"החיילים סיפרו שלא היה אוויר במערה. הם נאלצו לצאת החוצה כדי לנשום וכמעט קפאו למוות"

"מלחמה זה בלגן שלם, ובכאוס הזה צריך משמעת עצמית חזקה כדי לשמור על צלם אנוש"

אם תשאלו את סא"ל (מיל') דב פלג, הוא יגיד לכם שהמסוק הוא הצעצוע הגאוני ביותר שהמציא המין האנושי. על אהבתו לכלי הטיס יכולים להעיד עשרות הפוליטיקאים, בהם נשיא המדינה וראש הממשלה, שפלג מטיס מעת לעת במסגרת עבודתו בחברת טיס מסחרית. את העיסוק יוצא הדופן הזה הוא חב למלחמת יום הכיפורים, ששינתה את חייו.

במהלך המלחמה שירת פלג כטייס מסוקי יסעור שחילץ כוחות מאזורי הלחימה והביאם לשטח, לא פעם תוך סיכון חייו. אף על פי שהיה מותש מהטיסות הרבות שביצע במסגרת מבצעי חילוץ שונים בהם לקח חלק בזמן המלחמה, פלג החליט להתנדב לחילוץ אחד אחרון ב-2 בנובמבר, במהלך מלחמת יום הכיפורים במובלעת הסורית. עבור החיילים ששרדו את הקרב על כיבוש החרמון, ציפה איום מסוכן לא פחות: מזג האוויר הקשה והטמפרטורות ההולכות וצונחות. לאחר שהחילוץ עליו הופקדה יחידת האלפיניסטים נכשל, נכנס פלג לתמונה. "כשהגעתי לחרמון וחיפשתי נקודה נוחה לנחות בה, הבחנתי בדבר לא מזוהה", הוא נזכר. "מסתבר שאלה היו גדרות תיל קפואות, ולידן ערימה רועדת של אנשים שניסו לחמם את עצמם. נחתתי לידם והגברתי את החימום ביסעור למקסימום. בבת אחת פרצו כל החיילים פנימה, ולמשך כמה שעות טובות המסוק שלי תפקד כ'חמאם' לכל דבר. במצבים כאלה, צריך להתנתק מכל הרעש שבחוץ ולסמוך על המזל. אם לא הייתי מזהה את האנשים ליד הגדר הקפואה, אני מאמין שרובם היו מוצאים שם את מותם".

במעשיו אלה גילה סא"ל (מיל') דב פלג רוח התנדבות, תושייה, אומץ לב, קור רוח ודבקות במשימה – ועל כך ניתן לו עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, מרדכי (מוטה) גור.

רקטות וזיקוקים

בתחילת המלחמה היה דב פלג, אז סרן צעיר, בהצ"ח (הצבת חירום) בבסיס תל נוף, כמפקד גף המבצעים בטייסת "דורסי הלילה". היה זה יום כיפור, ופלג בדיוק נמנם במיטתו כשרעש הסירנות המבשרות על תחילת המלחמה החריד אותו משנתו. "כשהחלו הסירנות רצתי במהירות לטייסת ולהפתעתי הרבה גיליתי שאין אף מסוק. עמדתי שם לגמרי לבדי", הוא משחזר את הסיטואציה המשונה. "ביקשו ממני להגיע מיד למטה חיל האוויר, שם התכוננתי כבר באותו הלילה למשימה של הנחתת כוחות ושיבוש צירי התנועה של המצרים. אני זוכר שבזמן שנסעתי למטה זרקו על הרכב שלי אבנים, כי הרי אסור לנסוע ביום כיפור. אחרי התדריכים במטה, אספתי את המסוק ועליתי לאוויר יחד עם מסוק נוסף. בעוד אנחנו מתקדמים דרומה, קיבלנו הוראה להגיע מהר לשדה התעופה שהיה באופירה שבסיני, שם הקומנדו המצרי יצר פאניקה עצומה. מאותו הרגע, לא היה יום או לילה בו לא טסנו לסיני או לרמת הגולן. במציאות האינטנסיבית הזאת, אתה צריך להיות קשוב מאוד לעצמך כדי שתספיק לאכול ולנוח לפני הטיסות. מלחמה זה בלגן שלם, ובכאוס הזה צריך משמעת עצמית חזקה כדי לשמור על צלם אנוש".

