"תחליף גלגל מהר, אחרת המלחמה תיגמר בשביל שנינו"

אם יש קצין אשר רבים מלוחמי העבר של גדוד 13 מחטיבת גולני היו מעוניינים ללחוץ את ידו, הרי שמדובר באל"ם (מיל') יוסף ניסים, שבמהלך מלחמת יום הכיפורים שימש כסגן מפקד גדוד 74 של חטיבה 188. כמפקד, הנהיג ניסים את כוח השריון שהוצמד ללוחמי גולני בקרב ההבקעה לסוריה, במטרה להגן על לוחמי החי"ר מפני הארטילריה הסורית שאיימה לכלות את הגדוד על כל אנשיו. במאמץ משותף, הצליח הכוח בפיקודו של אל"ם (מיל') ניסים להשתלט על איזור מזרעת בית ג'אן הקרוב לדמשק, אך הסורים טרם אמרו את המילה האחרונה. "שני גולנצ'יקים ירדו מהקו עליו הם שמרו אל החורשה כדי לעשות את צרכיהם, כשלפתע הגיחה מולם יחידת קומנדו סורית", משחזר ניסים את רגעי הבהלה. "הם כמובן היו מאוד נרגשים וקראו לי בקשר, ותוך דקות הגעתי למקום עם טנקים נוספים והשמדנו את הכוח הסורי. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה נחלצתי לעזרתם במלחמה, וחלקם אומרים שאני הייתי המושיע שלהם".

לאורך כל ימי הלחימה, המשיך ניסים להגן על חבריו לנשק מחטיבת גולני, תוך שהוא מפקד במקביל על לוחמי הגדוד. במהלך המלחמה, הצליח גדוד 74 לבלום את כניסת הסורים לגזרת מוצב 105 שבצפון רמת הגולן, ולאחר מכן לקחת חלק בניצחון ההיסטורי בקרב על כיבוש החרמון, שהיווה את מכת המחץ האחרונה של כוחותינו לפני הפסקת האש. במעשיו גילה אל"ם (מיל') ניסים אומץ לב, קור רוח וכושר מנהיגות למופת, ועל כך ניתן לו עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

סיטואציה בלתי אפשרית

בימים הספורים שלפני פרוץ המלחמה, שהה גדוד 74 ברמת הגולן, כשהוא נמצא בכוננות ליום קרב. דקות אחדות לפני שנורו היריות הראשונות, הסיע אל"ם (במיל') יוסף ניסים את קצין המבצעים של החטיבה מעליקה אל מפקדת החטיבה בנפח. בעוד הם נוסעים בג'יפ של ניסים ולא חשים כלל בסכנה, מפתיעים אותם הסורים בהפצצה מן האוויר, שתסמל עבור ניסים את ראשיתה של התקופה ששינתה את חייו. "מבחינתי המלחמה החלה באותו הרגע, כשמטוסים סוריים תקפו את הג'יפ שלנו, מספר דקות לפני השעה שתיים", משחזר ניסים את ההפתעה המבעיתה. "כשזה קרה, הבנתי שעליי לפעול מהר. הורדתי את הקמב"ץ בבונקר של מפקדת החטיבה ונסעתי אל המוצב הצפוני ביותר - מוצב 104, בו היינו אמורים להילחם בהתאם לתוכנית הקרב שלנו, ובאופן טבעי שם גם היה נמצא הטנק שלי. כשהתבהרה לי תמונת המצב, שיניתי כיוון אל עבר מוצב 105 הדרומי יותר: באזור המוצב שלי התרכז עיקר המאמץ הסורי, שכלל אפילו גדוד מתנדבים מרוקאי, וידעתי שלא נוכל לעמוד בריכוז כוחות גדולים כל כך בהתרעה קצרה כזאת. כך מצאתי את עצמי עומד על גבעה המתצפתת על הקרב בגזרת מוצב 105, שהיה פרוש לפניי ככף יד. מנקודה זו, יכולתי לראות שהסורים מנסים להניח את טנקי הגישור שלהם כדי לצלוח את תעלות הנ"ט שלנו. מיד כיוונתי את מחלקת הטנקים שבגזרה לירות על טנקי הגישור, לפני שאלה יירו בטנקים האחרים".

