"הבנתי שמדובר במלחמה כואבת ורצינית בהרבה מכל מה שחווינו"

עם פרוץ המלחמה שירת תא"ל (מיל') שמואל בן משה כקצין השלישות של חטיבה 188. בשעה שתיים בצהריים, כשפרץ הקרב, הוא עלה לחפ"ק החטיבה בנפח, ופינה גופות ופצועים שהיו על ארבעה טנקים שהגיעו לבסיס. למחרת, ברגע אחד נורא, נהרגו המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם של החטיבה, והיא למעשה נמחקה מהסד"כ של צה"ל. מנקודה זו ואילך נאבק בן משה במערכת שלמה, שנדמה היה כי עשתה הכול על מנת שהחטיבה לא תקום מחדש.

“ביום ראשון נסעתי בג'יפ עם קצין האג"ם לכיוון צומת המזבלה כדי שיחליף את הקמ"ן שהיה בטנק המח"ט. כשירדתי מהג'יפ המח"ט ראה אותי ושאל בטון אבהי: 'מה אתה עושה פה?' השאלה הייתה מתבקשת כיוון שאז התפיסה המקובלת בצבא הייתה שלקציני השלישות אין מה לעשות בשדה הקרב. אמרתי לו שאני מסייע בטיפול בחיילים. מאוחר יותר באותו היום הוא, הסמח"ט וקצין האג"ם נהרגו. הייתה זו הפעם האחרונה שראיתי את כולם, ובעבורי מדובר באובדן אישי גדול".

תוך כדי הלחימה עמל תא"ל (מיל') בן משה על שיקום החטיבה ומנע את פירוקה. הוא גילה במעשיו יוזמה, תושייה ודבקות במשימה, ועל כך הוענק לו צ"לש מהרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

החטיבה שלא הייתה

לפני פרוץ המלחמה חטיבה 188 הייתה חטיבת הטנקים הסדירה היחידה שתפסה את גזרת רמת הגולן. ביום שישי, ערב יום הכיפורים, עלתה הכוננות לקראת יום קרב, ושלישות החטיבה החלה לגייס את השלמות המילואים. “ידענו שהסורים מתגברים כוחות, והנחנו שיהיה עוד יום קרב בודד ולא מלחמה כוללת", נזכר בן משה. “בצהרי יום ראשון, כשסבלנו ממחסור בכוח האדם, הסורים הפגיזו אותנו. כתוצאה מכך הגיעו ארבעה טנקים עם פצועים והרוגים, ובאותו רגע הבנתי שמדובר במלחמה כואבת ורצינית בהרבה מכל מה שחווינו עד היום. מאותו הרגע עסקתי בטיפול בכוח אדם מתפקד ונפגע. עבורי, ההלם היה גדול מהרגיל, כיוון שלא הייתי אמור להיקלע למראה הזוועות האלו.

“למחרת קרה דבר שאיני יכול לשכוח. בשעה 11 בבוקר נסעתי עם קצין האג"ם לצומת המזבלה כדי שיחליף את הקמ"ן שהיה על טנק המח"ט, איציק בן שהם. כשאיציק ראה אותי הוא שאל: 'מה אתה עושה פה?', כיוון שקציני השלישות לא היו אמורים להיות בכלל בשטח. הסברתי לו שאני מסייע בפינוי הפצועים ובטיפול בחיילים. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. בצהריים המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם נהרגו כשהסורים עלו על נפח.

“כשנודעה לי הבשורה המרה, ביקשתי מאל"ם אורי אור, אז מח"ט מילואים בנפח, אישור להיכנס עם הרב הפיקודי ולפנות את המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם מהגזרה. רק למחרת, כשלא היו בה לוחמים, התבצע הפינוי. מהשלב הזה התרחשו דברים שבמבט לאחור אין לי מושג איך עשיתי אותם – ניסינו להקים את החטיבה מחדש. הגיע אלינו מח"ט מילואים שעזב במהרה, והיה גם מג"ד בחטיבה שעזב אף הוא. כשניסיונות אלה נכשלו, קיבלנו פקודה לרדת עם הצוותים לקסטיה, אבל הרגשתי שזו טעות כיוון שהייתי איש הקשר היחיד שהיה למשפחות שעלו לגולן במטרה להבין מה עלה בגורל יקיריהן.

“התקשרתי לרל"ש של מפקד פיקוד הצפון כדי שאוכל להיפגש איתו ולשכנעו שלא יזיז את כוחותינו. כשהגעתי ללשכת האלוף ונכנסתי לחמ"ל, ראיתי שהחטיבה שלנו נמחקה מהסד"כ, ממש כלא הייתה. לשמחתי הרבה, האלוף גיבה אותי ונתן לנו אישור לא להתפנות, והיה בכך אקט של קביעת עובדה – אני נשאר באזור הלחימה כדי לטפל בפצועים ובהרוגים תוך כדי שיקום החטיבה.

“הימים שבאו לאחר מכן היו מאוד קשים. זו הייתה מלחמה לא שגרתית בה נלחמתי במערכת עיקשת. לו הייתי נכנע לה, לא הייתה קמה החטיבה מחדש. בעצם, הכול התחיל כשמג"ד 74 (גדוד הכפוף לחטיבה 188, א"ט) פנה למח"ט 7, יאנוש בן־גל, ואמר לו: 'יש אצל שמוליק צוותים מהגדוד שלי והוא לא מוכן לתת לי אותם'. נקראתי לשיחה עם יאנוש, בה הוא פקד עליי להעביר את הצוותים שברשותי אליו. בחוצפתי שאלתי אותו: 'אתה מח"ט 7?' כשהשיב לי בחיוב, הפצרתי בו: 'לי אין מח"ט והמשימה העיקרית שלי היא לבנות את החטיבה מחדש, לכן לא אתן לך את הכוחות אלא אם כן הם יועברו למפקדים שעוסקים בהקמת החטיבה'. יאנוש הפנה אליי מבט כועס. הוא שאל אותי אם סירבתי לו פקודה ואם אני מוכן להישפט בפניו אבל לא הסכמתי. נשלחתי להישפט באוגדה 36, ולא היה ברור מה יעלה בגורל החטיבה".

תמיד אופטימי

בעוד חטיבה 188 נותרה מחוץ לסד"כ הצבאי, נשלח בן משה לאוגדה 36 כדי להישפט אצל סגן מפקד האוגדה, תא"ל (מיל') מנחם (מן) אבירם. “את אבירם זכרתי טוב מאוד. ביום הראשון למלחמה, כשחיפשתי טנק מתאים לצביקה גרינגולד, אבירם יצא מג'יפ שעלה מולי ושאל מה קורה בנפח. למזלי, כשהגעתי למשפט הוא לא שכח אותי ושאל: 'זה לא אתה, הקצין שפגשתי ביום הראשון למלחמה?' השבתי לו בחיוב, ומאותו רגע השיחה התנהלה בצורה אחרת לגמרי. הסברתי לו שאני נלחם נגד כל העולם כדי להקים את החטיבה, והסברתי לו את הקשיים שעוברים עליי כשאני מפנה פצועים ויוצר קשר עם משפחות שכולות. אבירם השתכנע והתקשר ליאנוש, קרע את התלונה וביקש שלא יפריעו לי בהקמת החטיבה. אחרי כן הייתה לי התמודדות מאוד לא נעימה, כשביקשתי ממפקד גדוד 74 שיתמנה למפקד החטיבה. הוא אמר לנו: 'מצטער, אני הולך עם החיים ולא עם המתים (כלומר, עם חטיבה 7 ולא עם חטיבה 188, א"ט). במקומו מונה יוסי בן חנן  למח"ט ופיקד על החטיבה במהלך הפריצה למובלעת הסורית. בן חנן נפצע קשה בקרב הזה, בתל שאמס, והחטיבה התפרקה שוב.

“לקח זמן רב עד שדני ורדי התמנה למח"ט, אך רצה הגורל וגם דני נפצע קשה כשעלה על מוקש ושוב החטיבה הפסיקה להתקיים. זמן קצר לאחר מכן, כשהיינו במובלעת הסורית, עמוס כץ התמנה למפקד החטיבה. בפעם היחידה בהיסטוריה של צה"ל, נערך מפקד של כל כוחות הצבא על מנת להבין מי נמצא איפה. במפקד הוכחתי כי אני שולט בפועל על כוחות החטיבה ויודע איפה כולם נמצאים. הדרגים הבכירים הניחו שמאז מותו של איציק המח"ט אין שליטה על הכוחות של חטיבה 188, אך כשהוכח להם אחרת הם חשו הקלה רבה בצבא, ועם תום המלחמה ראש אכ"א קרא לי לשיחה על מנת להודות לי.

“בעיניי המלחמה הסתיימה בניצחון אדיר לחטיבה, שהתחילה את הקרבות עם שני גדודים סדירים וסיימה עם שלושה. לאחר המלחמה הופקו הלקחים הנדרשים והוקם חיל השלישות, בעיקר בזכותי. כשמלחמת לבנון הראשונה פרצה הייתי קצין השלישות של פיקוד הצפון, ואיש לא שאל אותי מה אני עושה בשטח – זה היה ברור שקצין השלישות נמצא עם הכוחות בשדה הקרב.

“למדתי רבות מהמלחמה על אובדן ושכול. כשהתקבלה בשורת האיוב על מותו של איציק, המח"ט, התקשרתי לאשתו אתי. היא ביקשה ממני לחפש את שק השינה שלו, ואני חשבתי שהיא ירדה מהפסים. כשנפגשנו היא הסבירה לי ששק השינה שקנתה לאיציק היה אמור להעניק לו תחושת בית. הבנתי שלציוד יש ערך סנטימנטאלי עבור אתי כי הוא הדבר היחיד שנשאר לה מבעלה. אם לא הייתי חווה זאת על בשרי, לא הייתי מסוגל להבין עד כמה חשוב להעביר את הציוד שנותר מהחללים למשפחותיהם. במבט לאחור, אני מתקשה להבין איך היה לי את העוז לעשות את מה שעשיתי במלחמה, אך בדיעבד ניצחתי כי הייתי אופטימי וכך תמיד אהיה".

שריונים במלחמה, צילום: במחנה , אתר הגבורה