"זה לא קל לשמוע שחברים שלך נהרגים או נוטשים במהלך המלחמה. היו חיילים בבסיס שלנו שבמשך כל המלחמה הסתובבו עם הרדיו צמוד לאוזן, אבל אני ניתקתי את עצמי מהתופעה הזאת. התרכזתי רק בביצוע המשימות ובתכנונן. המיקוד שלי במטרה התגלה כחשוב ביותר ב-13 באוקטובר, כשהסענו כוחות של סיירת מטכ"ל לאזור מפרץ סואץ. במשימה הזאת העניינים הסתבכו – המוביל נחת ואני והמסוק השני המתנו, אבל אבק כבד הקשה על הנחיתה, שהייתה גם כך קשה ומסורבלת. אחרי שהנחתנו את הכוחות, עלינו בחזרה לאוויר, כשמכל כיוון המצרים יורים עלינו רקטות. התחלתי להריח עשן ובהתחלה לא קישרתי את זה לעובדה שירו עלינו, אך מהר מאוד הבנתי שצריך להודיע למוביל ולנתק את כל המכשירים כדי שהמסוק לא יוצת, כפי שקרה בעבר לטייסים אחרים. למרות שהסיטואציה הייתה מסוכנת, המראה היה ציורי: מתוך המסוק היריות נראו כמו זיקוקים, וכל הבזק אור נראה לי כמו ריתוך. כשהעשן החל למלא את תא הטייס החלטנו להנחית את המסוק בשטח מצרים, כי אי-אפשר היה להמשיך לטוס. עמדנו על הקרקע אחרי הנחיתה, כשהמכונאי מתיז על המסוק נוזל לכיבוי אש. בסופו של דבר העשן הלך ודעך ויכולנו להמריא. אמנם הגענו בשלום לבסיס, אבל כעבור זמן קצר מדי שוב קיבלנו הוראה להגיע לאזור, הפעם כדי לפנות כוחות כי אחת המשימות בוטלה. כשחזרנו לשם, טסנו נמוך והמוביל שלי אמר: 'תשמע, יש פה כבד בשטח!' חשבתי שהוא מתכוון לאבק כבד, אך מסתבר שהיה טנק מצרי בשטח שסיכן את החיילים שהיו שם וגם את המסוקים. נחתנו בוואדי סמוך, בזמן שתול"ר (תותח ללא רתע) ישראלי חוסם את פתח הוואדי מהצד השני, כדי שהטנק לא יוכל לפגוע בחיילים שהעלינו על המסוק. כך חייהם ניצלו".

הטייס שחזר מן הכפור

שמונה ימים לאחר החילוץ שביצעו במפרץ סואץ, הנחית סא"ל (מיל') פלג את לוחמי חטיבת גולני בחרמון. בעיני רבים, הקרב על כיבוש החרמון מסמל את סיומה של המלחמה בחזית הצפונית, אך כפי שפלג וחבריו לטייסת מעידים – הקרב היווה למעשה יריית פתיחה לחילוץ דרמטי ונרחב בהרבה, שעתיד להציל חיי אדם רבים. "כשהנחתתי את החיילים בחרמון היה חם – לפחות 20 מעלות, והם היו לבושים בהתאם. אך זה היה בתחילת חודש נובמבר, וחזית קרה שהגיעה לאזור תפסה אותם לא מוכנים. כשנודע לפיקוד הבכיר שהחיילים נלכדו בכפור ומסתתרים, בלית ברירה, במערה, נשלחו אליהם חוליות חילוץ בדרכים הקונבנציונליות. כל החילוצים האלה נכשלו, ואפילו האלפיניסטים, שמצטיינים בהתאמה לתנאי השטח האלה, לא הצליחו לחלץ אותם ואף איבדו חייל אחד. באותה תקופה הייתי מנהל לחימה בגף המבצעים בתל נוף ושמעתי שמנסים לחלץ אותם. המוביל שליווה אותי עוד מהשלבים המוקדמים יותר של המלחמה, הודיע לי שהוא צריך מסוק נוסף כדי לבצע את החילוץ. הייתי כבר טייס מנוסה וידעתי שאני האיש המתאים לביצוע המשימה. אחרי הכול - כבר הייתי מנהל לחימה, ומתוקף תפקידי הוריתי לעצמי לטוס לשם. זו הייתה טיסה קשה, בגלל ששמיכת העננים שכיסתה את השמים הקשתה על הראות. כשהגעתי לבסוף לחרמון, איתרתי את החיילים הקפואים ודאגתי שהחימום ב'יסעור' יפשיר אותם. רבים היו נפגעי קור ברמות חמורות, ונמצאו בסכנת חיים ממשית. הלוחמים סיפרו לנו שכיוון שלא היה אוויר במערה, הם נאלצו לצאת החוצה כדי לנשום וכמעט קפאו למוות. למזלם, הגעתי בדיוק בזמן כדי לאסוף אותם אל קריית שמונה ולחלץ אותם מההר. במצבים כאלה, צריך להתנתק מכל הרעש שבחוץ ולתכנן את המשימה כמה שיותר טוב. מרכיב המזל הוא חשוב ביותר, וכל שנותר, בנוסף לתכנון, הוא לקוות לטוב.

אחרי שהסתיימה המלחמה התחלתי לתהות - מה יש לי לחפש בצבא? באותה תקופה כבר התחילו שיחות הביניים לקראת הסכם השלום ורציתי להרגיש שוב איך זה להיות אזרח. עשר שנים מחיי עברו עליי בטייסות. כל הסביבה שלי הייתה הבסיס, שבקושי יצאתי ממנו, וזה נמאס. רציתי לראות קצת צבעים אחרים ולכן לקחתי על עצמי את העבודה בחברת הטיסות שאני עובד בה היום. כמובן שהמשכתי לעשות מילואים פעם בשבוע כמצופה מטייס, אך חיי נשאו אופי אזרחי בהרבה. למרות שבחרתי בדרך חדשה, אני מלא הערכה לצבא שנתן לי הזדמנות לבחור במסלול חיים מרתק ששבה אותי מההתחלה. יש מי שמדי יום פורק את חוויותיו מהמלחמה ויש מי שמדחיק את החוויה ושם עליה שכבות של הגנה. בשבילי, הדרך הטובה ביותר היא לכבוש את זה מלמטה ולהמשיך הלאה בחיי, אל ההווה".