"כשירד הלילה, התפוצץ אחד הצמיגים בג'יפ מרסיס ארטילריה שנתקע בו, והנהג שלי היה בהלם. כדי להוציא אותו מזה אמרתי לו: 'תחליף גלגל מהר, אחרת המלחמה תיגמר בשביל שנינו'. מאחר ולא הצלחנו לשקם את הג'יפ, החלטתי לחזור לגדוד ולוודא שהתחמושת מגיעה לטנקים, שם עליתי על טנק של אחד הקצינים שנפצע. זה היה קרב קשה מאוד, מכיוון שכבר ביום ראשון בצהריים נותרנו בלי מפקדי פלוגות. המבנה האורגני של הגדוד שלנו השתבש לחלוטין כתוצאה מזה, ולמרות זאת הצלחנו להגן על הגולנצ'יקים ולסייע להם בקרב ההבקעה. אחרי שכבשנו את אזור מזרעת בית ג'אן, האחריות המשותפת שלנו הייתה להגן על השטח הזה. בכל בוקר היינו מתעוררים ויורים בטנקים הסורים שצצו מולנו. לא אפשרנו להם להתקדם. כשחושבים על זה, מדובר בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית: הכוח שלי כלל שמונה טנקים בלבד, מתוכם שניים מגדוד 53 ועוד שניים מביסל"ש (בית הספר לשריון – א.ט.) – צירוף הזוי לחלוטין, שהצליח להגן בעוצמה על הגולנצ'יקים שספגו מדי יום אבדות בגלל הארטילריה הסורית. לסורים הייתה רוח לחימה עקבית ונוקשה, שכמעט עלתה לי בחיי שלי, כאשר טיל סאג'ר שוגר לכיווני. ממש ראיתי את האור שלו מהבהב מעליי. במצב כזה, התרגולת בשריון היא לנסוע לאחור כמה שיותר מהר, ולשמחתי הצלחנו לזוז אחורה במהירות וראינו את הטיל נופל במרחק של חמישה מטרים מאיתנו. העובדה שהטיל היה כל כך קרוב אליי לא יוצאת לי מהראש, ראיתי את המוות בעיניים".

משמאל תהום

לגדוד 74 המתפרק וללוחמי גולני עוד נכון מאמץ אחרון ומשמעותי שעתיד לחתום את המלחמה. בקרב על כיבוש החרמון, טיפסו אל"ם (במיל') ניסים וששה הטנקים שבפיקודו על ההר בחסות החשיכה, בעוד תנאי השטח והכוחות הסורים מאיימים להכריעם. "כשהתחלנו לטפס, הרגשתי בטוח. כנראה כי הייתי בין היחידים שהצליחו לשרוד בכל הזמן הזה, כשחבריי המ"פים נהרגו. למרות התחושה החיובית, הלילה הפך מהר מאוד לסיוט: טיפסנו באיטיות עם שרשראות וזחלים במעלה הכביש, כשאחת ל-300 מטר נאלצנו לעצור, כי כוחות ההנדסה היו צריכים להסיר מוקשים שהסורים הטמינו לאורך הכביש. בארבע בבוקר התחלנו להתקרב לאזור הרכבל העליון, ואז נפתחה עלינו אש תופת. משמאלנו תהום, ומימינו הגבעות שעליהן הולכים הגולנצ'יקים. הבנתי שיורים עלינו, אבל בחושך לא יכולתי לזהות את האויב. כשהשמש התחילה לזרוח, הצלחנו להגיע לאזור הרכבל העליון ויכולנו לכוון ולפגוע בסורים, אך בעיקול האחרון שלקחתי עם הטנק חשתי פתאום בצריבה מוזרה, מעין חום בגב. עמדתי על כיסא המפקד ופשוט קרסתי. בשלב הזה, הייתי צריך להודיע למח"ט שאני פצוע וללחוץ על מתג במערכת הקשר, וכנראה שלא היה לי אפילו כוח ללחוץ עליו ולשדר. למזלי, הצוות שלי הרגיש שמשהו לא בסדר, והם הוציאו אותי משם. פוניתי לאזור ברכת רם, שם עשו לי טיפול חירום, כי נקרע לי הטחול ואיבדתי דם רב, ומשם נלקחתי אל בית החולים רמב"ם".

"המלחמה כולה, ובייחוד האירוע הזה שינו את חיי. הסיפור שלי הוא סיפורה של יחידה שלמה שהובלתי בשלווה וברוגע. החיילים שלי לא נשלחו למות, אלא לשמור על חיים של אחרים – לוחמי גולני. 15 שנה לאחר המלחמה נפגשתי באקראי עם מפקד מוצב 105, שהיה כמובן גולנצ'יק, באופן אקראי לחלוטין. הוא הרצה אז לחיילים הצעירים במוצב, ולא קישרתי בין האיש שדיבר איתי אז כל הזמן בקשר לבין האיש שעומד מולי. כשהוא סיפר על המלחמה, הוא אמר: 'היה פה איזה מפקד של טנקים, סמג"ד שעזר לנו והרגיע אותנו, ובכל פעם שתקפו אותי הטנקים הסורים הוא בא להציל אותי. קראו לו בקשר רק"ם 11'. כשהוא סיים לדבר הצבעתי, והוא שאל: 'אתה רוצה לשאול אותי משהו?'. הסתכלתי עליו ואמרתי בחיוך: 'לא, רק רציתי לציין שאני רק"ם 11'. את השוק של אותו המפקד אני לא יכול לשכוח עד היום. אני חושב שהדבר העיקרי שלמדתי מהמלחמה הזאת והקפדתי להנחיל לדורות הבאים, הוא מרכיב קור הרוח בעבודה שלך כמפקד. כשאתה רגוע, שקול ומחושב הדבר בא לידי ביטוי באינטונציה שלך מול החיילים ברשת הקשר, וזה קריטי כשהתותחים רועמים . אני זוכר הרבה אנשים שהיו היסטריים וצרחו בקשר, וככה יצרו בהלה. בתור מפקד אני יודע שהמטרה היא ליצור מצב הפוך, בו אתה צריך לתת לאנשים תחושה שאתה שומר עליהם. בסופו של דבר, המטרה שלי הייתה ונותרה – לשמור על חיי אדם".