"חייל לא נלחם למען המדינה שלו – אלא למען החברים שלו, והפצועים האלה היו חבריי לקרב"

אחת התכונות הבולטות של מלחמה היא היכולת לקטוע באחת את כל התוכניות של המשתתפים בה. אך בעוד שתוכניותיהם של מרבית מגיבורי מלחמת יום הכיפורים לא חרגו מיום קרב שהתעצם במימדיו או משגרת הצום שנשברה, לתוכניות של סא"ל (מיל') יוסף דר הייתה משמעות גורלית בהרבה.

מספר חודשים לפני המלחמה, הורה הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר, על לוחמי יחידת 707 - יחידה מובחרת של חיל הים, להתכונן למבצע סודי לחילוץ חיילים ישראלים אשר נשבו במלחמת ההתשה והוחזקו בכלא בקהיר. למרבה ההפתעה, פתיחת המלחמה ביטלה את המבצע שתוכנן בקפידה, ודר ואנשיו נשלחו במהלכה לפשיטות רבות וחילוצים לאורך תעלת סואץ. מבצע החילוץ המפורסם שבהם התרחש בקרב חציית התעלה, ב13 באוקטובר.

כשהמצרים זיהו את נקודת הצליחה המרכזית של הכוחות הישראלים, מול האגם המר, הם החלו להפגיז את אזור ראש הגשר שעל שפת הגדה המערבית של התעלה. ההפגזות היו כבדות, בראש הגשר היו חיילים רבים ומניין הפצועים הלך ועלה. בנקודה הזו קפץ דר, המנוסה בלוחמה ימית, אל מי התעלה והחל לחלץ את הפצועים שאלמלא הוא – חלקם וודאי היו נותרים לעד בתעלה. "הפצועים היו כמה מטרים משפת התעלה. סחבתי אותם מהגב, כשהם מדממים, ולאט לאט מילאתי את הסירה שלי כך שאוכל לקחת אותם לתאג"ד", הוא נזכר במראות הקשים. "כשחילצתי אותם הסתכלתי על הרופא וחשבתי לעצמי: איך הם יצאו מזה? הפציעות שלהם היו מטורפות והדם זרם, ועדיין - הייתי מנותק מהסיטואציה. ברגעים כאלה חשוב לדחוק את הרגשות הצידה, כשהדבר היחיד שמשנה הוא להציל חיי אדם".

 במעשיו אלה גילה סא"ל (מיל') יוסף דר רוח התנדבות, מסירות ודבקות במשימה מעל ומעבר לתפקידו המוגדר, ועל כך הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

חייבים לשחרר אותם

כשפרצה המלחמה היה יוסף דר סרן צעיר, ששירת כמפקד פלגת לוחמים ביחידה 707 - אז יחידה מובחרת של חיל הים, ובגלגולה הנוכחי הילת"ם - היחידה למשימות תת-ימיות של חיל הים. עם תחילת הקרבות, נשלחה היחידה למספר פשיטות שכולן בוטלו במקום, עד אשר הרמטכ"ל עצמו התערב - ובפיו בשורה על מבצע חילוץ של חיילים ישראלים ממוצב המזח. המבצע נשמע פשוט ללוחמים המנוסים, ואיש מהם לא צפה את הכישלון שהם עתידים לחוות וילווה אותם עד סוף המלחמה. "הכוח שלי, שישב בשארם, קיבל יום אחד לפתח דלתו שליח מהרמטכ"ל עם משימה מאוד ברורה: לשחרר את חיילינו שנלכדו בידי אנשי הקומנדו המצרי במוצב המזח", משחזר סא"ל (מיל') דר. "המילים של השליח היו מילותיו של הרמטכ"ל. ידענו שהמצב במדינה מאוד קשה, והמסר הובהר במילים הפשוטות: 'אתם חייבים לשחרר אותם'. הבנו שאם נחלץ את הלוחמים הלכודים זה יעשה טוב למורל הצבאי, שהיה אז ירוד מאוד בגלל ההלם מהמלחמה שהכתה בנו ובשל הניסיון הראשון לצליחת התעלה שכשל. הדרך שבה תוכנן המבצע תאם באופן מושלם את אווירת המלחמה. המודיעין לקראתו היה אפסי והרעיון היה מאוד פשוט: היינו צריכים לעלות על ארבע סירות גומי, לשחות עד המוצב, לפרוץ את שני כוחות הקומנדו המצריים שעוטפים את המוצב, להוציא את החיילים ולהעלות אותם לסירות הגומי. זה נשמע לא מורכב בשביל לוחמים מנוסים שעסקו במבצעים מורכבים יותר, אבל זה היה יותר מדי פשוט - ובגלל זה לא הצלחנו לבצע את המשימה".

"הסיבה הראשונה לכישלון הזה נובעת מניסיון החיים שלי: כמי שלחם ביחידה הזו, חציתי פעמים רבות את מפרץ סואץ הסמוך למוצב, והמים בו מעולם לא היו שקטים. בדרך כלל, בימי ירח-חלקי, היינו חווים גלים בגובה של 2-3 מטר – תנאים מושלמים ללוחמים שרוצים לשמור על גורם ההפתעה. אך בלילה ההוא רצה הגורל והים היה רגוע לגמרי, כשאת דרכנו אל המוצב האיר ירח מלא. במצב הזה, כל חייל קומנדו מצרי היה יכול לראות אותנו מהמוצב אפילו עם משקפת. למעשה, ממש הרגשנו שהמצרים שמים לב לנוכחות שלנו. לפתע התחלנו לחטוף פגזי רסיק אוויר - שמתפוצצים באוויר והרסיסים שלהם פוגעים באדמה, או במקרה הזה – במים. הבעיה הייתה שפגזים כאלה יכלו לפנצ'ר את סירות הגומי בקלות, והרי הסירות האלה הן הנשק החשוב ביותר שלנו במבצע מאחר ובלעדיהן, גם אם היינו מביסים את המצרים במוצב, לא יכולנו לחלץ את החיילים. בשלב הזה הבנתי שאם אין סירות אז אין טעם. גורם ההפתעה שלנו הלך לאיבוד ותחושת התסכול הייתה נוראית. אין דבר גרוע יותר ליחידה מיוחדת מאשר לא לבצע משימה כזאת חשובה בהוראת הרמטכ"ל, בידיעה שהמצב בשטח כל כך קשה".

הכל מין אללה

מתוסכלים ונבוכים מכישלון המבצע הפשוט, המשיכו לוחמי יחידת 707 בלחימה מול המצרים. כעבור ארבעה ימים נקרא הכוח אל נקודת צליחת התעלה, מול האגם המר. "כשהמצרים הבינו איפה הנמצאת נקודת הצליחה, הם הפנו כל קנה אפשרי לנקודה הזו והשתמשו בכל מה שיכול היה לירות: מטילי קטיושה ועד מטוסים, וכמובן באנשי קומנדו. הם היו נחושים מאוד לשבור את ראש הגשר הישראלי שעמד בצד המערבי של התעלה, בזמן שאנחנו בדיוק התחלנו את הצליחה עם תמסחים. התמסח הוא פלטפורמה צפה עם מנועים משני הצדדים, אשר מסוגל לחצות מכשולי מים. בעזרת הכלי החשוב הזה העברנו טנקים מהגדה המערבית של התעלה אל הגדה המזרחית – שם נפתחה על הכוחות הישראלים אש תופת. האזור הסמוך לראש הגשר היה חשוף לגמרי וחיילים רבים נהרגו שם, פרט לחיילים שלי. איך זה קרה? אני לא יודע. לדעתי, כשלוחמים מסביב נהרגים או נפצעים ואילו החיילים שלי נותרים ללא פגע - זה פשוט עניין של מזל. מאז אותו אירוע הפכתי לבדואי אמיתי. בדיוק כמוהם, אני טוען ש'הכל מין אללה'. בכל התקופה הזאת לא יריתי כדור אחד, אבל החילוץ הזה הוא סיטואציה שבה אתה אומר לעצמך: אני מסכן את החיים שלי, אבל אני לא חושב על עצמי. אתה מודע לכך שאתה יקר לאחרים – באותה תקופה כבר הייתי נשוי – ובכל זאת מדובר בתפקוד תוך כדי עשייה. הרי חייל לא נלחם למען המדינה שלו, הוא נלחם למען החברים שלו. והפצועים האלה, למרות שלא היו מ707, היו חבריי לקרב. בשביל החבר'ה האלה שחיתי כמה מטרים משפת התעלה, סחבתי אותם והעמסתי את סירות הגומי כדי לקחת אותם לתאג"ד. ידעתי שמול הבכי והזעקות והדם של הפצוע צריך לעשות פיצול אישיות - המשימה כרגע היא להוציא את הבן אדם. שאר הרגשות נדחקים הצידה, ומי שלא היה מסוגל לעשות את הניתוק הזה במלחמה, סבל מפוסט-טראומה.

ביום שישי ה18 לחודש הגיעו לאזור שלנו מילואימניקים של היחידה. סגן מפקד האוגדה של שרון, שהיה איתנו, סיפר לי שהחיילים שלו בורחים והמצב לא כל כך טוב, וברגע ההוא החלטתי לעשות מעשה. הוריתי לשני לוחמים שלי למצוא עמוד, שעליו תליתי את דגל חיל הים. כשהגיע הערב הכרזתי שבתור צבא-ישראל עלינו לעשות קידוש, כשאת הוויסקי והנרות השגנו מהמילואימניקים שהיו מוכנים לכל מצב. זה היה רגע של סובלימציה - אנשים הפיגו בבת אחת את כל החששות והמתח שהצטבר אצלם ושרו שירי שבת. בעיניי, זה היה רגע מכונן. מהמלחמה למדתי שבחיים מה שלבן אינו לבן, והשחור אינו שחור. הייתי אז קצין צעיר בן 25 ואחרי כל כך הרבה מבצעים מיוחדים שעשיתי הרגשתי כמו מלך העולם, אבל אחרי המלחמה חשבתי: בואנ'ה, איזה יהיר הייתי! היוהרה הזאת הגיעה מכך שלא חשבתי עליהם – כלומר, על האויב - כאנשים בעלי משמעות, עם יכולת. היום, כאיש עסקים, אני ער כל הזמן למתחרים שלי, מכבד אותם ולומד להכיר את אופיים. בזכות המלחמה הבנתי שלכל טנגו, לא חשוב אם במלחמה או בעסקים, צריך שנים, והאדם השני בריקוד לא חשוב פחות ממך".