של אש ופגזים, ואפילו לפגיעה בטנק שלך, אתה לא עוזב אותו, אלא רק מבצע את התרגולת. זו הייתה הגדולה של הפלוגה הזאת, שבאמת שינתה את ההיסטוריה".

עובדה היא שבעקבות מבצע קדש התעצם חיל השריון למימדים אדירים, שהוכיחו את עצמם בניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים, עשור אחרי. אך גם כאן הדעות חלוקות. "לא היה מערך, לא היה שם מתחם שנתפס על ידי המצרים", אומר מצדו תא"ל (מיל') ששון יצחקי, שפיקד על פלוגת חרמ"ש שלחמה במסגרת גדוד 82, לצד פלוגת טנקי השרמן של בריל. "זה היה מחנה, נקודה. יחסי הכוחות היו מתאימים: פלוגת טנקים, פלוגת חרמ"ש. בכלל לא היינו בנחיתות". הוא מצדו, רואה במבצע מקפצת מורל לחיל השריון, יותר מניצחון מרשים. "כל הנושא של קדש היה קל, נקרא לזה. המצרים לא עמדו בצורה רצינית כנגד ההתקפות של צה"ל. לחטיבה 7 היה עוד גדוד אחד שנסע כל המלחמה הזאת ולא ירה כדור אחד. אני לא חושב שמה שקרה שם השפיע פיזית על תורת השריון. התפתחו כל מיני גרסאות על איך שהשריון פעל בסיני, על ידי מפקדים שונים", הוא מציע את גרסתו. "מהסיפורים האלה התפתח השריון, ולא מהקרב עצמו".

 

הקרב על השריון

פלוגה א' של בריל, צילום: במחנה, אתר הגבורה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה